סרטים סביבתיים חדשים חלק ב' - מלח הארץ

הפוסט הקודם עסק בסרט "פתלתל" של אבי בלקין ואבי לוי אודות סיפורו של נהר הירקון. סרט נוסף שעוסק בנושא סביבתי שמופץ מסחרית בישראל הוא "מלח הארץ" של וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו.

כבאים נלחמים בלהבות בבארות הנפט שהוצתו בכוויית במלחמת המפרץ הראשונה
צילום של סבסטיאו סלגדו

מלח הארץ
יוצרים: וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו                    2014

אחרי שסרטו "פינה" הוצג בהצלחה בישראל לפני כארבע שנים גם סרטו הדוקומנטרי החדש של וים ונדרס "מלח הארץ" יצא להפצה מסחרית. גיבור הסרט הוא צלם הסטילס הידוע סבסטיאו סלגדו, ויחד עם ונדרס חתום עליו בנו של הצלם ג'וליאנו ריביירו סלגדו כבמאי שותף. הסרט כולל עשרות מצילומיו של סלגדו והסיפורים שמאחוריהם ממסעותיו בדרום אמריקה, באפריקה, תיעוד של זוועות מזירות מלחמה מרחבי העולם ועד המהפך שסלגדו השלים בחייו כשיחד עם אשתו הרים פרויקט ענק של שיקום יערות הגשם באיזור ממנו הגיע בברזיל ואת הצילום רתם ככלי למען הסביבה. "מלח הארץ" היה מועמד לאוסקר השנה, זכה בפרס חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן והוקרן בישראל לראשונה במסגרת פסטיבל אפוס הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות.

סבסטיאו סלגדו נולד בברזיל בשנת 1944. ברזיל אז היתה פחות מתועשת ולא היוותה כח כלכלי חזק כמו היום. גם החקלאות היתה פחות מפותחת ואיימה פחות על על קיומם של יערות הגשם. סלגדו נולד בחווה שבה גודלו כל צרכי המשפחה. כמעט ולא היה להם צורך לקנות עוד מצרכים מעבר למה שהחווה סיפקה. כשהיה בן 15 סלגדו עבר לעיירה על מנת לרכוש השכלה. העובדה שעד אז השימוש בכסף היה זר לו לא הפריעה לו לפנות לכיוון של לימודי כלכלה בהם הצטיין.

את לילה אשתו הכיר בגיל צעיר ומאז השניים לא נפרדו ושיתפו פעולה כמעט בכל שלב בחייהם. יחד הם נסעו לפריז שם סלגדו השלים דוקטורט בכלכלה ואשתו למדה אדריכלות. דרך לימודי האדריכלות של אשתו סלגדו הגיע לצילום. הוא צילם מבנים ואת לילה עד שהבין שעבורו הצילום הוא מעבר לתחביב. הצילום בשבילו היה גם מעבר למקצוע. סלגדו תיאר שהרגיש שהוא חי כדי לצלם, והצילום הפך לחייו.

כורים במכרות זהב בברזיל
סדרת תמונות שפרסמה את סלגדו כצלם

סלגדו גיבש לעצמו את סגנונו היחודי של תמונות מלאות חדות בשחור לבן. סלגדו נודע בבזכות הצילומים של כורי הזהב בברזיל שהתאימו לתפישת העולם המרקסיסטית שאימץ וגם בזכות צילומי האסונות והמלחמות שלו כמו הצילומים המרהיבים של הדליקות בבארות הנפט בכווית לאחר הפלישה העירקית לשם במלחמת המפרץ הראשונה. סלגדו בילה תקופה ממושכת ביוגוסלביה ותיעד את המלחמה שליוותה את התפרקותה, וכמעט במקביל שהה תקופות ארוכות ברואנדה שם עקב אחרי הקורבנות והפליטים. אלה בכל ביקור היו משוייכים לקבוצה אחרת פעם בני הטוטסי שנטבחו על ידי בני ההוטו, ופעם בני ההוטו לאחר פעולות הנקם  שהובילו בני הטוטסי. השהייה האינטנסיבית במחיצתו של המוות השפיעה על סלגדו, אבל יותר מזה ייאשה אותו הידיעה שהקורבן של היום יכול להיות התליין של מחר וזה לא משנה עם זה באפריקה או באירופה.

סלגדו הרגיש עייף וחולה עד שרופא שהלך אליו אמר לו שאחרי שראה כל כך הרבה מוות סביבו עליו להפסיק לצלם. סלגדו מתאר שחזר לאיזור החווה בה גדל וגילה שיער הגשם נעלם. העצים נכרתו, הנהר נסוג ונותרו רק גבעות חשופות עם אדמה דחוסה כתוצאה מרעיית יתר. לילה אז אמרה לסבסטיאו "אתה מספר לי שנולדת בגן עדן, בוא נחיה מחדש את גן העדן הזה". היא הציעה לו לשתול מחדש את יער הגשם. בשנת 1998 בני הזוג ייסדו את "אינסטיטוטו טרה" מכון האדמה על שטח החווה המשפחתית והחלו לנטוע מחדש עצים ולגייס כסף לשיקום היער. מאז ניטעו על ידי אנשי המכון למעלה מ- 2.5 מיליון עצים שהתפתחו יפה ומשכו מחדש מאות מינים שהיוו חלק גדול מהאוכלוסייה המקורית של בעלי החיים של בית הגידול כולל טורפים גדולים כמו היגואר שמעידים על שרשרת מזון שלמה.

צילום של מחנה פליטים ברואנדה של סלגדו
החשיפה למוות ולזוועות הותירה עליו חותם

לטענת סלגדו אנחנו נמצאים היום בנקודת אל חזור ומחובתנו לבנות מחדש את הטבע ולשקם את היערות. כמו כן חייבים לצמצם את צריכת האנרגיה ובכך להפחית את הפליטה של גזי חממה. סלגדו תיאר שעם פעולות השיקום "החיים החלו לחזור בצורה מופלאה". זה נכון לא רק לגבי היער, אלא גם נוגע לחייו האישיים. חדוות החיים חזרה אליו ואיתה גם הדחף לצלם. סלגדו ראה ביכולת שלו לצלם כלי של שמירה על הסביבה וחידושה. בעיניו זה יעודו, לייצר אמצעי של תקשורת על מנת להגיע לעוד אנשים שירתמו למען הסביבה.

את העבודה על הסרט החל בנו של סלגדו ג'וליאנו ריביירו סלגדו. סלגדו הצעיר עוד בתור ילד חשב שלאביו יש את המקצוע הנפלא בעולם במסגרתו הוא מטייל ברחבי תבל ולוקח חלק באירועים משמעותיים. הבן הושפע עמוקות מאביו הצלם, וזנח את לימודי המשפטים כדי להמשיך עם משיכתו לצילום. בניגוד לאב, ג'וליאנו התמקד בצילום וידאו ובגיל 23 השלים את סרטו הדוקומנטרי הראשון שצילם באנגולה. סלגדו האב הציע לבן להתלוות אליו למסעות צילום בהם הגיע לשבטים מבודדים ולמקומות שונים בעולם. הבן החל לאסוף את החומר שצילם לסרט דוקומנטרי על אביו. בשלב מסוים הרגיש שנושא הסרט קרוב מדי לליבו ורצה להוסיף עוד נקודת מבט מפרספקטיבה של יוצר נוסף. ג'וליאנו כנראה הבין גם את הפוטנציאל הגדול של הגישה הבלתי אמצעית לעבודתו של אביו, וחשב שכדאי להוסיף שם גדול שיגדיל את אפשרויות החשיפה לסרט.

סלגדו וונדרס בוחרים צילומים בעבודה על "מלח הארץ"

החזרה אל העבר היתה מסע לא פשוט עבור סלגדו

וים ונדרס הבמאי הגרמני הנודע, בן גילו של סבסיטאו סלגדו, בעצמו פועל כצלם סטילס והציג עשרות תערוכות לאורך השנים. ונדרס העריץ את עבודותיו של הצלם אליהן נחשף לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אך רק לפני כחמש שנים השניים הכירו פנים אל פנים. כאשר סלגדו ובנו פנו לונדרס עם ההצעה להכנס כבמאי שותף לסרט על חייו ועבודתו של סלגדו ונדרס מיד קפץ על ההזדמנות.

החלוקה הגסה בין הבמאים היתה של סלגדו הבן היה אחראי יותר לקטעים של התיעוד בשטח של מלאכת הצילום וונדרס על הצגת התמונות מכל אורך הקריירה של סלגדו. ונדרס תיאר שהוא וסלגדו ישבו במשך שבוע ועברו פחות או יותר על כל צילומיו של סלגדו בסדר כרונולוגי. עבור סלגדו זו היתה חוויה לא קלה לחזור לאותם רגעים של צילומי הזוועות. אותם רגעים מהם הרגיש צורך להחלץ לטובת פרויקט היעור.

הצילומים של סלגדו מרהיבים וונדרס נותן להם הרבה כבוד. הצילומים תופסים את החלק הארי של הסרט, כשברקע סלגדו מתאר בצניעות בצרפתית את הסיפורים שמאחורי התמונות. אולם כאן מתחילה תחושת הפספוס של הסרט. הקשר בין הווייס אובר לתמונה נשאר ברמה של אחד לאחד. ונדרס עשה עשרות סרטים כמה מהם נהדרים כמו "מהלך הזמן" ו"פריז, טקסס", וגם כמה סרטים דוקומנטריים מוצלחים כמו "The Soul of a Man" ו"פינה". סרט דוקומנטרי אחר של ונדרס זכה להצלחה עצומה "בואנה ויסטה קלאב". עליו גם אפשר להגיד שהשפה הקולנועית שלו לא מורכבת, אבל הוא נשען על מוזיקה נהדרת ועל הדמויות החמות של הנגנים עם סיפוריהם האנושי. לעומת זאת ונדרס אחראי גם ללא מעט סרטים כושלים ביניהם סרט עלילתי שעוסק בחייו של צלם סטילס "לצלם את פלרמו". מבחינת השפה הקולנועית התחושה מהסרט "מלח הארץ" היא יותר של מצגת שקופיות מרהיבה ופחות של סרט קולנוע.

עבור התיאורים שנשמעים בסרט ונדרס ערך תחילה ראיונות מצולמים עם סלגדו כשגם הבמאי וגם הצלם נראים בתמונה. ונדרס סיפר שהרגיש בשלב מסוים שעליו לוותר ושנוכחותו בסרט מיותרת כדי להשאיר את המוקד לסלגדו. בפועל הנוכחות של ונדרס מורגשת לכל אורך הסרט. קולו נשמע לאורך כל הסרט כשהוא מתאר את חייו של סלגדו ואת המפגש איתו. הרושם הוא שלתיאוריו של סלגדו שנשמעים בצרפתית נשאר פחות מקום. ונדרס גם נראה בסרט כשסלגדו מצלם אותו. הניסיון באותו הקטע להעניק לסרט עוד רובד רפלקסיבי מיותר. גם האימרה הבנאלית שונדרס הוסיף לפיה לצלם צלם לסרט שונה מלתעד דמויות אחרות כי הוא מגיב מיד ומצלם חזרה רק מורידה מהרקע ומדגישה את הקשר ההדוק מדי בין הקול לתמונה.

מצלם מלחמות סלגדו התמחה בצילום הסביבה
צילום מעת ביקורו של הצלם בגלפגוס

בסופו של דבר החיבור הזה בין אמנות הצילום ושימור הסביבה הוא הציר המרכזי של הסרט. כאן טמון הפספוס הכי גדול של הסרט. ונדרס לדבריו הרגיש שהוא עובד על שני סרטים שונים האחד על סלגדו כצלם והשני על פרויקט השיקום של יערות הגשם. בסרט אין איזון בין הנושאים, ונראה שהכף הוכרעה לטובת אמנות הצילום. הרושם המתקבל הוא ששיקום היערות שהיה יכול להיות נושא מרתק שמכיל אספקטים שונים, נשאר יותר כתירוץ לתזמון של הבחירה לעשות סרט על סלגדו. היה אפשר להראות קטעים ממה זה אומר בפועל להרים מפעל כזה, ולהציג את לילה וסבסטיאו בעבודה בחווה או במסעות הסברה וגיוס כספים. ונדרס הסתפק להראות את סלגדו משקה את יחורי העצים בחממות. מהסיפור גם עולה שאלה לגבי החזרה בתשובה האקולוגית של סלגדו. היום השטח מוכר כשמורת טבע, אך במקור מדובר בחווה המשפחתית, וכנראה מי שאחראי באותו מקום לכריתת היער ולרעיית היתר היה סבו, כאשר החקלאות והבעלות על האדמות נתנו לסלגדו את האפשרות הכלכלית של קריירה אקדמית ושל עיסוק באמנות.

אולם עדיין למרות הבעיות חווית הצפייה בסרט באולם הקולנוע חזקה מאוד. הרושם שהצילומים מותירים כשהם נראים על המסך הגדול חזק בהרבה מאשר הסתכלות בהם בספר או במחשב. גם המוזיקה היפה של לורן פטיטגן שנוטה להיות לעיתים מעט שתלטנית מדי מוסיפה לחוויה הנעימה. עם זאת, אולי החשיבות הגדולה של "מלח הארץ"  היא מהמסר האופטימי שעולה מהסרט לפיו אפשר לפעול למען הסביבה ולעצור את ההדרדרות כתוצאה מפגיעת האדם בטבע.

טריילר לסרט "מלח הארץ"

הסרט מוקרן בתיאטרון ירושלים, חן רחובות ובמוזיאון תל אביב.

• לפרטים על מועדי ההקרנות במוזיאון תל אביב. הרשומה התפרסמה לראשונה באתר "תעשיה".

סרטים סביבתיים חדשים חלק א' - פתלתל

שני סרטים דוקומנטריים העוסקים בנושאים סביבתיים רצים בבתי הקולנוע בימים אלה "פתלתל" של אבי בלקין ואבי לוי ו"מלח הארץ" של וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו. הרשומה הראשונה בנושא מוקדשת לסרט על הירקון של צמד היוצרים הישראלי. חלק ב' יתפרסם בתחילת השבוע הבא.

הירקון בפיתוליו, צילומים - אבי בלקין ואבי לוי

פתלתל

יוצרים: אבי בלקין ואבי לוי                      ישראל, 2014

בניגוד לתחרות העלילתית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה האחרון בה "את לי לילה" סומן כפייבוריט לזכייה עוד לפני הכרזת השופטים, הזכייה של הסרט "פתלתל" בתחרות הקולנוע הישראלי התיעודי היתה הפתעה גדולה. סרט הביכורים של אבי בלקין ואבי לוי התחרה מול כמה שמות בולטים בקולנוע הדוקומנטרי המקומי, יוצרים שזכו בפרסים מרכזיים בעבר ומול פרויקטים שעוררו הרבה תשומת לב בפרזנטציות פתוחות לקהל. הפתעה מתוקה לא פחות היא שהצלחת הסרט לא נשארה בהוקרת השופטים מחיפה. כשהסרט יצא להקרנות מסחריות בסינמטקים גם הקהל קיבל אותו בברכה, וחודש אפריל יהיה כבר החודש הרביעי שאליו הסרט משובץ להקרנות. ללא חברת הפקה הפקה מנוסה ובהפצה עצמאית הצלחת הסרט אינה דבר מובן מאליו, בייחוד כשמדובר בסרט עם מבנה לא שגרתי שבו העלילה עוקבת אחרי מקום דרך מראות של מים זורמים וקטעי ראיונות שנשמעים ברקע בווייס אובר.

צמד היוצרים עבדו על הסרט יחד כשהחלוקה ביניהם היתה שבלקין הוא הבמאי ולוי המפיק, ועל הצילום שניהם היו אחראים. לשאלה איך הגיעו לרעיון לסרט על הירקון בה הם היו כבר מוכנים, אבי לוי השיב בחצי חיוך "בטעות". השניים הכירו כשלמדו קולנוע יחד במחלה לקולנוע של "המדרשה" בבית ברל, ומאז שסיימו את לימודיהם חיפשו אחרי נושא לסרטם הראשון. אבי בלקין גדל בתל אביב ואבי לוי חי בה כבר כבר למעלה מעשור, והירקון פשוט משך אותם אליו. יחד שני היוצרים תכננו לעשות סרט שבו הירקון לא רק נמצא ברקע שלו, אלא הוא גיבור הסרט. את הקונספט הראשוני הם הגישו למסלול "כרטיס ביקור" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ליוצרים בתחילת הדרך שבו זכו, והחלו לעבוד על התחקיר לסרט.

בלקין ולוי צילמו בעצמם את הסרט על הירקון, בתמונה סירה ששימשה אותם לצילומים

התחקיר כלל שני שלבים שהיו הבסיס לעבודה בהמשך, התחקיר הויזואלי והחיפוש אחר הסיפורים אודות הירקון. אבי בלקין ואבי לוי ראיינו כתשעים אנשים בחיפוש אחר הסיפורים האישיים והזכרונות שיתנו את התמונה המלאה מזוויות שונות של הירקון. בסופו של דבר בעריכה נכנסו עשרים וחמישה דוברים. כמה מהם ידועים מעולם התרבות כמו רוני סומק המשורר, עודד תאומי השחקן, חוני המעגל האמן וכמה מהם מוכרים יותר מתחומי המחקר כמו פרופ' משה אגמי מומחה למקווי מים מתוקים וד"ר עדנה גורני זואולוגית שמזוהה עם התפישה האקופמיניסטית. משני הקצוות שני מרואיינים הבולטים ביותר לא הספיקו לראות את הסרט המושלם לפני מותם. הראשון הוא אריק איינשטיין שנפטר לפני כשנה וחצי, והראיון שלו לסרט היה אחד האחרונים שהעניק. המרואיין השני שגם נפטר בגיל 95 זמן קצר אחרי איינשטיין הוא עזריה אלון ממייסדי "החברה להגנת הטבע" שעמד בראש מאבקים סביבתיים רבים. הרעיון לתת את הבמה למי הירקון ועליהם נשמעים הדוברים הנחה את בלקין ולוי לאורך כל הדרך. כדי לא להתפתות לשבור את הקו המנחה כאשר צולמו הראיונות לא צולמו פני הדוברים. עבור אריק איינשטיין זה היה שיקול מרכזי להיעתר להעניק את הראיון הנדיר.

בלקין ולוי חיפשו סרטים על נהרות או על נוף והתאכזבו כשלא מצאו. למרות התחזקות הדיון הסביבתי עדיין קשה למצוא סרטי קולנוע שעוסקים בסביבה שהם מעבר לקטגוריה של סרטי הסברה. מקורות השראה שצמד היוצרים כן הושפעו מהם היו סרטו של פטריסיו גוזמן "נוסטלגיה של האור" שצולם במדבר אטקמה בצ'ילה וסרטיו של אלן ברלינר עם תפישת העריכה המורכבת שלו שבנויה על חיבור מהותי בין דימוי לסאונד שיוצר מתח בין מה שרואים למה ששומעים. תמונות של נופים וקטעי ארכיון שעל גביהם נשמעים דוברים שונים בווייס אובר לא זרים לצופה המקומי. אלה מהדהדים את הסרטים של רן טל "ילדי השמש" בו העלילה מסופרת בווייס אובר על ידי מספר דוברים שמעלים זכרונות מבית הילדים על רקע קטעי הארכיון מבלי שנראה אותם ו"גן עדן" שמתמקד במקום אחד הסחנה. בעיני בלקין ולוי זו מחמאה גדולה כששמים אותם בשורה אחת עם רן טל, אך הניסיון שלהם היה לקחת את הסרט לכיוון קולנועי אחר, להגיע לקולנוע חדש בו הנוף מושם כגיבור. בעוד שאצל רן טל עדיין האנשים הם הגיבורים.

בעבר הירקון נתפש כמקום של טבע פראי או פיסת גן עדן

לגבי הפן הסביבתי ב"פתלתל" אבי לוי ציין "אנחנו לא אקטיביסטים, יותר עניין אותנו האתגר הקולנועי". המטרה שלהם ביצירה היתה לספר את הסיפור של הירקון ולא להציל אותו. מבין המידע שאספו בלקין ולוי הגיעו להרבה מאוד פרטים עד שהרגישו שאלה רק יעמיסו על הסרט ונאלצו לוותר עליהם. קו המחשבה שהנחה את היוצרים היה שהחיבור לצופים צריך להיות דרך הרגש ולא דרך הסברה. מה שמשך אותם בהיבט הסביבתי היה הקשר בין הסביבה לחברה. אחד הצדדים המרתקים בעיניהם בקשר הזה הוא הקשר בין ציונות לטבע. הציונות מצד אחד קידשה את הנוף של ארץ חמדת האבות, ומצד שני עשתה במקרים רבים הכל לשנות את אותו נוף בשם הקידמה ולתועלת האדם, וגם על מנת לבדל את הארץ משכנותיה. הקשר הזה כל כך העסיק את בלקין ולוי עד שבשלב מסוים חשבו אולי זה צריך להיות הנושא המרכזי בסרט ולא המקרה הפרטי של הירקון.

למרות ההעדפה שניתנה לצד הנרטיבי והאמנותי על פני הפן הסביבתי אפשר לראות יפה בסרט את ההידרדרות של הירקון מסביבה שתוארה כגן עדן למקום מוכה זיהום או תעלת הניקוז של גוש דן. מהסרט עולה שמקור הפגיעה המרכזי בירקון הוא שאיבת המים המסיבית ממקורותיו לעומת הזיהום שאת מקורותיו הצליחו לצמצמם משמעותית באמצעות סינון ובקרה. לפני חמש-שש שנים כולנו נחשפנו לקמפיין נרחב של רשות המים בו הוזהרנו כי "ישראל מתייבשת". משק המים אז התבסס על שאיבה מהכנרת ומהאקוויפרים. כיום בישראל פועלים מתקני התפלת מים באילת, באשקלון, בשורק, בפלמחים, בחדרה ומתקן התפלה נוסף באשדוד נמצא בשלבי הקמה. הקמת מתקני ההתפלה אמנם לא נשמרה בסוד, אך בוודאי היתה פחות מתוקשרת מהקמפיין עם רננה רז כפרזנטורית. כיום יותר ממחצית ממי השתייה בישראל מקורם במתקני ההתפלה. מה שמסיט חלק גדול מבעיית המים לבעית אנרגיה, שכן ההתפלה צורכת כמות אדירה של אנרגיה. רוב האנרגיה בישראל מופקת ממקורות פחמיים מה שגורר זיהום אוויר ופליטה של גזי חממה. לצד ההתפלה ניתן לציין את השיפור בשימוש חוזר במים. כ- 80% ממי הקולחין כיום ממוחזרים ומוזרמים להשקייה ולצרכי התעשייה. בעוד שהזרימה של מי הכנרת במוביל הארצי הופחתה בצורה משמעותית בעקבות ההתפלה והשימוש החוזר במים, לפי יוצרי הסרט עדיין 98% ממי המקורות של הירקון מתועלים לצרכי האדם. המים נשאבים מעומק האדמה ליד ראש העין בכמויות שכמעט ולא מאפשרות נביעות טבעיות. ליד מתקן השאיבה של חברת "מקורות" בלקין ולוי הגיעו למפל שוצף מים, ומשהתקרבו התגלה להם שמקורם של המים בצינור.

בעשורים האחרונים הירקון הפך למקום המזוהה עם טרגדיות 

אחד השלבים המשמעותיים בסרט היה איסוף חומרי הארכיון כשעל התחקיר הויזואלי הופקד אבי לוי. לאחר בחירת הקטעים המתאימים, בלקין ולוי לא הסתפקו בקלטות הביתא ששכבו על מדפי הארכיונים וחיפשו את החומרים המקוריים על פילם. אחרי מאמצים ממושכים עם הרבה עזרה מצד מאיר רוסו מהארכיון הישראלי לסרטים של סינמטק ירושלים אותרו כ- 95% מסרטי המקור. אז העבודה היתה לאחד את הפורמטים השונים, לשחזר קטעים פגומים ולנקות לכלוכים מבלי לפגוע במראה האותנטי החומרים. שלב הרסטורציה נעשה על ידי הצוות של "Realworks" שאחראי לשיחזורים המרשימים של הסרט "אדם הגון". על כל זה נוסף עוד שלב סופי של טיפול בתמונה של תיקוני הצבע באולפני "אדיט".

לא פחות חשובה היתה העבודה על הסאונד שתורמת מאוד לחוויית הקולנוע הטוטאלית של הצפייה בסרט באולמות הסינמטקים. לצד הטכני של עיצוב הפסקול אחראי אביב אלדמע הותיק שזכה השנה בפרס אופיר על הפסקול של "מיתה טובה" ולמוזיקה המקורית אחראי המלחין אשר גולדשמידט שהלחין לאחרונה גם את המוזיקה לקומדיית האימה "מסווג חריג". גולדשמידט מתגורר בהונגריה והעבודה מולו היתה בעיקר דרך הסקייפ, הוא גם עשה את העיבודים. כדי להוסיף למוזיקה חיוּת ודיוק הקליט חלק מהקטעים הרכב של כלי מיתר על הסרט המוקרן בשיתוף עם מנצח הונגרי.

רואים את הים, שפך הירקון

הסרט משודר לעיתים ב- yes דוקו שתמכו בהפקתו, ולמנויי yes הוא גם זמין בשירות yes VOD.

אולם האופציה העדיפה היא כאמור לצפות בסרט על המסך הגדול.

• לפרטים על ההקרנות בסינמטק תל אביב.

בכל העולם נחלים ומקווי מים מתוקים חשופים להרס ולפגיעה
אני מעביר הרצאה על הייבוש של אגם החולה
צילם: נועם רוסינסקי

הסקירה התפרסמה לראשונה באתר "תעשיה".