גיחה להוליווד - ראיון עם אריאל ורומן, במאי "אייסמן"

מייקל שנון בתפקיד הרוצח שסיפור חייו היה
השראה לדמויות של טוני סופרנו, וולטר ווייט ואחרים

אייסמן

במאי: אריאל ורומן                     ארה"ב, 2013

 אריאל ורומן נמצא ברגע הפריצה שלו כבמאי ומפיק בהוליווד. אחרי שני סרטים דלי תקציב שעשה שם הוא הגיע לעשות סרט תקופתי עתיר כוכבים כמו וינונה ריידר, כריס אוונס, ג'יימס פרנקו, דייוויד שווימר וריי ליוטה ומעל כולם מייקל שנון. שנון מופיע עתה גם כאחד הכוכבים ב"איש הפלדה" הגירסה החדשה ל"סופרמן". הוא מגלם ב"אייסמן" את התפקיד הראשי של ריצ'ארד קוקלינסקי. קוקלינסקי היה רוצח שכיר בשירות המאפיה שהתפרסם לאחר תפיסתו, הרבה בגלל הראיונות שנתן בזמן מאסרו. עלילת הסרט מבוססת על חיי הרוצח שאת כינויו ה"אייסמן" קיבל אחרי שנהג להקפיא את גופות הקורבנות. לצד שורה ארוכה של מעשי רצח במשך שני עשורים מאמצע שנות השישים  קוקלינסקי קיים חיי משפחה נורמטיביים ושמר על חשאיות מוחלטת לגבי עיסוקו האמיתי. הסרט יצא להקרנות מסחריות בארצות הברית ובארץ בחודש מאי, אחרי שהבכורה הישראלית שלו היתה בפסטיבל חיפה. בזמן הפסטיבל היתה לי הזדמנות למצוא הפוגה בלוח הזמנים הצפוף של ורומן שבמקביל להפצה של "אייסמן" עסוק כבר בכמה פרויקטים חדשים. ישבנו לשיחה על העבודה על הסרט וקצת על ההבדלים בין תעשיית הקולנוע בהוליווד לישראל.

אחרי חמש שנים של עבודה על הסרט אתה מגיע להציג אותו בונציה, בטלורואיד, בטורונטו ובחיפה. איך ההרגשה?

זו הרגשה מדהימה לעשות את כל הטור המכובד הזה. יש בזה משהו מאוד מתגמל בהצגת הסרט בשווקים שונים ומול קהלים שונים. במקביל מתפרסמות ביקורות בעיתונות, ומכל פסטיבל אתה צובר עוד ועוד בטחון, אבל בכל פעם יש גם הרגשה של חוסר ודאות. אף פעם אין בטחון איך הקהל יקבל את הסרט.

מה היה שונה בהקרנה אתמול בחיפה?

אתה מגיע לחיפה ומתוך חמש מאות איש יש מאה מוזמנים, קהל אוהד כל המשפחה והחברים. זה שילוב של התרגשות וסקרנות. מעבר לזה יש לסרט כח לדבר בפני עצמו, בעיקר כי הוא סוחף מבחינה רגשית. אנשים נסחפים אחרי העלילה וההופעה של מייקל שנון לדעתי יותר מהסיפור האמיתי. מייקל שנון והכח שלו במשחק, הוא באמת חוד החנית בסרט הזה. הצופה נסחף אחרי דמות שבחיים לא היה מתקשר אליה, ומוצא את עצמו רוצה לעבור איתה איזה תיקון. הרצון הזה הוא היכולת של האנשים להתקשר לדמות הקיצונית של קוקלינסקי. זה בדיוק מה שמשך אותי לסיפור לפני חמש שנים, אותה מידה של אמפתיה שעולה מהראיונות עם קוקלינסקי למי שרצח כל כך הרבה אנשים. הוא דמות מפלצתית, אך מצאתי הזדהות איתה ברצון הנועז שלה לתיקון, לחיפוש אחר אנושיות.

אריאל ורומן על הסט

לאחר צפייה בסרטים הדוקומנטריים בהם הופיע קוקלינסקי עצמו, הופתעתי מהדיוק במשחק של מייקל שנון כשהוא נכנס לדמות של קוקלינסקי. שנון מדבר באותו קול, באותו חיתוך דיבור ועושה את אותן עוויתות עם הפה. מה אתה יכול לספר על העבודה עם השחקן?

מייקל הוא בן אדם מאוד מתודי, היו לנו 19 שעות של חומרים מהדוקומנטרי הראשון על קוקלינסקי, והוא היה יושב ולומד אותם כל היום. היו לנו גם את כל הפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט שארכו כמעט 3 שנים. הוא בן אדם אבסולוטי בהכנה שלו ובמשחק שלו. מייקל שעולה לסט, הוא לא מייקל אלא קוקלינסקי. היו רגעים שלא התחברתי לרגע מסויים במשחק, אז הייתי צריך להתייחס אליו בעדינות ובכבוד. אם הייתי חוצה את הגבול, או מוציא את הישראליות שבי ונהיה ישיר מדי יותר מייקל היה הולך לקרון שלו ומחריב את החדר, והוא עשה את זה כמה פעמים. ממש התעסקתי עם קוקלינסקי על הסט. הוא גם לא אוכל במשך כל הצילומים, והיה מאוד עצבני. רק בסוף היום בסטקייה או במסעדה האיטלקית, המסעדות היחידות בשריוופורט שאהבנו, הוא היה משתחרר ושותה כוס יין, ואז יש לך כמה דקות ביום שאפשר לדבר עם מייקל שנון ולשאול אותו אם הכל בסדר. מעבר לזה הוא היה קוקלינסקי, הוא דאג לוינונה ריידר כמו לאשתו ודאג לבנות. אם מישהו היה אומר מילה לא במקום, הוא היה מיד מוצא כסא ובועט בו. זה היה די מפחיד האמת, אך זו הגדולה שלו. הוא לא יוצא מהדמות. היה לו גם שפם מודבק. מייקל הגיע ישר מ"סופרמן" והצילומים שלנו היו מאוד מרוכזים. ככה שלא היה לנו הרבה זמן לעשות שינויים בהופעה החיצונית של מייקל. הדבר היחיד שהיה אפשר לשחק איתו זה היה השפם והזקן, אז במשך כל התקופה הוא גם לא צחק. כשהוא העלה חיוך, והיית רואה אותו צוחק ומחזיק את השפם, ידעת שהכל בסדר. העוצמה שלו כשחקן סחפה גם את השחקנים האורחים בסרט. ג'יימס פרנקו, סטפן דורף, רוברט דאווי, כולם היו באמביציה להיות טובים כמוהו. הוא מעלה את הרף וכל מי שנמצא שם חש שהוא חלק ב- Michael Shannon’s Show, ולא בעבודה שבלונית של רק להקריא כמה שורות.

איך העבודה שלך כבמאי התנהלה מול שנון ושאר השחקנים?

כבמאי הייתי צריך לנהל את כל האופרציה סביבו וסביב האנרגיה של שנון. היינו יושבים בכל תחילת יום בזמן האיפור כדי לעבור על מה שהולכים לצלם והייתי אומר מה המטרות שלי. צלמנו קודם את כל האלימות שבסרט ואז את הקטעים בבית. אלה היו מטרות שונות, להראות קור רוח וניכור מול אנושיות ואמפטיות. מייקל היה מהנהן בראש, ואז היה נותן טייק או שניים טובים, ואני מבחינתי הייתי מוכן לעבור הלאה, כשהוא היה מבקש לפעמים עוד טייק כדי לנסות כיוון אחר. התפקיד שלי היה להתאים את השחקנים האחרים שירקדו ביחד איתו. לא היו לי אליו הערות כמו "פה תהיה יותר אינטנסיבי", להיפך לרוב הייתי מנסה להוריד מהאינטנסיביות שלו. הערות הבימוי למייקל היו לחמם אותו להוציא את האנרגיות שהוא מביא לסט. ההוראות היחידות היו אולי להוציא חיוך או איזה מבט כדי לא להשאר על רמה קבועה של אינטנסיביות.

מה אתה יכול להגיד לגביי השחקנים האחרים?

גם וינונה, גם כריס אוונס וגם ריי ליוטה היו ליד שנון ברמת כוכבים אורחים. זו היתה חוויה מדהימה לעבוד עם כולם. כריס עשה דמות הפוכה מ"קפטן אמריקה". חיפשנו כל מיני ניואנסים בדמויות, והיה לי דיאלוג פורה איתו בהכנה לתפקיד ועם כל השחקנים מסביב למייקל. היינו עובדים יחד על דברים ומנסים לתקוף בעיות מכיוונים שונים. המטרה היתה שכל השחקנים יגיעו לרמה של מייקל. כאשר משהו פחות עבד הייתי מנסה על הסט לכוון ולנסות דברים חדשים תוך שימוש בתנועות ובפרופס.

אמרת שאוונס הגיע מ"קפטן אמריקה" ושנון מהצילומים ל"סופרמן", אצלך בסרט מצד אחד היה ניסיון לשמור על ריאליזם ונאמנות לתקופה, מצד שני הדמויות היו מאוד איקוניות. אתה יכול להגיד משהו על אופן עיצוב הדמויות?

רוב האנשים שהתעסקנו איתם כבר לא בחיים. אנשים שמגיעים מהעולם המאפיה שהוא מלא קלישאות. ניסינו לקחת את כל מה שראינו ב"חבר'ה הטובים" וב"סופרנוס" ולעשות לזה טוויסט לפוינט אוף וויו צדדי. אם זאת הזווית שאנחנו רגילים לראות את השום המתקלף ואת העגבניות נכנסות לסיר של הספגטי, ניסינו להראות את זה דרך החלון ולא מתוך המטבח. אין תהילה. לכל אחד יש בוס שהוא מקבל ממנו הוראות ולכל אחד יש את הצרות שלו. להיות גנגסטר זה לא קוּל. אם הדמויות נראות שהן מעוצבות בקטע איקוני, זו לא היתה המטרה. רצינו לשמור על זווית שונה מאשר לחזור על סיפור הגנגסטר הקבוע. יכול להיות שמההיתוך שעשינו התקבל צבע נוסף.

נכנס חזק לדמות - בזמן צילומי הסרט שנון לא היה אוכל ולא צוחק

איך ניגשת לעשות את האדפטציה מהסיפור האמיתי, מהסרט הדוקומנטרי ומהעדויות לסרט עלילתי?

הדבר הכי מאתגר לעשות בסרטים ביוגרפיים זה לנסות לספר סיפור של עשרים שנה בשעתיים, ולשמור על עניין. הקהל יכול מהר מאוד להתנתק מהדמויות בגלל הקפיצות בזמן. לא היה לנו כתוב הסיפור מתחיל כאן או כאן. היו לנו עדויות של אשתו והילדות, היה את הספר והיו ראיונות בטלוויזיה לאורך כל השנים. המטרה היתה להראות סוג של דואליות, למשל בחרנו לא להראות את האלימות בתוך המשפחה. בסצינת המטבח שבה קוקלינסקי מתפרע, הכתיבה המקורית היתה שהוא מפוצץ את אשתו באגרופים. הבנו שאם נגיע לשם מבחינה ויזואלית, נאבד את הקהל. אני גם לא יודע איזה משפטים בדיוק הוא אמר לאשתו בחדר המיטות או מה אמר לבנות. אני יכול להציע משפטים שישקפו אהבה ואכפתיות. חוץ מכמה ציטוטים בזמן שהוא רצח מישהו אני לא יודע בדיוק מה הוא אמר, אלא להציע משפטים שישקפו קור רוח ורובוטיות. קוקלינסקי הורג מישהו, לא מרגיש כלום, יוצא מהחדר והולך. הוספנו עוד כיוון מבחינה דרמתית. המטרה היתה שתתחבר לדמות ותגיד לו "נו, תעשה איזה תיקון, תשתנה, תברח משם, תיקח את המשפחה שלך, תפסיק". זו הצעקה שרציתי שהקהל יצעק. זו הצעקה שקוקלינסקי גם רצה לשמוע. הוא לא ידע למה הוא חולה. הוא חי בתקופה בה לא היו אבחונים כמו היום בהם מייד מאבחנים מהפרעות קשב ועד הפרעות נפשיות. הכימיקלים בראש שלו לא הסתדרו טוב, והדרך היחידה שלו לחיות עם זה היתה להחביא את זה. האקט הראשון בדראפטים הראשונים היה הילדות שלו, ואז חודשיים לפני הצילומים לקחנו החלטה חד משמעית שאנחנו לא הולכים להתעסק עם הילדות שלו כי זו גם קלישאה.

היה פלאש בק קצר.

זו היתה השארית היחידה כדי להבין מאיפה קוקלינסקי מגיע. הפחד הכי גדול בדרך שבחרנו הוא שהצגנו מישהו שהוא אחד משלנו, שכתוצאה מהחינוך והאלים והמנוכר שקיבל יצא מפלצת. זהו מסר מאוד מסוכן, כי אתה מנסה למצוא הסבר פסיכולוגי. הרי לא כל מי שאבא שלו צעק עליו ומדי פעם הרים עליו יד והחברים שלו צחקו עליו הופך לרוצח פסיכופטי סדרתי. החלטנו שנראה את זה בצורה יותר מתחוכמת דרך האח שלו. שניהם יצאו דפוקים, האח שפוט בכלא וריצ'ארד לעומתו מנסה להסתיר את ההפרעה שלו.

ורומן מדריך את ריי ליוטה
מנסים להציג גנגסטרים ללא הילה 

מה הקשיים שהתמודדתם איתם בהפקה עצמה?

בכל הפקה תקופתית בין אם זה מערבון או מדע בדיוני ישנן בעיתיות. אתה לא יכול לקחת סתם שוט של "תחצה את הכביש ותלך ימינה שמאלה". כל שוט היה צריך להיות מטופל בצורה כירוגית. צלמנו סרט בשריוופורט לואיזיאנה ב-2012 שקורה בשנות ה-60', ה-70' וה-80' בפרבר בניו ג'רזי.

למה דווקא בשריוופורט?

היום כדי לממן סרט צריך לחפש מקור של מה שנקרא Soft Money כלומר הקלות במיסוי. מדינת לואיזיאנה מציעה החזר של 30 סנט על כל דולר שמבוזבז שם. הבמאי, הצלם והאחראי על עיצוב ההפקה צריכים להתאמץ פי ארבעה כדי להגיע לדיוק בשכפול מקומות שאין להם קשר למקומות בהם מצלמים. זה לא רק שכל אחד צריך חולצה תקופתית ותספורת תקופתית וכל מכונית וכל שלט צריכים להתאים. זו היתה עבודה מאוד מדוייקת ומכבידה כשאתה מצלם סרט בשלושים יום, בנוסף לצורך לדאוג לדרמה ולמשחק כבמאי. בכל זמן הצילומים צריך לא רק להסתכל על הביצוע של השחקנים, אלא גם להיות נץ שאחד הניצבים לא משתחל לסט ויש לו שעון סווטץ' על היד. כל פריט בפריים היה צריך לעבור פילטרזציה, והיינו צריכים בכל פעם לשאול אם זה היה קיים בשנות השבעים או אם אנשים דברו ככה אז. זה לא שצלמתי את הסרט הזה לאורך חמישים-שישים יום והיה לי זמן לתקן את עצמי. אפילו בארץ מצלמים סרטים בארבעים יום בממוצע. בחדר העריכה השתמשנו בטכנולוגיה ממוחשבת כדי לעשות קצת תיקונים ולהוציא בניין מאחורה או לנקות שילוט של רשתות מזון ברקע.

אתה לא רק הבמאי, אלא גם אחד המפיקים הראשיים של הסרט, מה אתה יכול להגיד על כפילות התפקידים?

הייתי צריך להשיג את זכויות היוצרים ולטפל במימון של הפיתוח. אהוד בלייברג הצטרף אלי בשלב יחסית מוקדם והפך להיות שותף לכל דבר. ברגע ש"מילניום הפקות" הצטרפו  אהוד לקח את הפיקוד לנהל את הנושא הפיננסי מולם. כמפיק לא קבלתי בהנחתה שצריך לחתוך בימי צילומים או בעמודים בתסריט. הייתי מעורב בדיונים האלה במהלך ההכנות ובמהלך הצילומים כמפיק, ואז כתסריטאי וכבמאי נדרשתי לעבור לכובע השני ולמצוא פתרונות. בצילומים ניסיתי לא להתעסק בחישובים האלה ולהתרכז בבימוי. אהוד הוא מפיק מדהים ומאוד קריאטיבי שמבין את הצרכים וגם כשצריך לקצץ הוא יודע איך לכוון את השינויים שלא יפגעו בסרט. יש בכפילות הזו כאב ראש, אך אני מעדיף להבין מאשר לא להבין ולהיות הבמאי המיוסר שמתמודד עם מכות איוב. בפוסט פרודקשן יצא לי עוד פעם להתעסק יותר כמפיק במלחמות היומיומיות של הדברים הסופיים לקבל עוד אפקטים מיוחדים או לקבל עוד שבוע בעריכה. אז אתה יכול לנצל את מעמדך כמפיק ולא רק כבמאי. אני מעדיף להיות בפוזיציה הזו ולא רק בעמדת הבמאי.

ורומן ושנון על הסט 

שמעתי מדוד סטרז'מייסטר שצילם חלק מהסרט שהיתה לו בעיה עם איגוד הצלמים האמריקאי. אתה יכול לפרט בעניין והאם היו עוד בעיות דומות שנאלצתם להתמודד איתן?

אנשים בארץ לא מבינים את הסיבה שאתה לא מקבל ימי צילומים, ואומרים "אנחנו מצלמים במיליון אז איך לך לא היה". האיגודים באמריקה מאוד קשוחים, לדוגמה האיגוד של נהגי המשאיות. יש בן אדם שקם בבקר ותפקידו הוא לפתוח את המנעול מאחורה, ואז תפקידו הוא לשבת במשאית ואז תפקידו הוא לנעול את המנעול בסוף יום הצילומים. הוא מרוויח ביום 2000 דולר, כי הוא הראשון שמגיע והאחרון שהולך ועושה ביום שש או שבע שעות נוספות. ככה יוצא שמשהו כמו חמישה או עשרה אחוזים מהתקציב הולכים רק על נהגי המשאיות. אותו דבר זה ארגון השחקנים או הצלמים, לדוגמה מה שקרה לדוד שהוא לא היה יכול להיות מעורב בפרוייקט עד שהאיגוד אישר לו חברות. זה היה מזל שדוד היה בסרט. גרנו בבית אחד דוד, דני רפיק העורך ואני. היה לנו מן בית קריאייטיב והיינו מגיעים כל יום ורואים את הדייליז. מבחינה קריאטיבית היד היתה על הדופק וידענו איפה אנחנו עומדים. הצלם הראשי בובי בוקובסקי היה דמות מאתגרת לעבוד איתה. לאט לאט דוד השתלב יותר בעבודה עצמה ובצילום של הסרט. ככה שהשילוב של דוּדוּ על הסט היה שילוב מנצח.

אתה יכול להגיד משהו על הדרך שעשית ממגמת קולנוע בתיכון בארץ ועד לעבוד בהוליווד.

כשהייתי ילד הייתי מצלם סרטים על סופר 8. לפעמים אחי היה מצלם סרטים והייתי עורך  או מצלם אותם. בתיכון למדתי ועשיתי סרטי גמר, ואז שרתתי ארבע שנים בצבא ביחידת חילוץ של חיל האוויר. אז אתה מאבד את זה, זה מקלף מעורך את העולם הקריאטיבי. משם עברתי בצורה כמעט טבעית ללימודי המשפטים שדורש חשיבה אנליטית מאוד שונה מעולם הקריאייטיב. במקביל נכנסתי לעולם המוזיקה ועבדתי כתקליטן. כשחזרתי לארץ מהלימודים באנגליה הייתי על סף כניסה לחברה של אבי שגם אחי החל לעבוד בה, ואז מצאתי את דרכי לניו יורק. שם למדתי קולנוע בשלוחה של NYU. דרך עשיית המוזיקה היה לי ידע במחשבים, אז התעסקתי בעיצוב סאונד ובפוסט פרודקשן. עברתי ללוס אנג'לס וערכתי פרסומות, קליפים ודוקומנטריים. עד שהבנתי שמה שבוער בי זה לחזור לצלם סרטים עלילתיים, וככה התגלגלתי לזה. ביימתי שני פיצ'רים קטנים "Rx" ו"דניקה", כשעוד לא הייתי בטוח מה לעשות. הכל נוצר מתוך אינסטינקט, ולא הבנתי שבתור במאי יש לך אחריות לספר סיפור עם משמעות ועם מסר. התסריט חייב להיות תסריט ולא רק איזשהו תמליל, והיכולת שלך לגייס כסף לא אומרת משהו על היכולת לצלם את הפרויקט שאתה מגייס אליו. אחרי זה לקחתי הפסקה כדי לשפר את איכות הכתיבה שלי ואת ההבנה שלי כבמאי. באותה תקופה עבדתי בפרוייקטים מזדמנים, עשינו את הדוקומנטרי על סושרד ודברים אחרים. הבנתי שאני לא אביים שום דבר עד שאני באמת אעשה את הסרט שאני רוצה לעשות וזה "אייסמן". עכשיו אני נמצא במקום אחר, עברתי מהשלב של מי שאוהב קולנוע ורוצה לעשות קולנוע להבין את כובד הראש ואת האחריות בלעשות סרט. אתה מקבל פעם פעמיים בחיים הזדמנות לביים, ואתה חייב להיות טוב כדי להמשיך. לא משנה אם זכית באוסקר והגעת לרמת בימוי מאוד גבוהה, אם אתה מזלזל בפרוייקט הבא אתה חזוי לכשלון. התבגרתי והבנתי שלפעמים בדרך אתה צריך להקריב דברים, אבל בשביל מה שאני חווה כרגע זה שווה. אני כבר רואה את השינוי איך אנשים מתייחסים אלייך, אך צריך לזכור שכל הייפּ חולף. צריך לשמור על רגליים על הקרקע, להיות מאוד זהירים ולבדוק מה הפרויקט הבא.

שנון, ורומן, רוברט דאווי והמפיק אהוד בלייברג

הזכרת את הדוקומנטרי שעשית לערוץ 2, הראשון שבירך אותך בתום ההקרנה בחיפה היה גיורא עיני מנכ"ל קרן רבינוביץ'.

(צוחק) שלא אישרו לנו תקציב לסרט כאן.

אתה רוצה לעשות פה סרט ישראלי ולעבור את כל התחנות של הקרנות, גופי שידור, וקהל מצומצם?

האמת היא שאני חולה על קולנוע ישראלי, יש בועה אדירה של יצירה פה בארץ. כרגע לא רואה את עצמי עושה סרט בארץ. ההתנסות הקטנה שהיתה לי עם הסרט הדוקומנטרי אני מודה שלא היתה התנסות חיובית. במקרה הזה זו היתה טלויזיה, והיו שם אנשים שרמת ההערכה שלהם ליצירה מוטלת בספק לעומת רמת הרצון שלהם לרצות את הרייטינג ואת הקהל הרחב. המערכת שעמדה מולי היתה מערכת מאוד נוקשה בקטע של מה שמצפים ממפיקים ומבמאים לעומת התמורה המינימליסטית שהם מוכנים לתת לך. כאילו אומרים לך "זו פריבלגיה שאתה עומד בכלל ליד מצלמה, תאורה וסאונד" ואתה צריך לשלם עליה מעצמך כדי שהיא תראה אור. גם הגעתי בתור אאוטסיידר ולא ידעו מי אני.

יכול להיות שעכשיו השם אריאל ורומן יספיק כדי לקבל יחס אחר לגמרי.

לא, זה העניין, ככה המערכת בנויה פה. אמנם בכל שנה יש מישהו חדש שנכנס לשאפל, אך עדיין רמת היצירה היא בהסתכלות פריבלגית, חוץ מכמה במאים שמקבלים את חופש הפעולה שלהם, אבי נשר ויוסף סידר ועוד כמה מעטים שהם כבר אייקונים ישראלים שבנו לעצמם את השם בתקופות יותר קשות בקולנוע הישראלי עד תקופת הזוהר של הקולנוע הישראלי, והם יכולים לעבוד עם הקופרודוקציות האירופאיות שתומכות בהם. מעבר לזה כל פְּלֶייר חדש צריך לעבור סיוט כדי לקבל הוקרה. אני גר רוב הזמן בארצות הברית, ויש לי בית בארץ. אני חולה על הארץ, החברים שלי בארץ, כתבו עליי "ישראלי לשעבר" אבל אני ישראלי לכל דבר. אני אוהב את מדינת ישראל ותמיד מרגיש נציג שלה. אם אגיע לעשות סרט בישראל, אני אבוא כדי לספר סיפור ישראלי, אבל אני אביא את המערכת המממנת ההפקתית האמריקאית שממנה אני מגיע.

הערה קטנה שאני חייב לציין, זו תקופה לא קלה בארץ, יש מעגל של חוסר פרסום ופגיעה באמנות. יש בארץ כמה אנשים שהם בעלי ממון מאוד גדולים, אני הייתי מעודד אותם להשקיע יותר בקרנות לפיתוח דרמה וליצירה, כי זה באמת אחד הקולות הכי חשובים של המדינה שלנו היום. זה הקול הקריאטיבי שלנו והאפשרות שלנו לספר סיפורים על המהות היהודית והישראלית לעולם. ואם זה לא בא מפרסומות זה צריך לבוא מאיזה כח מממן פרטי, בידיעה שזה לא נעשה בקטע של הגדלת ההון האישי של אותם עשירים. אני מאוד מקווה שהיצירה פה תחזור להיות מיוצבת, כי אם היצירה בישראל תעצר בגלל האטה כלכלית של פרסום זה יהיה אסון לאומי הרבה יותר כבד מהפצצה האירנית.

            תודה רבה.