יום חמישי, 7 ביולי 2011

נתחיל בצמדים

סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד ראשון

הנה בעיה שכיחה, מתכננים להגיע לפסטיבל הקולנוע ירושלים ומתקשים לבחור לאילו הקרנות ללכת. כשפותחים את התוכנייה ורואים את רשימת הסרטים קשה להחליט מה כדאי. לא רק שהרשימה ארוכה גם השמות והנושאים לפעמים דומים. הסקירות באתרים המסחריים בדרך כלל מתייחסות לשמות הגדולים, אבל אחד הדברים הכייפים בפסטיבלים היא להחשף לסרטים שלא בהכרח שמענו עליהם קודם. אז בפוסטים הבאים אני אעשה טיפה סדר לגביי כמה מהאפשרויות שלא בהכרח קופצות לעין מרפרוף בקטלוג, מה שמוביל אותנו לקולנוע דוקומנטרי. זה לא שיש קיפוח מוחלט של קולנוע דוקומנטרי, "טבלואיד" של ארול מוריס כבר עורר לא מעט סקרנות וכך גם הגעתו של עלי סמאדי אהדי הבמאי ממוצא אירני עם סרטו "הגל הירוק". לאחרון אתייחס בהרחבה בפוסט אחר, ורק אומר שמדובר יותר בסקרנות טבעית מסיבות שפחות קשורות לקולנוע.
הטור הנוכחי פונה בעיקר למי שחשבו לפנות זמן ולהגיע לפסטיבל כדי לראות סרט שידבר על זכויות אדם ויתובל במוזיקה שחורה. בתוכנייה ישנם שני סרטים שמתאימים לאפשרות הזו שניהם במסגרת "ברוח החופש" כלומר קטגוריה מיוחדת של מה שאפשר להגדיר קולנוע למען שינוי. הסרט הראשון הוא סרט שוודי "מיקסטייפ של הכוח השחור: 1967-1975" והשני הוא סרט גרמני של במאי פיני "מאמא אפריקה". לנבהלים משפות זרות אל פחד שני הסרטים דוברים אנגלית ברובם, מקור ההפקה רק מראה לנו היכן מתייחסים בכבוד לקולנוע דוקומנטרי.

שתיקת הארכיון 2


 מיקסטייפ של הכוח השחור: 1967-1975
במאי: גורן אולסון                       שוודיה, ארצות הברית

ב"מיקסטייפ" מסופר מאבקם של השחורים בארצות הברית לשיוויון זכויות שבאותן שנים קיבל אופי אקטיבי ואפילו אלים יותר, וב"מאמא אפריקה" מובא סיפורה של מירים מקבה הדיווה הגדולה של הזמר האפריקאי שלצד שיריה מזוהה עם המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה מולדתה.  מבחינה מוזיקלית, ב"מיקסטייפ" משולבים קטעי היפ הופ ששמבוססים על אימרות ורעיונות של המנהיגים השחורים דאז, ו"מאמא אפריקה" כולו מתענג על שיריה של מקבה. ההשוואה או הדימיון בין הסרטים מקבלים מימד מוחשי בכך שמירים מקבה היתה נשואה לסטוקלי קרמייקל ממנהיגי התנועה לשיוויון זכויות בארצות הברית ומי שמיתג את הסיסמה "כוח שחור".
הסיבה האמנותית לפרוייקט טמונה במציאת חומר ארכיון של הטלוויזיה השוודית שצולם בין השנים 1967 ו-1975 שתיעד את ההתפתחויות במאבקם של השחורים בארצות הברית ושל מנהיגי השחורים הגולים. החומר צולם בפורמט 16 מ"מ לעיתים בשחור לבן, ומכיל קטעים שחלקם טרם שודרו כמו ראיונות עם עם חיילים משוחררים שחזרו להיות מובטלים בשכונות, עם אלדריג' קליוור באלג'יריה או הרצאה של סטוקלי קרמייקל בשׂטוקהולם. קרמייקל הסביר את השוני בין קריאתו למאבקו של מרתין לותר קינג, בעיניו המאבק חייו להיות אקטיבי יותר וכוחני, שכן המאבק המנומס והפאסיבי שאותו התחיל קינג הוא חשוב, אך אין בכוחו לשנות את הסדר החברתי. 
הזמר טאליב קוואלי עוכב בנמל התעופה ארבעים שנה אחרי 1967 ונחקר על ידי סוכנים מהבולשת בגלל נאום של קרמייקל שהיה ברשותו שבו השתמש לעבודה על אלבום חדש. קוואלי שקולו נשמע מספר פעמים במהלך הסרט, גם מספר שהחומר החדש מציג צד פחות מוכר של קרמייקל, לא הנואם מצית המרד, אלא איש מהשורה שנפגש עם חברים שחורים ולבנים ומקשיב לסיפורים ישנים של אימו על הספה בסלון.
חלק מהקטעים הישנים לוו בקריינות בשוודית שבמבט מפוכח של ארבעים שנה אחרי נשמעים משעשעים מעט, כמו בקטע בו הכתב צילם ילדים מתעוררים משנתם בבית משפחה שחורה בשכונת עוני וקבַל על זה שלארוחת בוקר זוכים הילדים לאכול רק קערת דגני בוקר. קטעי הארכיון שמספקים הצצה לדמויות כמו אנג'לה דייוויס שהתפרסמה בעקבות מעצרה אחרי שצעיר שחור השתמש באקדח שהיה רשום בבעלותה כדי להשתלט על בני ערובה בבית משפט בקליפורניה, אירוע שהסתיים במותם של כמה אנשים. דייוויס נותרה במעצר יותר משנה וחצי עד שבית המשפט קבע שהיא אינה קשורה לאירוע. חשיבות הקטעים היא בנקודת המבט השונה מזה המוכר מהתקשורת האמריקאית של אז שראתה במהפכנים אויבים מבית וחיצונית גם למי שתמכו במאבק.
לסרט יש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא אורכו, קטעי הארכיון לא מספקים די עניין למי שלא חוקר בצורה מקצועית את אירועי התקופה. הבעיה השנייה היא פס הקול. כבר משם הסרט גלומה הבטחה לפסקול עשיר, ולמרות המוזיקה המקורית עליה חתום קווסט-לאב חבר להקת ה"רוטס" , ההבטחה לא מקויימת הרבה מעבר לביטים בתחילת הסרט. זה בעיקר חבל כי קטעי המוזיקה בסרט יפים, וגם כי נראה שלבמאי גורן אולסון יש משיכה לסרטים שמשלבים מוזיקה בנושאים חברתיים כמו סרטו הקודם "האם אני שחור מספיק בשבילכם?" על זמר הסול בילי פול.

שני הסרטים נפגשים: סטוקלי קרמייקל ומירים מקבה כזוג נשוי
                                            

אום כולתום
מאמא אפריקה
במאי: מיקה קאוריסמקי                           גרמניה, דרום אפריקה, פינלנד             

במאי הסרט "מאמא אפריקה" מיקה קאוריסמקי לא רק מבוגר בעשור מגורן אולסון יש לו גם מוניטין רב יותר. לא מדובר בבמאי מהשורה הראשונה של פסטיבלי הקולנוע כמו אחיו הצעיר אקי, אך הוא כבר ביים או הפיק עשרות סרטים, ולכן נבחר על ידי המפיקים ליצור סרט על חייה של מירים מקבה. אם קודם התחלתי בתיאור הסרט ובסוף התייחסתי למגרעותיו, כעת אנהג הפוך. כאן טמונה הבעיה של הסרט. מפיקי הסרט הגרמנים מלייפציג חשבו שיהיה משתלם לעשות סרט על חייה של כוכבת עם סיפור חיים מעניין ובחרו לשם כך דוקומנטריסט ותיק עם קבלות. משלבים קצת קטעי ארכיון, עם סיפור חיים וראיונות וקטעים מהופעות ושירים ברקע שעולים בחפיפה בין הקטעים. אותה תבנית יכולה להתאים לחייה של מקבה כמו נגיד לחייו של ביל וויתרז להבדיל. 
עד כאן ההסתייגות, עכשיו צריך לציין שמדובר בסרט מענג שכן במקרה של מקבה גם המוזיקה טובה, גם סיפור החיים רב עניין וגם סביבה תמיד היו טיפוסים ססגוניים שאוהבים לדבר בשבחה. מירים מקבה נולדה בדרום אפריקה בשנת 1932 ובילתה את חודשיה הראשונים בכלא, לשם נשלחה אימה אחרי שהורשעה במכירה לא חוקית של שיכר תוצרת בית.  
בשנת 1960 מקבה שכבר היתה כוכבת גדולה בארצה, נפגשה עם הארי בלפונטה כדי להתכונן לפריצתה הבינלאומית. כשנקראה לשוב הביתה עם מות אימה כדי להשתתף בהלוויה, גילתה שאינה רשאית להכנס חזרה לדרום אפריקה בגלל עמדותיה נגד משטר האפרטהייד ודרכונה בוטל. מקבה נשארה בת ללא ארץ, אך אומצה במהרה על ידי העולם. היא התפרסמה בארצות הברית וזכתה להצלחה גדולה עד נישואיה השניים בשנת 1968 לסטוקלי קרמייקל מיודענו שנחשב לאויב מבית. חוזה ההקלטות ומסעות ההופעות שלה בוטלו, ובני הזוג עברו לגור בגינאה במערב אפריקה.
בגינאה מקבה הרגישה כמשה בהר נבו קרוב לבית, אבל עוד לא שם. מקבה זכתה להכרה מחודשת בארצות הברית בעקבות החשיפה של האלבום "גרייסלנד" של פול סיימון בו השתתפה, וזמן לא רב אחרי גם זכתה לחזור לארצה.
בונגי ביתה היחידה של מקבה מתה בגיל 35 בשעת לידה. לצד הראיונות עם מוזיקאים שעבדו עם מקבה בתקופות שונות, ביניהם בעלה לשעבר, מופיעים בסרט קטעים בה תועדה מקבה יחד עם נכדתה שהיתה גם לזמרת כמו אימה וסבתה. מקבה הלכה לעולמה בגיל 76 לאחר שהתמוטטה על הבמה, בסרט זו הזדמנות לראות את מקבה שלא בזמן הופעה.
גם עם רכיבים טובים אפשר לטעות במתכון, אך אל דאגה את זה לא ניתן לומר על סרטו של קאוריסמקי שמאז שהסרט הוצג לראשונה בברלינלה כבר השלים עוד סרט ועובד על שניים חדשים. חבל רק שהשירים בשפות אפריקאיות לא תורגמו לעותק באנגלית, מכאן שכנראה גם לא יהיו בעלי כתוביות בעברית, אבל זה לא ימנע מכם להינות המוזיקה ולפזם את להיטה הגדול של מקבה "פטה פטה" ביציאה מההקרנה.

                                                                   מירים מקבה

תירוצים
התכוונתי כבר לכתוב על צמד נוסף של סרטים שיוקרנו בירושלים "הדמעות של עזה" ו"(לא) נושא לבדיחה", אך לצערי זה התעכב ומחר יש לי יום ארוך של נסיעות בין גרמניה לצרפת, והרי מדובר בהפקה עצמאית ככה שמדובר על הרבה שעות ברכבות איזוריות. מקווה שאספיק בסוף השבוע. אז בינתיים אתם יכולים להסתפק בקטע של מירים מקבה בהופעה חיה עם פול סיימון.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה