המלצות לפסטיבל הקולנוע ירושלים - התמונה החסרה ועוד

פסטיבל הקולנוע ירושלים נפתח הערב כמיטב המסורת בהקרנה בבריכת הסולטן. מבין עשרות הסרטים בפסטיבל בחרתי להמליץ על כמה סרטים מהסרטים הדוקומנטריים הבינלאומיים. אתם מוזמנים לקרוא, ובמידה ויש לכם המלצות משלכם או הארות והערות על הסרטים שהזכרתי אשמח אם תשאירו תגובות.

תיעוד החיים באפגינסטן מקודת המבט של התושבים 

אפגניסטן שלי – חיים באיזור האסור

במאי: נג'יב חג'ה                         אפגניסטן, דנמרק 2013

בתחילת הסרט הוא נראה כמו סרט שבלוני למדי כשהבמאי נראה טרוד לקראת המסע לאפגניסטן ומבטיח שהסרט שלו יהיה שונה. השוני להבטחתו יהיה בכך שהוא לא יתמקד בסיפור של החיילים המערביים, אלא יתרכז בתושבים המקומיים ויספר את סיפורה של אפגניסטן מנקודת מבטם. נג'יב חג'ה מגיע מקופנהגן עיר מגוריו למחוז הלמנד שממנו הגיעה משפחתו. שם הוא מפנה את הבמה לטובת חבריו המקומיים אותם הוא מצייד במצלמות דיגיטליות כדי לתעד את חייהם. מהרגע שבו רואים את התוצרים ההבטחה של חג'ה מתממשת ואנחנו מקבלים הזדמנות לראות את חייהם של התושבים באיזור רווי הקרבות. בין הקטעים המתועדים נמצא: צעירים משתטים ועושים פוזות בפני המצלמה, ילדים משחקים בין בתי הבוץ, משפחות מתכנסות בבתים לשמע התותחים, חקלאים עובדים את אדמתם, משאית בת שבעים משתוללת בדרכים ללא מעצורים ועוד. מכולם הדמות המרשימה במיוחד היא נרג'יס, אישה בת 45 מסורה מאוד למשפחתה שמעזה לפקפק במסורות של דיכוי הנשים בסביבה בה לאישה אסור בכלל להצטלם ברבים.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר הפסטיבל

צילום נהדר של סיפורים קטנים מרחבי גיאורגיה
מהסרטים שמאתגרים לקטורים

המכונה שגורמת להכל להיעלם

במאית: טינאטין גורצ'יאני                        גיאורגיה, גרמניה 2012

עוד סרט שפותח צוהר לחייהם של המקומיים במחוזות פחות מוכרים, הפעם בגיאורגיה. הבמאית חוזרת למולדתה אחרי שהיגרה לגרמניה כנערה. בגרמניה למדה מחול, ציור וצילום ואף השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה. את כל המיומנויות האלה היא מיישמת בהצלחה בסרט. מדובר בסרט אמנותי ומיוחד בו הבמאית קראה לצעירים בני 15 עד 25 להשתתף בסרט. אלה הגיעו במחשבה שהם עומדים לעבור אודישן, וגילו כי הבמאית מצלמת ראיונות אישיים איתם ומתעניינת בחייהם האישיים. את הראיונות גורצ'יאני השלימה בתיעוד של פרגמנטים מחיי הדמויות. בין הדמויות נמצא: ילד חייכן, נערה בעלת קול פעמונים, צעיר פטריוט שאביו נהרג במלחמה והמשעשע מכולם הוא דווקא אדם מעל גיל 50 שהתעקש שהעולם לא שייך רק לצעירים. הסרט מראה את פניה השונים של גיאורגיה, מקריאות המואזין בכפרים מוסלמים, דרך ריטואלים בכנסיות צבעוניות ועד מוזיקת ריקודים במועדונים. מה שעלול להשמע מפוזר עשוי בקפידה ובדיוק בזכות צילום נהדר וחיבור רגיש לדמויות. "קונסטנטין ואלנה" פוגש את "גן עדן", מקווה שגופי השידור וקרנות הקולנוע אצלנו לא יחששו לתמוך בעוד סרטים דומים בעתיד.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר הפסטיבל

תמונה של כל הבתים בכפר הקטן בגרינלנד

כפר בקצה העולם

במאית: שרה גברון                     דנמרק, 2012

עוד הצצה לקהילה ממחוזות מרוחקים. הפעם לכפר דייגים/ציידים קטן בגרינלנד. הסרט עוקב אחר התושבים בכפר במשך שנה שלמה במקום בו השמש לא שוקעת בקיץ ולא זורחת בחורף, והקרח מלווה את החיים בו במשך רוב השנה. בכפר יש מבנה קהילתי מיוחד ולמרות ההתמודדות עם איתני הטבע החיים נראים בו שלווים. מדי פעם הגיבור של הכפר מצליח בציד מסורתי של דובי קוטב, ושאר התושבים יוצאים לקבל אותו בתשואות. כשתיירים מגיעים מדנמרק התושבים ממהרים להחליף את לבגדים מסורתיים עשויים פרוות וסריגים, והמבקרים נפעמים מהשמירה האותנטית על המסורת בקרב חברי הקהילה. אולם, הסיפור החשוב בסרט הוא המאבק של התושבים על פתיחתו מחדש של המפעל לעיבוד דגים. המפעל נסגר והתושבים מנסים להעבירו לבעלותם ולהחזירו לפעילות. ללא המפעל אין עתיד לקהילה שרק לא מכבר חוברה לחשמל, והשופכין בה נאספים ידנית באמצעות דלי ומריצה. ההצגה של המאבק קצת חסרה בסרט, אך עדיין החמימות של התושבים עושה אותו לכדאי לצפייה, ואני גם לא יכול שלא לתמוך ביוצרים אחרים שהקדישו כמוני שנה שלמה לתיעוד מקיף של קהילה.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר הפסטיבל

החיים בבידוד כמעט מוחלט מהעולם

ילד רע. תא באגף השמור

במאי: יאנוש מרוזובסקי               פולין, 2012

דמיאן כלוא בבידוד על שוד מזוין בבית כלא בפולין. מטרים רבועים ספורים הם כל עולמו. גם כשהוא מקבל את הזמן המוקצב לו תחת כיפת השמיים הוא מובל לחצר קטנה ונפרדת. לשם הוא מובל על ידי סוהרים העוטים מסיכות על פניהם, ובדרך לשם עליו להסיר בכל פעם את כל בגדיו ולעבור בדיקת מתכות. הזמן שהוא מבלה בחצר זו הזדמנות מצוינת עבור הסוהרים לבדוק את תאו בקפידה. ככה בבידוד מוחלט מהעולם הצעיר בן ה-28 מעביר את שגרת ימיו, לא פלא כשפותחים בפניו מיקרופון ומצלמה הוא לא מפסיק לדבר. סרט מאתגר ורפיטטיבי שמצולם ברובו בתא הצר של דמיאן, לא מתאים לקלסתרופובים.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר הפסטיבל

סרט אקספרמנטלי מרשים שאחרי הצפייה בו לא תרצו לאכול דגים

לוויתן

במאים: לוסיאן קאסטיינג-טיילור, ורנה פארוול        ארה"ב, 2012

הצפייה בסרט באולם קולנוע היא חוויה טוטאלית ששום הסבר תנ"כי לא יצליח להכין אתכם לקראתה. לוסיאן קאסטיינג-טיילור וורנה פארוול יצרו סרט ללא מילים, כמעט ללא דמויות, עם צילום מעורר השתאות מבחינה טכנית כמו שוטים שמלווים שחפים החגים בשמיים מעל אוניית הדייג וצוללים בבת אחת אל תוך המים הסוערים. עבודת העריכה המוקפדת מרחיבה את היכולת שלנו לתפוש מושגים של חלל וזמן, ועריכת הסאונד גם היא ראויה לציון.

כשתרצו להרים את הראש מתמונות הדגים המבותרים כדאי לנסות לעקוב אחרי התנועות החדות של קרן האור היוצאת מהמקרן לפני שהיא פוגעת במסך באולם החשוך.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר הפסטיבל

הסרט החשוב בפסטיבל מבחינתי 

התמונה החסרה

במאי: ריתי פאן                          קמבודיה, צרפת 2013

יצירה מטלטלת של ריתי פאן המורכבת משיחזורים של אירועים אישיים מחיי הבמאי מהתקופה של משטר האימים של הקמר רוז' בקמבודיה. משעלתה לשלטון הקבוצה בראשות פול פוט הם הורו לפנות את כל הערים במדינה ולהעביר את התושבים לכפרים ולחוות עבודה בהם עבדו בפרך. כחמישית מאוכלוסיית קמבודיה מצאה את מותה בהוצאות להורג או בגלל רעב בתקופה של פחות מחמש שנים. גם הבמאי איבד אז כמעט את כל משפחתו והיה עד לזוועות נוראיות מהן ניצל.

השיחזורים בסרט נעשו באמצעות בובות חימר בשילוב של קטעי ארכיון עם קריינות פיוטית. הבמאי משלב לאורך כל הסרט גם דיון חזותי קולנועי על שאלות איך אפשר לתעד זוועות רחבות היקף כאלה ועל מקומו של הקולנוע בחייו. בסרט פאן מתחקה אחר תמונה שלא ברור אם זו תמונה קונקרטית שהוא מספר שלא הצליח למצוא בין כל חומרי הארכיון שאסף, תמונה שנועדה לתעד את ההוצאות להורג על ידי הקמר רוז', או אולי זו תמונה כללית יותר של ההבנה מה קרה לו באותן שנים בהן חייו התהפכו, או אולי זו תמונה חלופית לחיים שהיו יכולים להיות לו עם סרטי קולנוע צבעוניים, רקדניות שהתאמנו מולו כילד מאחורי הקלעים כבהופעה פרטית ורוקנרול קמַרי.

מבחינתי זה הסרט החשוב ביותר בפסטיבל, ואני מקווה להרחיב עליו בהמשך ולהשוות בינו ל"נהר משנה נתיב", סרט אחר העוסק בקמבודיה, מדינה בה אפילו כיוון הזרימה של נהרות משתנה בעונות השנה ולסרט "מעשה בהרג" העוסק ברצח עם באינדונזיה שהוצג בדוקאביב ועליו כבר הרחבתי. 

• למידע נוסף על ההקרנות באתר הפסטיבל

גיחה להוליווד - ראיון עם אריאל ורומן, במאי "אייסמן"

מייקל שנון בתפקיד הרוצח שסיפור חייו היה
השראה לדמויות של טוני סופרנו, וולטר ווייט ואחרים

אייסמן

במאי: אריאל ורומן                     ארה"ב, 2013

 אריאל ורומן נמצא ברגע הפריצה שלו כבמאי ומפיק בהוליווד. אחרי שני סרטים דלי תקציב שעשה שם הוא הגיע לעשות סרט תקופתי עתיר כוכבים כמו וינונה ריידר, כריס אוונס, ג'יימס פרנקו, דייוויד שווימר וריי ליוטה ומעל כולם מייקל שנון. שנון מופיע עתה גם כאחד הכוכבים ב"איש הפלדה" הגירסה החדשה ל"סופרמן". הוא מגלם ב"אייסמן" את התפקיד הראשי של ריצ'ארד קוקלינסקי. קוקלינסקי היה רוצח שכיר בשירות המאפיה שהתפרסם לאחר תפיסתו, הרבה בגלל הראיונות שנתן בזמן מאסרו. עלילת הסרט מבוססת על חיי הרוצח שאת כינויו ה"אייסמן" קיבל אחרי שנהג להקפיא את גופות הקורבנות. לצד שורה ארוכה של מעשי רצח במשך שני עשורים מאמצע שנות השישים  קוקלינסקי קיים חיי משפחה נורמטיביים ושמר על חשאיות מוחלטת לגבי עיסוקו האמיתי. הסרט יצא להקרנות מסחריות בארצות הברית ובארץ בחודש מאי, אחרי שהבכורה הישראלית שלו היתה בפסטיבל חיפה. בזמן הפסטיבל היתה לי הזדמנות למצוא הפוגה בלוח הזמנים הצפוף של ורומן שבמקביל להפצה של "אייסמן" עסוק כבר בכמה פרויקטים חדשים. ישבנו לשיחה על העבודה על הסרט וקצת על ההבדלים בין תעשיית הקולנוע בהוליווד לישראל.

אחרי חמש שנים של עבודה על הסרט אתה מגיע להציג אותו בונציה, בטלורואיד, בטורונטו ובחיפה. איך ההרגשה?

זו הרגשה מדהימה לעשות את כל הטור המכובד הזה. יש בזה משהו מאוד מתגמל בהצגת הסרט בשווקים שונים ומול קהלים שונים. במקביל מתפרסמות ביקורות בעיתונות, ומכל פסטיבל אתה צובר עוד ועוד בטחון, אבל בכל פעם יש גם הרגשה של חוסר ודאות. אף פעם אין בטחון איך הקהל יקבל את הסרט.

מה היה שונה בהקרנה אתמול בחיפה?

אתה מגיע לחיפה ומתוך חמש מאות איש יש מאה מוזמנים, קהל אוהד כל המשפחה והחברים. זה שילוב של התרגשות וסקרנות. מעבר לזה יש לסרט כח לדבר בפני עצמו, בעיקר כי הוא סוחף מבחינה רגשית. אנשים נסחפים אחרי העלילה וההופעה של מייקל שנון לדעתי יותר מהסיפור האמיתי. מייקל שנון והכח שלו במשחק, הוא באמת חוד החנית בסרט הזה. הצופה נסחף אחרי דמות שבחיים לא היה מתקשר אליה, ומוצא את עצמו רוצה לעבור איתה איזה תיקון. הרצון הזה הוא היכולת של האנשים להתקשר לדמות הקיצונית של קוקלינסקי. זה בדיוק מה שמשך אותי לסיפור לפני חמש שנים, אותה מידה של אמפתיה שעולה מהראיונות עם קוקלינסקי למי שרצח כל כך הרבה אנשים. הוא דמות מפלצתית, אך מצאתי הזדהות איתה ברצון הנועז שלה לתיקון, לחיפוש אחר אנושיות.

אריאל ורומן על הסט

לאחר צפייה בסרטים הדוקומנטריים בהם הופיע קוקלינסקי עצמו, הופתעתי מהדיוק במשחק של מייקל שנון כשהוא נכנס לדמות של קוקלינסקי. שנון מדבר באותו קול, באותו חיתוך דיבור ועושה את אותן עוויתות עם הפה. מה אתה יכול לספר על העבודה עם השחקן?

מייקל הוא בן אדם מאוד מתודי, היו לנו 19 שעות של חומרים מהדוקומנטרי הראשון על קוקלינסקי, והוא היה יושב ולומד אותם כל היום. היו לנו גם את כל הפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט שארכו כמעט 3 שנים. הוא בן אדם אבסולוטי בהכנה שלו ובמשחק שלו. מייקל שעולה לסט, הוא לא מייקל אלא קוקלינסקי. היו רגעים שלא התחברתי לרגע מסויים במשחק, אז הייתי צריך להתייחס אליו בעדינות ובכבוד. אם הייתי חוצה את הגבול, או מוציא את הישראליות שבי ונהיה ישיר מדי יותר מייקל היה הולך לקרון שלו ומחריב את החדר, והוא עשה את זה כמה פעמים. ממש התעסקתי עם קוקלינסקי על הסט. הוא גם לא אוכל במשך כל הצילומים, והיה מאוד עצבני. רק בסוף היום בסטקייה או במסעדה האיטלקית, המסעדות היחידות בשריוופורט שאהבנו, הוא היה משתחרר ושותה כוס יין, ואז יש לך כמה דקות ביום שאפשר לדבר עם מייקל שנון ולשאול אותו אם הכל בסדר. מעבר לזה הוא היה קוקלינסקי, הוא דאג לוינונה ריידר כמו לאשתו ודאג לבנות. אם מישהו היה אומר מילה לא במקום, הוא היה מיד מוצא כסא ובועט בו. זה היה די מפחיד האמת, אך זו הגדולה שלו. הוא לא יוצא מהדמות. היה לו גם שפם מודבק. מייקל הגיע ישר מ"סופרמן" והצילומים שלנו היו מאוד מרוכזים. ככה שלא היה לנו הרבה זמן לעשות שינויים בהופעה החיצונית של מייקל. הדבר היחיד שהיה אפשר לשחק איתו זה היה השפם והזקן, אז במשך כל התקופה הוא גם לא צחק. כשהוא העלה חיוך, והיית רואה אותו צוחק ומחזיק את השפם, ידעת שהכל בסדר. העוצמה שלו כשחקן סחפה גם את השחקנים האורחים בסרט. ג'יימס פרנקו, סטפן דורף, רוברט דאווי, כולם היו באמביציה להיות טובים כמוהו. הוא מעלה את הרף וכל מי שנמצא שם חש שהוא חלק ב- Michael Shannon’s Show, ולא בעבודה שבלונית של רק להקריא כמה שורות.

איך העבודה שלך כבמאי התנהלה מול שנון ושאר השחקנים?

כבמאי הייתי צריך לנהל את כל האופרציה סביבו וסביב האנרגיה של שנון. היינו יושבים בכל תחילת יום בזמן האיפור כדי לעבור על מה שהולכים לצלם והייתי אומר מה המטרות שלי. צלמנו קודם את כל האלימות שבסרט ואז את הקטעים בבית. אלה היו מטרות שונות, להראות קור רוח וניכור מול אנושיות ואמפטיות. מייקל היה מהנהן בראש, ואז היה נותן טייק או שניים טובים, ואני מבחינתי הייתי מוכן לעבור הלאה, כשהוא היה מבקש לפעמים עוד טייק כדי לנסות כיוון אחר. התפקיד שלי היה להתאים את השחקנים האחרים שירקדו ביחד איתו. לא היו לי אליו הערות כמו "פה תהיה יותר אינטנסיבי", להיפך לרוב הייתי מנסה להוריד מהאינטנסיביות שלו. הערות הבימוי למייקל היו לחמם אותו להוציא את האנרגיות שהוא מביא לסט. ההוראות היחידות היו אולי להוציא חיוך או איזה מבט כדי לא להשאר על רמה קבועה של אינטנסיביות.

מה אתה יכול להגיד לגביי השחקנים האחרים?

גם וינונה, גם כריס אוונס וגם ריי ליוטה היו ליד שנון ברמת כוכבים אורחים. זו היתה חוויה מדהימה לעבוד עם כולם. כריס עשה דמות הפוכה מ"קפטן אמריקה". חיפשנו כל מיני ניואנסים בדמויות, והיה לי דיאלוג פורה איתו בהכנה לתפקיד ועם כל השחקנים מסביב למייקל. היינו עובדים יחד על דברים ומנסים לתקוף בעיות מכיוונים שונים. המטרה היתה שכל השחקנים יגיעו לרמה של מייקל. כאשר משהו פחות עבד הייתי מנסה על הסט לכוון ולנסות דברים חדשים תוך שימוש בתנועות ובפרופס.

אמרת שאוונס הגיע מ"קפטן אמריקה" ושנון מהצילומים ל"סופרמן", אצלך בסרט מצד אחד היה ניסיון לשמור על ריאליזם ונאמנות לתקופה, מצד שני הדמויות היו מאוד איקוניות. אתה יכול להגיד משהו על אופן עיצוב הדמויות?

רוב האנשים שהתעסקנו איתם כבר לא בחיים. אנשים שמגיעים מהעולם המאפיה שהוא מלא קלישאות. ניסינו לקחת את כל מה שראינו ב"חבר'ה הטובים" וב"סופרנוס" ולעשות לזה טוויסט לפוינט אוף וויו צדדי. אם זאת הזווית שאנחנו רגילים לראות את השום המתקלף ואת העגבניות נכנסות לסיר של הספגטי, ניסינו להראות את זה דרך החלון ולא מתוך המטבח. אין תהילה. לכל אחד יש בוס שהוא מקבל ממנו הוראות ולכל אחד יש את הצרות שלו. להיות גנגסטר זה לא קוּל. אם הדמויות נראות שהן מעוצבות בקטע איקוני, זו לא היתה המטרה. רצינו לשמור על זווית שונה מאשר לחזור על סיפור הגנגסטר הקבוע. יכול להיות שמההיתוך שעשינו התקבל צבע נוסף.

נכנס חזק לדמות - בזמן צילומי הסרט שנון לא היה אוכל ולא צוחק

איך ניגשת לעשות את האדפטציה מהסיפור האמיתי, מהסרט הדוקומנטרי ומהעדויות לסרט עלילתי?

הדבר הכי מאתגר לעשות בסרטים ביוגרפיים זה לנסות לספר סיפור של עשרים שנה בשעתיים, ולשמור על עניין. הקהל יכול מהר מאוד להתנתק מהדמויות בגלל הקפיצות בזמן. לא היה לנו כתוב הסיפור מתחיל כאן או כאן. היו לנו עדויות של אשתו והילדות, היה את הספר והיו ראיונות בטלוויזיה לאורך כל השנים. המטרה היתה להראות סוג של דואליות, למשל בחרנו לא להראות את האלימות בתוך המשפחה. בסצינת המטבח שבה קוקלינסקי מתפרע, הכתיבה המקורית היתה שהוא מפוצץ את אשתו באגרופים. הבנו שאם נגיע לשם מבחינה ויזואלית, נאבד את הקהל. אני גם לא יודע איזה משפטים בדיוק הוא אמר לאשתו בחדר המיטות או מה אמר לבנות. אני יכול להציע משפטים שישקפו אהבה ואכפתיות. חוץ מכמה ציטוטים בזמן שהוא רצח מישהו אני לא יודע בדיוק מה הוא אמר, אלא להציע משפטים שישקפו קור רוח ורובוטיות. קוקלינסקי הורג מישהו, לא מרגיש כלום, יוצא מהחדר והולך. הוספנו עוד כיוון מבחינה דרמתית. המטרה היתה שתתחבר לדמות ותגיד לו "נו, תעשה איזה תיקון, תשתנה, תברח משם, תיקח את המשפחה שלך, תפסיק". זו הצעקה שרציתי שהקהל יצעק. זו הצעקה שקוקלינסקי גם רצה לשמוע. הוא לא ידע למה הוא חולה. הוא חי בתקופה בה לא היו אבחונים כמו היום בהם מייד מאבחנים מהפרעות קשב ועד הפרעות נפשיות. הכימיקלים בראש שלו לא הסתדרו טוב, והדרך היחידה שלו לחיות עם זה היתה להחביא את זה. האקט הראשון בדראפטים הראשונים היה הילדות שלו, ואז חודשיים לפני הצילומים לקחנו החלטה חד משמעית שאנחנו לא הולכים להתעסק עם הילדות שלו כי זו גם קלישאה.

היה פלאש בק קצר.

זו היתה השארית היחידה כדי להבין מאיפה קוקלינסקי מגיע. הפחד הכי גדול בדרך שבחרנו הוא שהצגנו מישהו שהוא אחד משלנו, שכתוצאה מהחינוך והאלים והמנוכר שקיבל יצא מפלצת. זהו מסר מאוד מסוכן, כי אתה מנסה למצוא הסבר פסיכולוגי. הרי לא כל מי שאבא שלו צעק עליו ומדי פעם הרים עליו יד והחברים שלו צחקו עליו הופך לרוצח פסיכופטי סדרתי. החלטנו שנראה את זה בצורה יותר מתחוכמת דרך האח שלו. שניהם יצאו דפוקים, האח שפוט בכלא וריצ'ארד לעומתו מנסה להסתיר את ההפרעה שלו.

ורומן מדריך את ריי ליוטה
מנסים להציג גנגסטרים ללא הילה 

מה הקשיים שהתמודדתם איתם בהפקה עצמה?

בכל הפקה תקופתית בין אם זה מערבון או מדע בדיוני ישנן בעיתיות. אתה לא יכול לקחת סתם שוט של "תחצה את הכביש ותלך ימינה שמאלה". כל שוט היה צריך להיות מטופל בצורה כירוגית. צלמנו סרט בשריוופורט לואיזיאנה ב-2012 שקורה בשנות ה-60', ה-70' וה-80' בפרבר בניו ג'רזי.

למה דווקא בשריוופורט?

היום כדי לממן סרט צריך לחפש מקור של מה שנקרא Soft Money כלומר הקלות במיסוי. מדינת לואיזיאנה מציעה החזר של 30 סנט על כל דולר שמבוזבז שם. הבמאי, הצלם והאחראי על עיצוב ההפקה צריכים להתאמץ פי ארבעה כדי להגיע לדיוק בשכפול מקומות שאין להם קשר למקומות בהם מצלמים. זה לא רק שכל אחד צריך חולצה תקופתית ותספורת תקופתית וכל מכונית וכל שלט צריכים להתאים. זו היתה עבודה מאוד מדוייקת ומכבידה כשאתה מצלם סרט בשלושים יום, בנוסף לצורך לדאוג לדרמה ולמשחק כבמאי. בכל זמן הצילומים צריך לא רק להסתכל על הביצוע של השחקנים, אלא גם להיות נץ שאחד הניצבים לא משתחל לסט ויש לו שעון סווטץ' על היד. כל פריט בפריים היה צריך לעבור פילטרזציה, והיינו צריכים בכל פעם לשאול אם זה היה קיים בשנות השבעים או אם אנשים דברו ככה אז. זה לא שצלמתי את הסרט הזה לאורך חמישים-שישים יום והיה לי זמן לתקן את עצמי. אפילו בארץ מצלמים סרטים בארבעים יום בממוצע. בחדר העריכה השתמשנו בטכנולוגיה ממוחשבת כדי לעשות קצת תיקונים ולהוציא בניין מאחורה או לנקות שילוט של רשתות מזון ברקע.

אתה לא רק הבמאי, אלא גם אחד המפיקים הראשיים של הסרט, מה אתה יכול להגיד על כפילות התפקידים?

הייתי צריך להשיג את זכויות היוצרים ולטפל במימון של הפיתוח. אהוד בלייברג הצטרף אלי בשלב יחסית מוקדם והפך להיות שותף לכל דבר. ברגע ש"מילניום הפקות" הצטרפו  אהוד לקח את הפיקוד לנהל את הנושא הפיננסי מולם. כמפיק לא קבלתי בהנחתה שצריך לחתוך בימי צילומים או בעמודים בתסריט. הייתי מעורב בדיונים האלה במהלך ההכנות ובמהלך הצילומים כמפיק, ואז כתסריטאי וכבמאי נדרשתי לעבור לכובע השני ולמצוא פתרונות. בצילומים ניסיתי לא להתעסק בחישובים האלה ולהתרכז בבימוי. אהוד הוא מפיק מדהים ומאוד קריאטיבי שמבין את הצרכים וגם כשצריך לקצץ הוא יודע איך לכוון את השינויים שלא יפגעו בסרט. יש בכפילות הזו כאב ראש, אך אני מעדיף להבין מאשר לא להבין ולהיות הבמאי המיוסר שמתמודד עם מכות איוב. בפוסט פרודקשן יצא לי עוד פעם להתעסק יותר כמפיק במלחמות היומיומיות של הדברים הסופיים לקבל עוד אפקטים מיוחדים או לקבל עוד שבוע בעריכה. אז אתה יכול לנצל את מעמדך כמפיק ולא רק כבמאי. אני מעדיף להיות בפוזיציה הזו ולא רק בעמדת הבמאי.

ורומן ושנון על הסט 

שמעתי מדוד סטרז'מייסטר שצילם חלק מהסרט שהיתה לו בעיה עם איגוד הצלמים האמריקאי. אתה יכול לפרט בעניין והאם היו עוד בעיות דומות שנאלצתם להתמודד איתן?

אנשים בארץ לא מבינים את הסיבה שאתה לא מקבל ימי צילומים, ואומרים "אנחנו מצלמים במיליון אז איך לך לא היה". האיגודים באמריקה מאוד קשוחים, לדוגמה האיגוד של נהגי המשאיות. יש בן אדם שקם בבקר ותפקידו הוא לפתוח את המנעול מאחורה, ואז תפקידו הוא לשבת במשאית ואז תפקידו הוא לנעול את המנעול בסוף יום הצילומים. הוא מרוויח ביום 2000 דולר, כי הוא הראשון שמגיע והאחרון שהולך ועושה ביום שש או שבע שעות נוספות. ככה יוצא שמשהו כמו חמישה או עשרה אחוזים מהתקציב הולכים רק על נהגי המשאיות. אותו דבר זה ארגון השחקנים או הצלמים, לדוגמה מה שקרה לדוד שהוא לא היה יכול להיות מעורב בפרוייקט עד שהאיגוד אישר לו חברות. זה היה מזל שדוד היה בסרט. גרנו בבית אחד דוד, דני רפיק העורך ואני. היה לנו מן בית קריאייטיב והיינו מגיעים כל יום ורואים את הדייליז. מבחינה קריאטיבית היד היתה על הדופק וידענו איפה אנחנו עומדים. הצלם הראשי בובי בוקובסקי היה דמות מאתגרת לעבוד איתה. לאט לאט דוד השתלב יותר בעבודה עצמה ובצילום של הסרט. ככה שהשילוב של דוּדוּ על הסט היה שילוב מנצח.

אתה יכול להגיד משהו על הדרך שעשית ממגמת קולנוע בתיכון בארץ ועד לעבוד בהוליווד.

כשהייתי ילד הייתי מצלם סרטים על סופר 8. לפעמים אחי היה מצלם סרטים והייתי עורך  או מצלם אותם. בתיכון למדתי ועשיתי סרטי גמר, ואז שרתתי ארבע שנים בצבא ביחידת חילוץ של חיל האוויר. אז אתה מאבד את זה, זה מקלף מעורך את העולם הקריאטיבי. משם עברתי בצורה כמעט טבעית ללימודי המשפטים שדורש חשיבה אנליטית מאוד שונה מעולם הקריאייטיב. במקביל נכנסתי לעולם המוזיקה ועבדתי כתקליטן. כשחזרתי לארץ מהלימודים באנגליה הייתי על סף כניסה לחברה של אבי שגם אחי החל לעבוד בה, ואז מצאתי את דרכי לניו יורק. שם למדתי קולנוע בשלוחה של NYU. דרך עשיית המוזיקה היה לי ידע במחשבים, אז התעסקתי בעיצוב סאונד ובפוסט פרודקשן. עברתי ללוס אנג'לס וערכתי פרסומות, קליפים ודוקומנטריים. עד שהבנתי שמה שבוער בי זה לחזור לצלם סרטים עלילתיים, וככה התגלגלתי לזה. ביימתי שני פיצ'רים קטנים "Rx" ו"דניקה", כשעוד לא הייתי בטוח מה לעשות. הכל נוצר מתוך אינסטינקט, ולא הבנתי שבתור במאי יש לך אחריות לספר סיפור עם משמעות ועם מסר. התסריט חייב להיות תסריט ולא רק איזשהו תמליל, והיכולת שלך לגייס כסף לא אומרת משהו על היכולת לצלם את הפרויקט שאתה מגייס אליו. אחרי זה לקחתי הפסקה כדי לשפר את איכות הכתיבה שלי ואת ההבנה שלי כבמאי. באותה תקופה עבדתי בפרוייקטים מזדמנים, עשינו את הדוקומנטרי על סושרד ודברים אחרים. הבנתי שאני לא אביים שום דבר עד שאני באמת אעשה את הסרט שאני רוצה לעשות וזה "אייסמן". עכשיו אני נמצא במקום אחר, עברתי מהשלב של מי שאוהב קולנוע ורוצה לעשות קולנוע להבין את כובד הראש ואת האחריות בלעשות סרט. אתה מקבל פעם פעמיים בחיים הזדמנות לביים, ואתה חייב להיות טוב כדי להמשיך. לא משנה אם זכית באוסקר והגעת לרמת בימוי מאוד גבוהה, אם אתה מזלזל בפרוייקט הבא אתה חזוי לכשלון. התבגרתי והבנתי שלפעמים בדרך אתה צריך להקריב דברים, אבל בשביל מה שאני חווה כרגע זה שווה. אני כבר רואה את השינוי איך אנשים מתייחסים אלייך, אך צריך לזכור שכל הייפּ חולף. צריך לשמור על רגליים על הקרקע, להיות מאוד זהירים ולבדוק מה הפרויקט הבא.

שנון, ורומן, רוברט דאווי והמפיק אהוד בלייברג

הזכרת את הדוקומנטרי שעשית לערוץ 2, הראשון שבירך אותך בתום ההקרנה בחיפה היה גיורא עיני מנכ"ל קרן רבינוביץ'.

(צוחק) שלא אישרו לנו תקציב לסרט כאן.

אתה רוצה לעשות פה סרט ישראלי ולעבור את כל התחנות של הקרנות, גופי שידור, וקהל מצומצם?

האמת היא שאני חולה על קולנוע ישראלי, יש בועה אדירה של יצירה פה בארץ. כרגע לא רואה את עצמי עושה סרט בארץ. ההתנסות הקטנה שהיתה לי עם הסרט הדוקומנטרי אני מודה שלא היתה התנסות חיובית. במקרה הזה זו היתה טלויזיה, והיו שם אנשים שרמת ההערכה שלהם ליצירה מוטלת בספק לעומת רמת הרצון שלהם לרצות את הרייטינג ואת הקהל הרחב. המערכת שעמדה מולי היתה מערכת מאוד נוקשה בקטע של מה שמצפים ממפיקים ומבמאים לעומת התמורה המינימליסטית שהם מוכנים לתת לך. כאילו אומרים לך "זו פריבלגיה שאתה עומד בכלל ליד מצלמה, תאורה וסאונד" ואתה צריך לשלם עליה מעצמך כדי שהיא תראה אור. גם הגעתי בתור אאוטסיידר ולא ידעו מי אני.

יכול להיות שעכשיו השם אריאל ורומן יספיק כדי לקבל יחס אחר לגמרי.

לא, זה העניין, ככה המערכת בנויה פה. אמנם בכל שנה יש מישהו חדש שנכנס לשאפל, אך עדיין רמת היצירה היא בהסתכלות פריבלגית, חוץ מכמה במאים שמקבלים את חופש הפעולה שלהם, אבי נשר ויוסף סידר ועוד כמה מעטים שהם כבר אייקונים ישראלים שבנו לעצמם את השם בתקופות יותר קשות בקולנוע הישראלי עד תקופת הזוהר של הקולנוע הישראלי, והם יכולים לעבוד עם הקופרודוקציות האירופאיות שתומכות בהם. מעבר לזה כל פְּלֶייר חדש צריך לעבור סיוט כדי לקבל הוקרה. אני גר רוב הזמן בארצות הברית, ויש לי בית בארץ. אני חולה על הארץ, החברים שלי בארץ, כתבו עליי "ישראלי לשעבר" אבל אני ישראלי לכל דבר. אני אוהב את מדינת ישראל ותמיד מרגיש נציג שלה. אם אגיע לעשות סרט בישראל, אני אבוא כדי לספר סיפור ישראלי, אבל אני אביא את המערכת המממנת ההפקתית האמריקאית שממנה אני מגיע.

הערה קטנה שאני חייב לציין, זו תקופה לא קלה בארץ, יש מעגל של חוסר פרסום ופגיעה באמנות. יש בארץ כמה אנשים שהם בעלי ממון מאוד גדולים, אני הייתי מעודד אותם להשקיע יותר בקרנות לפיתוח דרמה וליצירה, כי זה באמת אחד הקולות הכי חשובים של המדינה שלנו היום. זה הקול הקריאטיבי שלנו והאפשרות שלנו לספר סיפורים על המהות היהודית והישראלית לעולם. ואם זה לא בא מפרסומות זה צריך לבוא מאיזה כח מממן פרטי, בידיעה שזה לא נעשה בקטע של הגדלת ההון האישי של אותם עשירים. אני מאוד מקווה שהיצירה פה תחזור להיות מיוצבת, כי אם היצירה בישראל תעצר בגלל האטה כלכלית של פרסום זה יהיה אסון לאומי הרבה יותר כבד מהפצצה האירנית.

            תודה רבה.

המלצות לדוקאביב 2013 חלק ב' - מעשה בהרג, המתחזה ואחרים

רשומת המשך להמלצות שפרסמתי לפני כמה ימים.

שילוב של אכזריות וסוריאליזם

 מעשה בהרג

במאי: ג'ושוע אופנהיימר                        דנמרק, 2012

אחד הסרטים המעניינים ומעוררי המחשבה בפסטיבל עוסק במה שאירע בשנות השישים של המאה העשרים באינדונזיה. על רקע המלחמה הקרה התנהלו באינדונזיה מאבקי שלטון עזים בין סוקארנו לסוהארטו. השניים נחשבו לגיבורים לאומיים שהצליחו לשחרר את אינדונזיה מעול השלטון הקולוניאליסטי ההולנדי. סוקרארנו הכריז על העצמאות והיה לנשיא הראשון. את התמיכה בו הוא ניצל על מנת לבסס משטר רודני ולהאדיר את שמו בפלחן אישיות. "האח קארנו" כפי שכונה שלט במדינה העצומה ביד חזקה עד שחברו לשעבר לנשק הגנרל סוהארטו החל לכרסם במעמדו. כדי להגדיל את כוחו מול מי שנחשב לאבי האומה, היה על סוהארטו למצוא אויב משותף שיחבר בין הכוחות הפשיסטיים בצבא שהיו תומכיו הטבעיים לבין מי שהיו מרוצים פחות משלטונו של סוקארנו כמו גורמים איסלמיים ובעלי ההון. המטרה שסוהארטו סימן היתה המפלגה הקומוניסטית שהיתה בעלת בריתו של של הנשיא סוקארנו על אף שהוא עצמו לא נמנה על שורותיה. זהו על רגל אחת הרקע למעשי הטבח שהנהיג הצבא האינדונזי שתמך בגנרל סוהארטו במי שנחשדו כקומוניסטים. מלבד חברי המפלגה הקומוניסטית האינדונזית שהיתה עד אז הגדולה בעולם מחוץ למדינות הקומוניסטיות ופעילים חברתיים, החשד כלל גם את בני המיעוט הסיני שנחשבו למשתפי פעולה טבעיים של סין הקומוניסטית.

עד היום מעשי הרצח כמעט ולא מצויינים מעל דפי ההיסטוריה של אינדונזיה. ההערכות הן שבאותה תקופה בין השנים 1965 עד 1966 נרצחו יותר מ- 500,000 בני אדם, או כפי שמצויין בתחילת הסרט בין מיליון לשלושה מיליון נרצחים. גם אחרי שסוהארטו הודח בעצמו מהשלטון לטובת דמוקרטיה לפחות למראית עין בשנת 1998 מעשי הטבח לא נחקרו ואין אנדרטאות זכרון לזכר הקורבנות. לא רק שהרוצחים לא הועמדו לדין, הם נחשבו לגיבורים לאומיים שלחמו במפלגה הקומוניסטית שאיימה להשתלט על המדינה בדרכים אלימות. כפי שהסרט מלמד הרוצחים לא היו רק חיילים, אלא בעיקר באיזורים כפריים מלאכת הטרור הופקדה בידי גנגסטרים מקומיים. אותם פושעים אלימים קיבלו אפשרות לזכות במעמד לגיטימי בעיני השלטונות. רבים מהם תרגמו את הכח מתוך האימה שהשליטו באותם איזורים ואת הרכוש הרב שנפל לידיהם כשלל להון פוליטי, והשתלבו בעמדות בכירות בממשל ובכלכלה.

מי היה מעלה על דעתו כמה אנשים אנוואר הזקן החביב במרכז התמונה רצח בחייו?

הבמאי ג'ושוע אופנהיימר הגיע לצפון סומטרה, אחד מאותם איזורים, כדי לצלם סרט הקשור בתופעת הגלובליזציה. בכפר ליד העיר מֵדאן הוא התמקד בעובדים במטעי הדקלים. תנאי העובדה של אותם כפריים היו קשים מאוד והם היו חשופים לחומרי הדברה חזקים במיוחד. כשאופנהיימר ניסה לברר מדוע הם לא מתאגדים ומוחים על תנאי ההעסקה שלהם הוא הבין שמולם ניצב פחד גדול מהעבר. כל התאגדות עלולה להתפש כמעשה פרו-קומוניסטי וכמעט לכל אחד מהם בסתר היה סיפור על אב או דוד שנרצחו בשנות השישים.

אופנהיימר שהה באיזור תקופה ארוכה. הוא שמע שוב ושוב את אותם סיפורים ושמע עדויות ממקור ראשון מניצולים, עד שהגיע לדבר עם אדם שהתפאר לעיניו שהרג במו ידיו עשרות קומוניסטיים וכך זכה למעמד ולמשרה בכירה. אופנהיימר הבין שהיכן שהרוצחים נחשבים לגיבורים והניצולים מרגישים עדיין נרדפים יהיה יותר קל לשמוע עדויות מהרוצחים מאשר מהניצולים. הבמאי שם לב שכמה מהרוצחים ליוו את הסיפורים בהדגמות פיזיות כדי להמחיש את מה שהיה, ואז הוא עלה על רעיון לבקש מאותם רוצחים להמחיז בפני המצלמה את הסיפור שמאחורי מעשי הרצח.

לאחר שדיבר עם יותר מארבעים רוצחים אופנהיימר הגיע לאנוואר שהיה לגיבור הסרט. בנערותו אנוואר היה מספסר בכרטיסים לסרטים הוליוודים ולהשתתף בסרט קולנוע עם במאי אמריקאי היה חלום חייו. על כן אנוואר שנראה כמו סבא חביב עם חולצות צבעוניות הסכים להשתתף בניסוי שהבמאי הציב בפניו ושיתף פעולה יותר מכולם. רגע אחרי שהדגים את השיטה היעילה בה היה מוציא אנשים ללא משפט להורג אנוואר סיפר איך היה נרגע אחר כך באמצעות שתיית אלכוהול ועישון מריחואנה, ותוך כדי הוא עבר לשחזר את צעדי הריקוד מהמועדונים של אותם הימים. אנוואר ואופנהיימר הגדילו לעשות והקדישו את השיחזורים המבויימים של הרגעים הנוראים לז'אנרים שונים מעולם הקולנוע כמו פילם נואר ואפילו מחזות זמר.

באותו קטע מוזיקלי קשה להתעלם מהדיסוננס שבין אופי הסיפורים לנוף המדהים שמשמש כרקע לריקוד רב המשתתפים והתלבושות הססגוניות. בין כל זה בסצינה המצולמת לעילה אפשר להבחין בשביעות הרצון על פניו של אנוואר שנראה כמו ילד שזכה להגשים את חלום חייו. אופנהיימר אמנם מקשה על הרוצחים ולא מוותר להם על ההתמודדות עם העבר, אך עדיין קשה שלא לחבב את אנוואר בסוף הסרט. לגבי נקודה זו אופנהיימר טען בראיון "עשיית סרטים עשתה אתי לפחות שיפוטי" ושהחלוקה הדיכוטומית לטוב ורע עלולה להוביל למוסר  של "מלחמת הכוכבים". הסכנה באותם כלים שטחיים היא ביטול האפשרות להבין איך לאורך ההיסטוריה מעשים כאלה של רצח עם חוזרים על עצמם, או כפי שאחד הרוצחים טען בפני הבמאי שמעולם איש לא נשפט על הטבח באינדיאנים באמריקה ומעולם איש לא נשפט על הפשעים של האימפריה הבריטית.

מעשי טבח מהעבר מומחזים באמצעות מחזמר

אופנהיימר רצה להשתמש בפער הזה כדי לזעזע את הצופים. למילה Act  בשם הסרט באנגלית "The Act of Killing" יש משמעות כפולה לא רק במובן של מעשה אלא גם במובן של דרמה ומשחק. בתרגום השם לעברית מתקבלת משמעות כפולה מהמילה "מעשיה". באותה מידה התהליך טוען את הסרט במשמעות כפולה. הבמאי רצה לא רק לתת חשיפה לסיפור מהעבר האפל של אינדונזיה אלא להעביר מסר אוניברסלי שבוחן את השיטה שעומדת מאחורי מעשי טבח המוניים בעולם כולו. אחד הרוצחים סיפר שהדבר הכי קשה ברצח הוא הרגע עצמו בו אתה הורג אדם אחר לראשונה. אחרי הרצח לא משנה באיזה מקרה הרוצח מחפש צידוק או תירוץ למעשיו. במקרה שלפנינו הממשלה האינדונזית סיפקה את התירוץ בתעמולה אנטי קומוניסטית. מרגע שהרוצחים קיבלו את הלגיטימציה הפעמים הבאות היו קלות יותר.

אי אפשר להתייחס בביטול לתירוץ של אופנהיימר עצמו לחסד שהוא מגלה כלפי הרוצחים שכן הוא בעצמו סיכן את חייו בצילומי הסרט. עד היום השלטונות באינדונזיה מסרבים להתייחס לאותם מעשי טבח וכאמור לא מעט מהמשתתפים בהם נמצאים בדרגים בכירים בממשל ברפובליקה בימינו. למעשה הצילומים של הרוצחים הסיטו את החשדות מאופנהיימר בעיני אותם גורמים שהניחו שבכך אופנהיימר נוקט עמדה חיובית כלפיהם. אז הוא היה יכול לחזור ולצלם תחת אותו כיסוי גם עדויות מניצולים. גם אחרי שעזב את אינדונזיה אופנהיימר חשש להראות את התוצאה הסופית לאותם בכירים ששיתפו פעולה בהפקת הסרט. בנוסף לזה כל אנשי הצוות האינדונזיים קיבלו קרדיט אנונימי מחשש לפגיעה בחייהם.

הסרט יוקרן פעם אחת בגירסה רגילה ופעמיים בגירסת הבמאי של 158 דקות. כל ההקרנות בנוכחות היוצר. גם אחרי שאפילו וורנר הרצוג שהוא מפיק שותף בסרט הגדיר אותו כקשה לצפייה לא אופתע אם תתווסף עוד הקרנה לבקשת הקהל או בעקבות זכייה באחד הפרסים בתחרות הבינלאומית.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר "דוקאביב".

דמויות אותנטיות במסע מתוסרט ונוגע ללב

לחפש את ביל

במאי: יונאס פהר רסמוסן                      דנמרק, 2012

ג'ושוע אופנהיימר במאי "מעשה בהרג" שזכה למימון בעיקר מדנמרק הזכיר את העליונות של הקולנוע הדוקומנטרי הדני. במקרה של "לחפש את ביל" הבמאי דני אבל סיפור אמריקאי מאוד. כמו הסרטים "דטרופיה" ו"איוון ואיוונה" משנה שעברה "לחפש את ביל" נוגע במשבר הכלכלי ובהתפוררות בחברה האמריקאית. כדי לרדת לשורשיה של האמריקנה רסמוסן מציג סרט מסע בו משתתפות שלוש דמויות עיקריות; מייקל שחזר בתשובה והיה למטיף בשבחו של הגוספל, לוּ הצעירה שעוצרת טרמפים מבלי לדעת לאן שהיא מין גירסה אותנטית של זמרת דרכים יפה כמו הפרסונה מהקליפים של לנה דל ריי, והגיבור הראשי בוֹב המזוקן שיוצא למסע בעקבות הרכב שנגנב ממנו זמן קצר לאחר מותה של אימו. בוב מתחקה אחרי היומן של ביל מי שגנב לכאורה את הרכב. קשה שלא להבחין שמדובר במהלך מתוסרט, ובמאי הסרט אף הגדיר אותו כשילוב בין בדייה לתיעוד. אולם אחרי כמה דקות נשאבים לתוך העולם של הדמויות עם קטעים יפים וחזקים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית ומפסיקים להבחין בתפרים הגסים במכוון של הכוונת הדמויות . שימו לב, מבין ההקרנות רק  זו ביום שני תהיה בנוכחות היוצר.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר "דוקאביב".

גרטל ומלטה הוריו של הבמאי דויד זיווקינג בצעירותם

אל תשכחיני

במאי: דויד זיווקינג                    גרמניה, 2012

בסרטו הקודם דויד זיווקינג שילב בין חיפוש אחרי משמעות החיים לתיעוד אישי. הוא התנסה בשיטות לתרגול מדיטציה ונפגש עם הבמאי הנערץ עליו דייויד לינץ' ובמקביל התמודד עם קשיים במערכת היחסים. הפעם זיווקינג מוותר על הצד הגרוטסקי ומתמקד בסרט אישי יותר בו הוא חוזר לבית הוריו בעיירה ליד פרנקפורט. ההנחה של זיווקינג היתה שצילומים של סרט יאפשרו לו להשקיע יותר זמן ותשומת לב לאימו החולה באלצהיימר  וגם לעזור לאביו להתמודד עם המצב. מצד אחד, במדינות מפותחות השכיחות של אלצהיימר היא כה גדולה שכמעט ואין מי שלא יזדהה עם ההתמודדות מול שלבי המחלה אותם זיווקינג מציג. מצד שני, בעיני הקהל הישראלי הרגישות של הבמאי קרוב לוודאי תתפרש כמאופקת מדי, והסיפור עשוי להראות מינורי מדי גם כשעל הדרך זיווקינג מגלה שאימו היתה בצעירותה חברה בתא מרקסיסטי מהפכני ושנישואי הוריו לא תמיד היו מאושרים. הסרט התמודד לאחרונה על פרס "הלולה" מול "הדירה" של ארנון גולדפינגר כשלבסוף שני הסרטים נאלצו להסתפק רק במועמדות מטעם האקדמיה הגרמנית.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר "דוקאביב".

המאבק בדיעות הקדומות המובילות לרציחות של לבקנים בטנזניה

בצלה של השמש

במאי: הארי פרילנד                   בריטניה, 2012

בתחילת הסרט נראים קטעי דיווח על מעשי רצח ותמונות של גופותיהם של לבקנים בטנזניה. בטנזניה ישנם כ- 170,000 לבקנים, הבולטים מאוד משאר האוכלוסיה המקומית. מלבד אפליה הם סובלים מאוד מאמונות טפלות נגדם ובגלל אמונות לפיהן רופאי אליל מסוגלים להפיק מאיבריהם שיקויי מרפא. לפי המסורת הטנזנית הסגולות של אותם שיקויים נוגעות לתחומים רבים בחיים, וההשפעה המיוחסת להם כה חזקה עד שגם אחרי מותם של הלבקנים יש לצקת מיד בטון על הקברים כדי למנוע את הוצאת הגופות והגעתן למכשפים. התופעה לא חדשה והיא כבר סוקרה בסרטים תיעודיים כמו "אלבינו יונייטד" על קבוצת כדורגל יצוגית המורכבת בעיקר משחקנים לבקנים כדי להשתתף במשחק ראווה במונדיאל בדרום אפריקה. אולם דווקא "בצלה של השמש" מציג את התופעה בצורה יותר נוגעת ללב תוך כדי התמקדות בג'וזפת, פעיל חברתי שפועל באיזורים הכפריים באיזור ימת ויקטוריה ומנסה להוכיח שאין סיבה שלבקנים כמוהו לא ישתלבו בחברה. הצילום בסרט יפה ומוקפד ובהתאם לסרט העוסק בלבנים ושחורים יש בו משחקים של אור וצל וניצול יפה של שעות בין הערביים בהן גו'זפת מרשה לעצמו להחשף יותר לעולם. מבין ההקרנות רק  זו ביום ראשון תהיה בנוכחות היוצר.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר "דוקאביב".

שוטים מוקפדים שיוצרים תחושה של ניכור

בית חולים דאנובה

במאי: ניקולס גיירהלטר                       אוסטריה, 2012

הבמאי האוסטרי מוזמן להשתתף באופן קבוע בפסטיבל. בין סרטיו הקודמים ניתן למנות את "7915 ק"מ" ואת "מערב". הסגנון שגיירהלטר פיתח מזכיר את הקולנוע האוסטרי העלילתי העכשווי, הקפדה על שוטים יציבים ורחבים ללא מתן הסברים מיותרים לשיטתו. גיירהלטר ויתר על השימוש בראיונות וגם כמעט ונמנע מדיאלוגים. הוא מצלם את סרטיו בצורה מאוד אינטואיטיבית כלשדבריו העיקרון המנחה אותו הוא ""Have a vision and follow the vision. הסרט הנוכחי מציג פסיפס מקיף על אחד מהמרכזים הרפואיים הגדולים באוסטריה כולל התמקדות באיזורים שאינם פתוחים לציבור. הוא מומלץ בעיקר לצלמים ולחובבים של שוטים מדוייקים מבחינה גיאומטרית עד כדי ניכור.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר "דוקאביב".

שובו של ניקולס ברקלי

המתחזה

במאי: ברט לייטון                                   בריטניה, 2012

בעיני הפייבוריט הגדול לזכייה בתחרות הבינלאומית. סרט עם סיפור חזק ומוטרף שעדיף לא לדעת עליו דבר לפני שנכנסים אליו כי כל גילוי יהיה בגדר ספוילר. מבחינה קולנועית הבחירות של הבמאי הבריטי מזכירות את סרטיו של ארול מוריס (הדוקומנטריסט המפורסם שהיה גם ממפיקי "מעשה בהרג"), ראיונות מצולמים בקפידה עם שיחזורים דרמטיים מדוייקים ושימוש בקטעי ארכיון. כדאי מאוד לראות, לפחות עד שמישהו ירים את הכפפה ויעשה מהסיפור סרט עלילתי.

• למידע נוסף על ההקרנות באתר "דוקאביב".

כריס מרקר זוכה למחווה השנה בפסטיבל

כל הסרטים ברשימה משתתפים בתחרות הבינלאומית. מלבדה ומלבד התחרות הישראלית צפויים עוד אירועים מעניינים בפסטיבל; כמו המחווה ליוצר הצרפתי הנהדר כריס מרקר שהלך לעולמו, כיתת אמן עם הבמאי אלן ברלינר וגם הכנס המיועד ליוצרים על מהפכת ההפצה הדיגיטלית שנערך בשיתוף עם האתר "תעשיה".

• למידע נוסף על הכנס באתר "תעשיה".