באופן מסורתי התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הקולנוע ירושלים כללה את הסרטים הבולטים לאותה שנה. לתחרות נשמרו בכורות ישראליות לסרטים של יוצרים מוכרים, והסרטים הזוכים היו לרוב סרטים שכיכבו גם בפסטיבלים בחוץ לארץ ובפרסי האקדמיה וחלקם גם זכו להצלחות קופתיות. בין אלה אפשר למנות את "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' שזכה בשנת 2011 ולצידו ארנון גולדפינגר זכה בפרס הבימוי על "הדירה" שמשך גם רבבות צופים להקרנות בסינמטקים. בשנת 2012 "חמש מצלמות שבורות" זכה בפסטיבל הירושלמי, כשרן טל זכה בפרס הבימוי על "גן עדן". סרט אחר בתחרות באותה שנה היה "שומרי הסף", הסרט הדוקומנטרי הישראלי אליו נמכרו הכי הרבה כרטיסים בכל הזמנים. בשנת 2013 הסרטים הזוכים בתחרות זכו פחות להכרה, אך עדיין מדובר ביוצרים בולטים כמו הסרט הזוכה "משפטי חיים" של הבמאי המועמד לאוסקר ירון שני ושותפתו לפרויקט היוצרת הותיקה נורית קידר.
הפסטיבל הותיק הוכיח השנה את כוחו מחדש עם תחרות עלילתית חזקה מזו שנערכה שנה לפני כן. ההנהלה החדשה התמודדה בצורה ראויה לציון עם קיום הפסטיבל ללא תקלות ועם ביטולים ספורים של אורחים מחו"ל במציאות בה קשה להוציא קהל מהבית. אולם נראה שאת הצד הנוגע לקולנוע דוקומנטרי היה אפשר לשפר. לתכנית הבינלאומית היה ניתן להרכיב רשימה חזקה יותר של סרטים תיעודיים שלא הוצגו השנה בדוקאביב. גם מרשימת הסרטים בתחרות הישראלית נראה שיוצרים מוכרים העדיפו השנה במות אחרות על פני ירושלים. ההחלטה לצמצם את מספר ההקרנות לכל סרט בתחרות לאחת בלבד בוודאי לא הועילה. עם זאת, עדיין התחרות הדוקומנטרית הציגה מספר סרטים מעניינים גם אם הם עשויים להחשב לסרטים קטנים יחסית.
בין הסרטים בתחרות השנה אפשר להזכיר את "וריאנט פולגאר" על שלוש אחיות הונגריות שאומנו מילדות להיות אלופות שח. הסרט של יוסי אבירם הזכיר מעט את "אלבום 61" על אמן השח בוריס גלפנד שזיכה את חליל אפרת בפרס הבימוי בפסטיבל בשנה שעברה. באופן אישי התחברתי לסרט "ספירלות" המעט מחוספס של יעל גור. הסרט עוסק בחבורת נערות מחולון על גבול בת ים המשתתפות בתיאטרון קהילתי-חברתי, עבדתי בעצמי תקופה ארוכה במרכז אמנות בשכונת ג'סי כהן שכללה גם מספר פרויקטים עם בני נוער מרקע דומה. במהלך הצילומים אחת הצעירות דיאנה גולבי ניגשה לאודישנים של "כוכב נולד" ולבסוף זכתה באותה עונה. הסרט הזוכה בתחרות "אדם הגון" של ונסה לאפא הציג עבודת שיחזור מרשימה מבחינה ויזואלית של קטעי ארכיון סביב דמותו של היינריך הימלר שהיה מפקד האס אס (עדכון - "אדם הגון" מועמד לפרס אופיר לסרט תעודי באורך מלא וזוכה להצלחה בהקרנות בסינמטקים). השנה בהיעדר סרטים מדוברים עוד מלפני פתיחת התחרות ניתנה הזדמנות לסרט "זית על מא" (שמן על מים) של רובי אלמליח שהיה היפה מאלה שראיתי בתחרות. אלמליח זכה בפרס הבימוי כשאת הזכייה חבר השופטים נימק בזכות מבע קולנועי עשיר והתבוננות רגישה ואנושית.
זית על מא
במאי: רובי אלמליח ישראל, 2014
לפני כארבע שנים רובי אלמליח תכנן לכתוב תסריט לסרט עלילתי באורך מלא על משפחה שהגיעה מצפון אפריקה. מה שמשך אותו בנושא מעבר לעניין המוצא הוא המתח הבין דורי. בין הדור שעלה משם והביא איתו את אורחות החיים המוכרים לו לבין הילדים שבגרו בארץ או כבר נולדו בה ישנם פערים הסודקים את המבנה המשפחתי המסורתי. התופעה מוכרת אולי גם ממקרי הגירה אחרים, אך במקרים של משפחות שהגיעו מארצות ערב היא בולטת יותר. העבודה על אותו תסריט היא גם מה שהוביל את אלמליח למשפחת אוזן אליה הגיע בזכות התחקיר המקדים שערך. הוא התחיל לתעד את המשפחה בוידאו ושמע מהם על הקשיים במושב ובכללם המאבק מול השכנים והתביעה לפיה הבית בו הם גרים לא שייך להם. כשאלמליח הגיע לצפות בתחקיר המצולם בחדר העריכה הוא ראה את הגרעין לסרט שביקש, רק בגרסה הדוקומנטרית. אלמליח זנח את הרעיון להפיק סרט עלילתי והמשיך לתעד את בני משפחת אוזן.
בשנת 2006 על רקע הלחימה בלבנון החלה מתיחות בין חברי הקהילה היהודית בג'רבה לשכניהם המוסלמים. ההתנכלויות הובילו את כמימיש וראשל אוזן להחליט על עלייה לישראל יחד עם חמשת ילדיהם. כמימיש חלם שעל אדמת הארץ המובטחת הוא יוכל להמשיך לעסוק כרועה צאן ולחנך את ילדיו לעבודת האדמה. כשבני המשפה הגיעו לארץ הם קנו בית ישן ומשק צמוד במושב בית הגדי שקם בתחילת שנות החמישים על ידי יוצאי האי ג'רבה. לכאורה היה נראה שלא יכול להיות מקום מתאים מזה להגשמת החלום המשפחתי. אולם עד מהרה התגלעו סכסוכים בין המשפחה לשכניהם הותיקים שהתקשו לראות את כמימיש נע בעגלה רתומה לחמור ומגדל כבשים בחצר הבית. אם בעבר חקלאי היה נמדד בחריצותו, במושבים סלולי המדרכות של ימינו מריצה מלאת חציר יכולה רק להפריע לג'יפים החולפים בדרך ולהגחיך את המסיע אותה.
הסכסוכים והטענות הגיעו לתלונות במשטרה כנגד משפחת אוזן בגין אחזקת הצאן שברשותה. חברותם במושב הוקפאה, ויותר מכך עלו טענות שמאחר והם עברו על סעיפים בהסכם המכירה של המשק אין הוא ואין הבית שייכים להם. אלמליח מצליח להעביר בצורה יפה את ההתמודדות של המשפחה דרך תיעוד הסיטואציות ובניית הסיפור בצורה יפה בעריכה. מלבד שקופית הפתיחה שעונה לסקרנות איך זה שבשנים האחרונות עוד מגיעים עולים חדשים מטוניס הוא לא נזקק להסברים וגם ממעט בפניות ישירות של בני המשפחה אל המצלמה. לרוב המצלמה נמצאת במקום הנכון לתפוס שיחות ומצבים שמעבירים את התמונה המלאה. על הצילום הופקד רונן קרוק ואיתו במאי הסרט חתום גם כצלם נוסף . יחד הם הצליחו לתפוס בצורה יפה את ההווי החקלאי של המשק, הכבשים, הטלאים, המספוא, המרחבים סביב המושב ובני המשפחה המטפחים את המשק ללא מיכון חקלאי.
בגלל סכסוך השכנים במושב והמאבק על הבית כמימיש זיהה בצילומי הסרט הזדמנות להעביר את סיפורו באופן מלא. הוא נתן לאלמליח רשות מלאה לצלם את המשפחה, כאשר גם שאר בני המשפחה שיתפו פעולה עם הבמאי. האור הירוק המלא שקיבל אפשר לאלמליח להיות נוכח בסיטואציות משפחתיות אינטימיות כמו רגעים של רוך בין ההורים לילדיהם או ויכוחים משפחתיים. בנוסף ישנן סצינות יפות בהן כמימיש מתארח אצל שכן מחוץ לגבולות המושב רועה צאן בדואי איתו הוא מוצא שפה משותפת. בין הרגעים המשפחתיים ישנם כאלה שניכרים בהם הפערים הבין דוריים כמו בפתיחת הסרט בסצינה בה האם מורטת נוצות מתרנגולות שזה עתה נשחטו ומבקשת עזרה מביתה. הבת מתחמקת ושואלת למה הם לא יכולים כמו כולם לקנות עופות בסופר. הבן הצעיר שעוזר גם הוא במלאכה גוער בה שהיא לא באמריקה. כמימיש מיד נחלץ לטובת הבת, ומעמיד את בנו במקומו, שלא יטעה בחשיבות המשפחה גם כשהוא ואחותו חלוקים בדעתם, וגם אולי להראות שהסמכות לגעור שייכת לאבי המשפחה. אותה סמכות נדמה שהולכת ומתערערת, כמימיש לא שולט בדיבור בעברית ונזקק לרוב לתרגום לערבית והוא גם לא מתחבר לרצונות הצעירים ולצרכיהם כמו סמרטפון.
בעניין של פערים וסמכות הדמות המעניינת ביותר היא של הבן הגדול כדורה. את תפקיד הבן הגדול הוא ממלא בצורה מרשימה ועוזר בכל פעם לאחיו ולהוריו. כדורה כמו אביו גם חולם על דיר משפחתי משגשג. הוא לא מסתפק בחלום של שלושים כבשים בחצר, אלא מדבר על 150 ראשים ויותר והקמת מכון חליבה. בהמשך כשנראה שהבעיות הכלכליות מתעצמות, הוא גם הראשון להתפכח מהחלום ולהבין שמחקלאות בימינו לא תבוא הישועה. הפתרון של כדורה הוא הקמת חנות תכשיטים בנתיבות הסמוכה. גם העיסוק בתכשיטנות ובצורפות לא זר למשפחה, זהו תחום שבו עסקו דודיו של כדורה בטוניס. גם השם אוזן שמשמעותו שוקלים מרמז על עיסוק משפחתי בזהב בעבר. כמימיש מצידו ניצב מול שוקת שבורה, ורואה שעבודת האדמה בארץ הקודש הולכת ומתרחקת מבניו, וגם עבורם הכבשים בחצר הן בין תחביב לשגעון של איש זקן.
זהו סרטו השלישי של רובי אלמליח בוגר בוגר המחלקה לקולנוע במכללת ספיר. קדם לו "חולה את נתן" שעסק בשני אחים שפתחו מוסך על קרקע שאליה פלשו בשדרות. השניים מתקשים למצוא לקוחות ומקיפים את עצמם בגרוטאות, במה שנראה כמו קטע מתוך סרט של אמיר קוסטריצה עם תיבול של רגעי צבע אדום בהם צמד המוסכניקים מסתתרים מאחורי הקירות הרעועים. במקביל ל"זית על מא" אלמליח עבד בשיתוף עם מקיקס רונן עמר על הסרט "בלי פחד" שעסק בקמפיין של אלדד יניב ורשימתו "ארץ חדשה" בבחירות 2013. אלמליח גם השתתף כיוצר בפרויקט האינטרנט "עזה שדרות" שהופק על ידי אריק ברנשטיין ואסנת טרבלסי בשיתוף הערוץ הצרפתי-גרמני ARTE. "זית על מא" הוקרן לראשונה בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום. אלמליח יליד שדרות ועבורו זו היתה הקרנה מרגשת במיוחד ואליה הגיעו גם בני משפחת אוזן. מההקרנה בפסטיבל ירושלים בני המשפחה נעדרו בגלל המצב, ואלמליח מתכנן עוד הקרנה חגיגית בנתיבות אליה יוזמנו כל חברי מושב בית הגדי. הסרט שודר בערוץ 8 של הוט והוא זמין לבעלי הגישה לשירות ה- VOD ללא תוספת תשלום.
הרשומה התפרסמה גם באתר "תעשיה.קום".
הפסטיבל הותיק הוכיח השנה את כוחו מחדש עם תחרות עלילתית חזקה מזו שנערכה שנה לפני כן. ההנהלה החדשה התמודדה בצורה ראויה לציון עם קיום הפסטיבל ללא תקלות ועם ביטולים ספורים של אורחים מחו"ל במציאות בה קשה להוציא קהל מהבית. אולם נראה שאת הצד הנוגע לקולנוע דוקומנטרי היה אפשר לשפר. לתכנית הבינלאומית היה ניתן להרכיב רשימה חזקה יותר של סרטים תיעודיים שלא הוצגו השנה בדוקאביב. גם מרשימת הסרטים בתחרות הישראלית נראה שיוצרים מוכרים העדיפו השנה במות אחרות על פני ירושלים. ההחלטה לצמצם את מספר ההקרנות לכל סרט בתחרות לאחת בלבד בוודאי לא הועילה. עם זאת, עדיין התחרות הדוקומנטרית הציגה מספר סרטים מעניינים גם אם הם עשויים להחשב לסרטים קטנים יחסית.
בין הסרטים בתחרות השנה אפשר להזכיר את "וריאנט פולגאר" על שלוש אחיות הונגריות שאומנו מילדות להיות אלופות שח. הסרט של יוסי אבירם הזכיר מעט את "אלבום 61" על אמן השח בוריס גלפנד שזיכה את חליל אפרת בפרס הבימוי בפסטיבל בשנה שעברה. באופן אישי התחברתי לסרט "ספירלות" המעט מחוספס של יעל גור. הסרט עוסק בחבורת נערות מחולון על גבול בת ים המשתתפות בתיאטרון קהילתי-חברתי, עבדתי בעצמי תקופה ארוכה במרכז אמנות בשכונת ג'סי כהן שכללה גם מספר פרויקטים עם בני נוער מרקע דומה. במהלך הצילומים אחת הצעירות דיאנה גולבי ניגשה לאודישנים של "כוכב נולד" ולבסוף זכתה באותה עונה. הסרט הזוכה בתחרות "אדם הגון" של ונסה לאפא הציג עבודת שיחזור מרשימה מבחינה ויזואלית של קטעי ארכיון סביב דמותו של היינריך הימלר שהיה מפקד האס אס (עדכון - "אדם הגון" מועמד לפרס אופיר לסרט תעודי באורך מלא וזוכה להצלחה בהקרנות בסינמטקים). השנה בהיעדר סרטים מדוברים עוד מלפני פתיחת התחרות ניתנה הזדמנות לסרט "זית על מא" (שמן על מים) של רובי אלמליח שהיה היפה מאלה שראיתי בתחרות. אלמליח זכה בפרס הבימוי כשאת הזכייה חבר השופטים נימק בזכות מבע קולנועי עשיר והתבוננות רגישה ואנושית.
כמימיש אוזן אבי המשפחה בשעת עבודה בדיר
זית על מא
במאי: רובי אלמליח ישראל, 2014
לפני כארבע שנים רובי אלמליח תכנן לכתוב תסריט לסרט עלילתי באורך מלא על משפחה שהגיעה מצפון אפריקה. מה שמשך אותו בנושא מעבר לעניין המוצא הוא המתח הבין דורי. בין הדור שעלה משם והביא איתו את אורחות החיים המוכרים לו לבין הילדים שבגרו בארץ או כבר נולדו בה ישנם פערים הסודקים את המבנה המשפחתי המסורתי. התופעה מוכרת אולי גם ממקרי הגירה אחרים, אך במקרים של משפחות שהגיעו מארצות ערב היא בולטת יותר. העבודה על אותו תסריט היא גם מה שהוביל את אלמליח למשפחת אוזן אליה הגיע בזכות התחקיר המקדים שערך. הוא התחיל לתעד את המשפחה בוידאו ושמע מהם על הקשיים במושב ובכללם המאבק מול השכנים והתביעה לפיה הבית בו הם גרים לא שייך להם. כשאלמליח הגיע לצפות בתחקיר המצולם בחדר העריכה הוא ראה את הגרעין לסרט שביקש, רק בגרסה הדוקומנטרית. אלמליח זנח את הרעיון להפיק סרט עלילתי והמשיך לתעד את בני משפחת אוזן.
בשנת 2006 על רקע הלחימה בלבנון החלה מתיחות בין חברי הקהילה היהודית בג'רבה לשכניהם המוסלמים. ההתנכלויות הובילו את כמימיש וראשל אוזן להחליט על עלייה לישראל יחד עם חמשת ילדיהם. כמימיש חלם שעל אדמת הארץ המובטחת הוא יוכל להמשיך לעסוק כרועה צאן ולחנך את ילדיו לעבודת האדמה. כשבני המשפה הגיעו לארץ הם קנו בית ישן ומשק צמוד במושב בית הגדי שקם בתחילת שנות החמישים על ידי יוצאי האי ג'רבה. לכאורה היה נראה שלא יכול להיות מקום מתאים מזה להגשמת החלום המשפחתי. אולם עד מהרה התגלעו סכסוכים בין המשפחה לשכניהם הותיקים שהתקשו לראות את כמימיש נע בעגלה רתומה לחמור ומגדל כבשים בחצר הבית. אם בעבר חקלאי היה נמדד בחריצותו, במושבים סלולי המדרכות של ימינו מריצה מלאת חציר יכולה רק להפריע לג'יפים החולפים בדרך ולהגחיך את המסיע אותה.
יצוג יפה בסרט של ההווי החקלאי ושל מרחבי צפון הנגב
הסכסוכים והטענות הגיעו לתלונות במשטרה כנגד משפחת אוזן בגין אחזקת הצאן שברשותה. חברותם במושב הוקפאה, ויותר מכך עלו טענות שמאחר והם עברו על סעיפים בהסכם המכירה של המשק אין הוא ואין הבית שייכים להם. אלמליח מצליח להעביר בצורה יפה את ההתמודדות של המשפחה דרך תיעוד הסיטואציות ובניית הסיפור בצורה יפה בעריכה. מלבד שקופית הפתיחה שעונה לסקרנות איך זה שבשנים האחרונות עוד מגיעים עולים חדשים מטוניס הוא לא נזקק להסברים וגם ממעט בפניות ישירות של בני המשפחה אל המצלמה. לרוב המצלמה נמצאת במקום הנכון לתפוס שיחות ומצבים שמעבירים את התמונה המלאה. על הצילום הופקד רונן קרוק ואיתו במאי הסרט חתום גם כצלם נוסף . יחד הם הצליחו לתפוס בצורה יפה את ההווי החקלאי של המשק, הכבשים, הטלאים, המספוא, המרחבים סביב המושב ובני המשפחה המטפחים את המשק ללא מיכון חקלאי.
בגלל סכסוך השכנים במושב והמאבק על הבית כמימיש זיהה בצילומי הסרט הזדמנות להעביר את סיפורו באופן מלא. הוא נתן לאלמליח רשות מלאה לצלם את המשפחה, כאשר גם שאר בני המשפחה שיתפו פעולה עם הבמאי. האור הירוק המלא שקיבל אפשר לאלמליח להיות נוכח בסיטואציות משפחתיות אינטימיות כמו רגעים של רוך בין ההורים לילדיהם או ויכוחים משפחתיים. בנוסף ישנן סצינות יפות בהן כמימיש מתארח אצל שכן מחוץ לגבולות המושב רועה צאן בדואי איתו הוא מוצא שפה משותפת. בין הרגעים המשפחתיים ישנם כאלה שניכרים בהם הפערים הבין דוריים כמו בפתיחת הסרט בסצינה בה האם מורטת נוצות מתרנגולות שזה עתה נשחטו ומבקשת עזרה מביתה. הבת מתחמקת ושואלת למה הם לא יכולים כמו כולם לקנות עופות בסופר. הבן הצעיר שעוזר גם הוא במלאכה גוער בה שהיא לא באמריקה. כמימיש מיד נחלץ לטובת הבת, ומעמיד את בנו במקומו, שלא יטעה בחשיבות המשפחה גם כשהוא ואחותו חלוקים בדעתם, וגם אולי להראות שהסמכות לגעור שייכת לאבי המשפחה. אותה סמכות נדמה שהולכת ומתערערת, כמימיש לא שולט בדיבור בעברית ונזקק לרוב לתרגום לערבית והוא גם לא מתחבר לרצונות הצעירים ולצרכיהם כמו סמרטפון.
הבת הצעירה מעדיפה קניות בסופר על תוצרת עצמית
בעניין של פערים וסמכות הדמות המעניינת ביותר היא של הבן הגדול כדורה. את תפקיד הבן הגדול הוא ממלא בצורה מרשימה ועוזר בכל פעם לאחיו ולהוריו. כדורה כמו אביו גם חולם על דיר משפחתי משגשג. הוא לא מסתפק בחלום של שלושים כבשים בחצר, אלא מדבר על 150 ראשים ויותר והקמת מכון חליבה. בהמשך כשנראה שהבעיות הכלכליות מתעצמות, הוא גם הראשון להתפכח מהחלום ולהבין שמחקלאות בימינו לא תבוא הישועה. הפתרון של כדורה הוא הקמת חנות תכשיטים בנתיבות הסמוכה. גם העיסוק בתכשיטנות ובצורפות לא זר למשפחה, זהו תחום שבו עסקו דודיו של כדורה בטוניס. גם השם אוזן שמשמעותו שוקלים מרמז על עיסוק משפחתי בזהב בעבר. כמימיש מצידו ניצב מול שוקת שבורה, ורואה שעבודת האדמה בארץ הקודש הולכת ומתרחקת מבניו, וגם עבורם הכבשים בחצר הן בין תחביב לשגעון של איש זקן.
הבמאי רובי אלמליח
זהו סרטו השלישי של רובי אלמליח בוגר בוגר המחלקה לקולנוע במכללת ספיר. קדם לו "חולה את נתן" שעסק בשני אחים שפתחו מוסך על קרקע שאליה פלשו בשדרות. השניים מתקשים למצוא לקוחות ומקיפים את עצמם בגרוטאות, במה שנראה כמו קטע מתוך סרט של אמיר קוסטריצה עם תיבול של רגעי צבע אדום בהם צמד המוסכניקים מסתתרים מאחורי הקירות הרעועים. במקביל ל"זית על מא" אלמליח עבד בשיתוף עם מקיקס רונן עמר על הסרט "בלי פחד" שעסק בקמפיין של אלדד יניב ורשימתו "ארץ חדשה" בבחירות 2013. אלמליח גם השתתף כיוצר בפרויקט האינטרנט "עזה שדרות" שהופק על ידי אריק ברנשטיין ואסנת טרבלסי בשיתוף הערוץ הצרפתי-גרמני ARTE. "זית על מא" הוקרן לראשונה בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום. אלמליח יליד שדרות ועבורו זו היתה הקרנה מרגשת במיוחד ואליה הגיעו גם בני משפחת אוזן. מההקרנה בפסטיבל ירושלים בני המשפחה נעדרו בגלל המצב, ואלמליח מתכנן עוד הקרנה חגיגית בנתיבות אליה יוזמנו כל חברי מושב בית הגדי. הסרט שודר בערוץ 8 של הוט והוא זמין לבעלי הגישה לשירות ה- VOD ללא תוספת תשלום.
הרשומה התפרסמה גם באתר "תעשיה.קום".
נגיעה אישית - בתמונתו האחרונה סבי חיים רחמן נושא כבשה מהעדר שטיפח
צילם חיים סרברו
צילם חיים סרברו
