לואיס סרנו בביתו במרכז אפריקה
שיר מהג'ונגל
במאי: מיכאל אוברט גרמניה, הרפובליקה המרכז אפריקאית 2013
אוברט הוא עיתונאי גרמני עטור פרסים שמתמחה בסיקורים מאיזורים מרוחקים שעומדים במוקדי סכסוך או מפינות חמד לא מוכרות. לרפובליקה המרכז אפריקאית הוא הגיע בשנת 2009 כדי לכתוב על המתח הנוצר מתהליך של פיתוח באיזור יערות הגשם והשפעתו על קבוצות אתניות החיות שם. מהר מאוד אוברט שמע שבקרב המקומיים חי אדם לבן שיוכל להכיר לו את אורחות חייהם של שבט הבאיאקה.
השמועה התבררה כנכונה ואוברט פגש את לואיס סרנו שחי כבר קרוב לשלושים שנה ביער הגשם. סרנו יליד ניו ג'רזי למד ספרות באוניברסיטת איווה והוא אף חבר קרוב של במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש. ג'רמוש תיאר אותם בצעירותם כמרדנים שתמיד חשדו בממסד. סרנו השקט פחות ראה את עצמו משתלב במערכת ונסע לסקוטלנד, שם עסק בעבודות חקלאיות עונתיות. בין העונות היה מגיע לאמסטרדם וביצע עבודות של תרגום ועריכה. הוא התעניין מאוד במוזיקה וחיפש להכיר סגנונות חדשים. כך ערב אחד האזין בדירתו באמסטרדם לתוכנית רדיו של שירים אפריקאיים. שיר אחד בתוכנית תפס מיד את אוזנו. זה היה קטע של שירה פוליפונית ממרכז אפריקה. מרגע זה סרנו התחיל לחפש מוזיקה דומה לזו ששמע. הוא קנה כל תקליט שמצא שהכיל שירה אפריקאית מיערות הגשם, וגם ניסה לאתר במחלקות לאנתרופולוגיה הקלטות נוספות. המבחר שמצא לא השביע את תיאבונו, והוא קנה כרטיס חד כיווני למרכז אפריקה במטרה למצוא את המוזיקה אותה חיפש.
אוברט הוא עיתונאי גרמני עטור פרסים שמתמחה בסיקורים מאיזורים מרוחקים שעומדים במוקדי סכסוך או מפינות חמד לא מוכרות. לרפובליקה המרכז אפריקאית הוא הגיע בשנת 2009 כדי לכתוב על המתח הנוצר מתהליך של פיתוח באיזור יערות הגשם והשפעתו על קבוצות אתניות החיות שם. מהר מאוד אוברט שמע שבקרב המקומיים חי אדם לבן שיוכל להכיר לו את אורחות חייהם של שבט הבאיאקה.
השמועה התבררה כנכונה ואוברט פגש את לואיס סרנו שחי כבר קרוב לשלושים שנה ביער הגשם. סרנו יליד ניו ג'רזי למד ספרות באוניברסיטת איווה והוא אף חבר קרוב של במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש. ג'רמוש תיאר אותם בצעירותם כמרדנים שתמיד חשדו בממסד. סרנו השקט פחות ראה את עצמו משתלב במערכת ונסע לסקוטלנד, שם עסק בעבודות חקלאיות עונתיות. בין העונות היה מגיע לאמסטרדם וביצע עבודות של תרגום ועריכה. הוא התעניין מאוד במוזיקה וחיפש להכיר סגנונות חדשים. כך ערב אחד האזין בדירתו באמסטרדם לתוכנית רדיו של שירים אפריקאיים. שיר אחד בתוכנית תפס מיד את אוזנו. זה היה קטע של שירה פוליפונית ממרכז אפריקה. מרגע זה סרנו התחיל לחפש מוזיקה דומה לזו ששמע. הוא קנה כל תקליט שמצא שהכיל שירה אפריקאית מיערות הגשם, וגם ניסה לאתר במחלקות לאנתרופולוגיה הקלטות נוספות. המבחר שמצא לא השביע את תיאבונו, והוא קנה כרטיס חד כיווני למרכז אפריקה במטרה למצוא את המוזיקה אותה חיפש.
בתוך יער הגשם
סרנו התקבל בפנים יפות בשבט הבאיאקה והקליט מאות שעות של שירה ונגינה. מאז היער הפך לביתו. סרנו חי בקהילה של ציידים-לקטים שמקפידים על חיי נדודים במשך רוב חודשי השנה. בשאר הזמן הם חיים בבקתות עץ בכפרים קטנים. הוא למד את שפתם ונשא לאישה אחת מבנות הקהילה ולשניים נולד בן בשם סמדי. סרנו מספר שכשסמדי היה תינוק, הוא חלה מאוד והיה בין חיים למוות, ואז הוא הבטיח לבנו שאם יבריא הוא יקח אותו יום אחד למסע שורשים להכיר לו את העולם ממנו הוא בא.
סרנו מציין שגם עבורו מוזר לחזור לניו יורק ולהרגיש כמה העולם המערבי מושתת על דברים מלאכותיים. לטענתו זה לא נכון להסתכל על הג'ונגל כעל איזור בתולי שלא עבר פיתוח. זו אדמתם של הבאיאקה ושל שבטים אחרים שמתנהלים בה באמצעות ציד וליקוט מדורי דורות. בכך הם משפיעים על הסביבה כמו איכר שמעבד את אדמותיו. כדובר אנגלית סרנו מייצג את המקומיים לא פעם במאבקים סביבתיים נגד תוכניות פיתוח כפויות שמונעות מתוך אינטרסים צרים של חברות מסחריות. הוא גם מוטרד מתופעות לוואי שמתפשטות יותר ויותר בקרב הצעירים המקומיים כמו אימוץ של קודים שהיו זרים לחברה השבטית שהכיר כשרק הגיע ליער כמו שימוש בנשק.
סרנו ובנו סמדי בדירה בניו יורק
זהו הסרט הראשון של אוברט כבמאי. לפני כן הוא כתב דיווחים כתובים בלבד. כעיתונאי אוברט נודד בעולם בעשרים השנים האחרונות אך תמיד חוזר לביתו בברלין, ולדבריו דואג למלא את חלקו בקהילה בכך שהוא מעביר הלאה את הידע והחוויות שצבר במסעותיו. זה ההסבר שלו מדוע הוא כל כך הסתקרן מדמותו של סרנו. בעיני אוברט סרנו הוא מעין אלטר אגו שעונה לשאלה מה היה קורה לו באחד ממסעותיו היה בוחר שלא לחזור ולהתיישב באחת מפינות גן העדן הנשכחות שאליהן הגיע. בתחילה אוברט התייחס לסיפור של סרנו כאל עוד כתבה עיתונאית, עד שפגש את אלכס טונדובסקי מפיק הסרט וסיפר לו על לואיס שגר ביער הגשם ומתכוון לקחת את בנו לראשונה לביקור בניו יורק. טונדובסקי אמר לו מיד שזו לא רק כתבה, אלא יש לו סרט ביד. אוברט חשש שכן עד אז מעולם לא עשה סרט, והנה בתום שלוש שנים של עבודה יש לו סרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באורך מלא בפסטיבל אידפא האחרון. מדובר באחד הפרסים החשובים בקולנוע הדוקומנטרי. בפרס זכו גם הסרט "בן דוד רחוק" של אלן ברלינר והסרט "כוכב השבלול" של יי סאונג'ון שהוקרנו ב"דוקאביב" בנוכחות היוצרים לפני שנה ולפני שנתיים בהתאמה.
אוברט צפוי להגיע כאורח לפסטיבל ויהיה נוכח בהקרנות הסרט. זה לא יהיה ביקור ראשון בישראל עבורו. אוברט כתב סדרת כתבות שהתפרסמה בעיתונים בגרמניה ובשווייץ על מסעותיהם של פליטים מאריתריאה בדרכם לישראל תוך התמקדות באלה שנחטפו בסיני ועברו התעללות קשה עד שבני משפחותיהם הצליחו לגייס את הכופר שדרשו החוטפים (הנושא עומד גם במרכז הסרט "כופר נפש" של קרן שעיו שמשתתף בתחרות הישראלית). אוברט גם המשיך ללוות את סרנו וסמדי ותיעד אותם בתקופה סוערת של חוסר שקט וקרבות אלימים במרכז אפריקה לסרט נוסף שעשוי לצאת בקרוב.
עדכון: מיכאל אוברט לא מגיע לפסטיבל, בהקרנות הסרט יהיה נוכח מפיק הסרט אלכס טונדובסקי.
הסרט משתתף בתחרות הבינלאומית.
על גג העולם
במאי: מארק באודר גרמניה 2013
אם לואיס סרנו סירב מאז ומעולם להשלים עם השיטה, במרכז הסרט "על גג העולם" עומד ריינר פוס שהיה בעל עמדה בכירה בה. פוס היה בנקאי בכיר בבנק מרכזי בגרמניה, ואחרי שיצא מהמערכת הוא נכון לגלות איך נראה העולם מהקומות הגבוהות של גורדי השחקים בפרנקפורט, מוקד הכלכלה הגרמנית. הבמאי מארק באודר גם הוא מגיע עם רקע בתחום. לפני שלמד קולנוע הוא למד מנהל עסקים, ובתור סטודנט לקולנוע כבר החזיק בחברת הפקות משלו. זה לא מקרי שהשילוב בין הון ועוצמה עמד במרכז רוב הסרטים שבאודר הפיק.
בסרט "על גג העולם" פוס פורט את הסיבות שבעטיין השיטה הפיננסית הנהוגה מועדת לפורענות. לדבריו השיטה מכוונת להזין את עצמה לא תמיד עם אחיזה למה שקורה בשטח. מעט אחרי הראיון של אילנה דיין עם רקפת רוסק עמינח שעורר הדים רבים יש לצופים הזדמנות להקשיב לדבריו של בכיר לשעבר שלא מתבייש לספר איך הדברים עובדים. פוס מספר איך בסדר יום צפוף בו יוצאים מהבית הגדול למכונית המפוארת שמגיעה ישר לחניון התת קרקעי של מגדל המשרדים מאבדים קשר עם העולם החיצון ואין שום עכבות ושום דבר שעלול להפריע בביצוע העבודה, שכל מטרתה מיקסום רווחים.
השיחות עם הבנקאי המפוכח צולמו בגורד שחקים שעומד ריק מאז שנת 2007 בה התמזגו שתי חברות ענק. מלבד המטאפורה החזותית של המגדל הריק יש הקפדה סגנונית בצילום של תנועות מצלמה מדוייקות ושל שוטים רחבים וסימטריים שמאפיינים את סרטיו של ניקולס גיירהלטר שהוא אחד ממפיקי הסרט.
בסרט "על גג העולם" פוס פורט את הסיבות שבעטיין השיטה הפיננסית הנהוגה מועדת לפורענות. לדבריו השיטה מכוונת להזין את עצמה לא תמיד עם אחיזה למה שקורה בשטח. מעט אחרי הראיון של אילנה דיין עם רקפת רוסק עמינח שעורר הדים רבים יש לצופים הזדמנות להקשיב לדבריו של בכיר לשעבר שלא מתבייש לספר איך הדברים עובדים. פוס מספר איך בסדר יום צפוף בו יוצאים מהבית הגדול למכונית המפוארת שמגיעה ישר לחניון התת קרקעי של מגדל המשרדים מאבדים קשר עם העולם החיצון ואין שום עכבות ושום דבר שעלול להפריע בביצוע העבודה, שכל מטרתה מיקסום רווחים.
השיחות עם הבנקאי המפוכח צולמו בגורד שחקים שעומד ריק מאז שנת 2007 בה התמזגו שתי חברות ענק. מלבד המטאפורה החזותית של המגדל הריק יש הקפדה סגנונית בצילום של תנועות מצלמה מדוייקות ושל שוטים רחבים וסימטריים שמאפיינים את סרטיו של ניקולס גיירהלטר שהוא אחד ממפיקי הסרט.
הסרט משתתף בתחרות הבינלאומית.
שורות של בניינים ריקים בספרד
בתים לכולם
במאי: גיריאון ווצל גרמניה, ספרד 2013שורות שורות של בתים חדשים נטושים. מעל לשלושה מיליון בתים לא מאוכלסים עומדים ריקים בפרברים שהוקמו ברחבי ספרד. חלילה לא מדובר בדיור בר השגה, אלא במגורי יוקרה עם גינות רחבות, בריכות צמודות, מרכזי קניות, מגרשי גולף, דרכי גישה ואפילו נמל תעופה חדיש. רק חסרים התושבים. מה לא ניסו, משלטי חוצות ופרסומות בעיתונים ועד סרטוני תדמית והדמיות משוכללות, כל אלה לא הצליחו למשוך קונים בתקופה של משבר כלכלי.
אמצעי המבע המינימליסטיים כמו השימוש בשוטים סטטיים ומחושבים מבליטים את המציאות לעומת הסיסמאות המוקלטות של הפוליטיקאים המקומיים שמשולבות בסרט אחת לכמה זמן כווייס אובר על שקופית שחורה. מול אותו חזון שהתבסס על תכנון עירוני לקוי ועידוד של לקיחת הלוואות ענק מהבנקים משעשע לראות את השימושים האלטרנטיביים שנמצאו לשכונות הנטושות כמו הכשרה של נהגי אוטובוסים ברחובות הרחבים ואימוני חיילים בלוחמה בשטח בנוי.
יש בסרט הרבה שוטים מרשימים וניואנסים דקים בעריכה שמתעלים על העובדה שבמשך יותר מחמישים דקות אנו צופים בעיקר בבתים ריקים. אולם נראה שקצת נעשה שימוש יתר בקומפוזיציות הגיאומטריות שבאות לחזק את הניכור של אותם פרויקטים לסביבה. התוצאה הסופית קצת מאכזבת לעומת סרטיו הקודמים של ווצל כמו "אל בולי - מעבדת בישול" ו"להוציא ספר עם שטיידל" שהוצגו בדוקאביב 2011. מבין שני הסרטים "אל בולי" סרט קומינקטיבי בהרבה ויכול לפנות לקהל רחב, אותו קהל שעוקב אחרי תוכניות בישול ובזכות הנוכחות של השף פראן אדריה, בעוד "שטיידל" פנה לקהל יותר מצומצם של שוחרי אמנות עכשווית ועיצוב גרפי. המשותף לשני הסרטים היה דיוק והכלה של העולם המקצועי באמצעות מעקב אחרי דמות שנבחרה בשל היותה עילוי בתחומה. הדמויות היחידות בסרט "בתים לכולם" הן של השומר באחד הפרויקטים שמשתזף על סף הבריכה הריקה ושל מחוסרי דיור בשולי הדרך שלא יכולים לחלום לגור באותם בתים ריקים. על פני סרטים שמבוססים על דמויות ווצל פנה לסגנון שמעדיף אסתטיקה הדומה לזו של במאי האוסטרי ניקולס גיירהלטר שהזכרתי כמפיק שותף בסרט "על גג העולם".
הסרט משתתף בתחרות עומק שדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה