מתוך הסרט העוסק בישוב היהודי בחברון
חייל על הגג
במאית: אסתר הרטוֹג הולנד, 2012
אחד הסרטים המעניינים בתחרות הבינלאומית בפסטיבל "דוקאביב"
נעשה דווקא על ידי במאית ישראלית. אסתר הרטוג נולדה בהולנד ועלתה עם משפחתה לישראל
בגיל 11. היא החלה את דרכה המקצועית כחוקרת לאחר שחזרה לאמסטרדם כדי ללמוד
אנתרופולוגיה והשלימה תואר שני במנצ'סטר. כך הגיעה גם לחברון על מנת לעשות מחקר
מתועד על המתנחלים בעיר. התוצאה הסופית היא סרט מעקב שזכה ב"אידפא" בשתי
קטגוריות חשובות בסרט הביכורים ובסרט ההולנדי הטוב ביותר.
כמי שחלקה את ילדותה בין הולנד לישראל הרטוג מצאה
עניין בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבין כמה מחקרים שערכה העוסקים
בנושא היא הסתקרנה במיוחד לגבי הנעשה בחברון אותה הכירה בעיקר מסיקורי החדשות. בחברון
היא בחרה להתרכז דווקא במתנחלים שעד כה לא זכו ליצוג רב לא במחקר ולא בקולנוע
התיעודי. לדבריה, בסביבתה הקרובה המתנחלים בעיר יוגדרו לרוב כתמהונים קיצוניים. הבעיה
בהגדרה זו היא בכך שהיא נותנת להם אור ירוק לעשות ככל העולה על רוחם, וגם בזה שהיא
מבטלת את המרקם האנושי של הקבוצה. את הרטוג סיקרן לדעת על חיי היום יום של הישוב
היהודי בלב העיר, להראות כיצד ילדים מתחנכים שם ולהכיר את החלומות ואת השאיפות של
המתנחלים.
הרטוג במהלך הצילומים בחברון, צולם על ידי פול קינג
הרטוג מודעת למגבלות האובייקטיביות של יצירת סרט
והצגתו, אך היה לה חשוב להיות אובייקטיבית ככל האפשר ולצלם מתוך התבוננות ללא
התערבות. כדי להגיע לאפשרות הזו היה עליה להשיג את שיתוף הפעולה של המתנחלים ושל
החיילים בעיר. הצילומים נפרסו על פני תקופה ארוכה של שלוש שנים. במהלך התקופה
הרטוג שכרה קרוואן בלב הישוב היהודי וגרה בו. היא השתתפה בחיי הקהילה וגם קיבלה על
עצמה את המגבלות של השכנים כמו להמנע מצילום בשבתות ובחגים. לטובת הרטוג שיחקו
העובדות שהיא ישראלית, דוברת עברית ואף שירתה בצבא. שירותה הצבאי מעבר להיותו
אישור בעיני המתנחלים שהיא מהצד שלהם עזר לה להבין את הסלנג והביטויים השגורים
בקרב מי שחייהם הפרטיים מתערבבים עם מאות החיילים והשוטרים הנמצאים שם להגנתם.
הרטוג הקפידה על כנות בכוונותיה לגביי הסרט ונמנעה מלהכנס לשיחות על נושאים שהם
שנויים במחלוקת בעיני המתנחלים כמו שאלות פוליטיות וזכויותיהם של התושבים
הפלסטיניים. לפי השקפתה העמדות האישיות של היוצר בסרט מעקב אינן משמעותיות. את
השאלות המתעוררות ואת נקיטת העמדה הרטוג משאירה לקהל.
עד כה הסרט זכה לתגובות חמות באמסטרדם ובפסטיבלים
השונים בהם הוקרן. הרטוג מודעת לכך שהתגובות לסרט תלויות בקהל. היא סקרנית במיוחד
לגבי הקרנת הבכורה ב"דוקאביב" אליה מלבד אורחי הפסטיבל ואנשי התעשיה
שיסתקרנו לראות את הבמאית הישראלית הלא מוכרת עד זכייתה בפרסים ב"אידפא",
יגיעו גם המשתתפים מחברון בעצמם. מצד אחד קיים חשש שהסרט יתפרש בניגוד לניסיון שלה
לשקף את החיים עצמם, ומצד שני היא בטוחה למדי שהמתנחלים יזהו בסרט את הנשקף
מחלונות ביתם וישמחו לקבל יצוג בצורה פחות סטריאוטיפית מבדרך כלל. כאן חשוב להרטוג
להדגיש שהסרט לא נועד לספק במה לדיעותיהם של המתנחלים.
הרטוג בשעת מנוחה בחברון, צולם על ידי חיה הרטוג
הרטוג מגלה כשרון טבעי בצילום וביכולת להכיל
סיטואציות שמלבד היותן משקפות את הלך החיים במקום יש בהן מבט רענן בנושא שנדמה
שתועד לעייפה. הרטוג מתמקדת בסרט לא מעט בילדים. היא מנסה לענות על השאלה מה זה
אומר לגדול במקום כל כך טעון ורווי באלימות. הילדים נראים משחקים תופסת על
החיילים, זוכים לקבל ברד וטוסטים מרכב שהגיע לחלק צ'ופרים לחיילים בעמדות כי בעיני
רוחם הלומדים תלמוד במקום כמו חברון הם חיילים אמיצים. בכמה מקרים, לעיתים מתוך
משחק ולעיתים מתוך היותם משקפים את הלך הרוח בו הם גדלים, הילדים נראים גם משליכים
אבנים לעבר בתי השכנים. מהיותה אישה נראה שהרטוג הצליחה למצוא חיבור חזק יותר עם
הנשים בישוב היהודי. את הנשים היא מראיינת בבתיהן, בחדר המגורים או תוך כדי עבודות
עבודות המטבח והניקיון ללא מחיצות. בעוד עם הגברים הראיונות נערכו בחוץ וקיים
מוטיב חוזר של הפרעה בזמן הראיון. פעם יהיו אלה תושבים פלסטיניים שמתחילים לצעוק
ולשיר כדי להפריע לראיון, פעם חסידי ברסלב מקפצים לנגינת הרמקולים הרועשים, פעם זו
חתולה מייללת, פעם כלב נובח, פעם קצין שמבקש להתפנות בגלל סיכון בטחוני ופעם חייל שסתם ניגש לבקש אש.
הרטוג על הבמה בזכייה באידפא, צולם על ידי חיה הרטוג
הסרט של הרטוג מזכיר פרויקטים מחברון שנעשו בשיתוף
עם התושבים הפלסטיניים דווקא. פרויקט אחד הוא HEB2
של מיכאל ז'ופרנר שבחר לגור בבית שכור בצמוד לתל רומיידה ולשקף את חיי היום יום של
התושבים הפלסטיניים באיזור H2 הנתון לשליטה בטחונית
ישראלית בצורה של ערוץ קהילתי. ז'ופרנר גם ערך מהקטעים עבודת וידאו שהוצגה לפני
כשנה במסגרת התערוכה "לאן?" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. נראה
שז'ופרנר והרטוג צילמו לעיתים ממש בחפיפה את אותם אירועים כמו העדלאידע בפורים
ואפילו לעיתים את אותן הדמויות מתוך נקודות מבט שונות. פרויקט אחר הוא
"חמושים במצלמות" בו חולקו מצלמות לתושבים הפלסטיניים כדי לתעד את
חייהם. הפרויקט בריכוזו של יואב גרוס זכה בפרס ל"תעודה חופשית" מטעם
פורום היוצרים הדוקומנטריים וסרטונים שצולמו במסגרתו נערכו וזכו לחשיפה רחבה
בערוצי החדשות השונים וביוטיוב. אולם יותר מהקטעים הטעונים הקטעים המוכרים הכי
דומים ל"חייל על הגג" היו קטעים שנערכו במסגרת הפרויקט על ידי היוצר קוקֵן
אֵרגון. עם ארגון צילמתי פרויקט אחר בארץ על תחרות מלכת היופי של הקהילה
הפיליפינית בישראל וסרטו "אשורה" זכה בפרס בפסטיבל ברלין האחרון. מקטעי
הארכיון שצולמו על ידי תושבי חברון ארגון בחר את הקטעים שדיברו אליו במיוחד.
הקטעים הפרובוקטיביים והאלימים פחות עניינו אותו. כמו הרטוג גם הבמאי הטורקי ביקש
להתמקד דווקא בקטעים של מאחורי הקלעים של הנראה במהדורות החדשות ובפיסות מחיי היום
יום כמו חיילים אוכלים קרחונים בחצרות האחוריות וברקע ילדים משחקים תופסת.
על אף שהמבטא ההולנדי איפשר להרטוג להציג שאלות שישראלי אחר לא היה שואל וגם לשמור על פרספקטיבה של אאוטסיידרית, היא מקווה שסרטה הבא יופק בשיתוף פעולה גם עם קרנות
קולנוע ישראליות ועם גופי שידור מקומיים. בינתיים יצא ששנה אחרי שהסרט "סינמה
ג'נין" של הבמאי הגרמני מרקוס וטר השתתף בתחרות הישראלית כי ההפקה היתה קופרודוקציה עם חברת הפקות
ישראלית, מוקרן סרט עם במאית ישראלית בתחרות הבינלאומית. הסרט יוקרן בפסטיבל
"דוקאביב" בנוכחות הבמאית, ובהמשך החודש ישודר בערוץ יס-דוקו שרכש את
זכויות השידור בישראל.
שיחזור אנימציה מתוך הסרט
מחנה 14 – אגף השליטה
הטוטאלית
במאי: מארק ויזֶה גרמניה,
2012
החוק בצפון קוריאה מאפשר עונשים מרתיעים לא רק נגד
העוברים על החוק או מי שסומנו כגורמי סיכון בטחוני, אלא גם כנגד בני משפחותיהם על פני
שלושה דורות. דוגמה לכך היא סיפורו של גיבור הסרט שין דונג הויק שנולד במחנה כפייה
בצפון קוריאה בשנת 1982. הוריו היו אסירים פוליטיים שבתור פרס על התנהגות טובה בעבודתם
קיבלו את האפשרות להתייחד לעיתים נדירות. שין גדל עם אימו וגר עם אחיו הבכור, עד
שהאח הועבר למגורים המיועדים לבני נוער. מחנה 14 הוא קומפלקס ענק המכיל כארבעים
אלף כלואים כך שאת אביו שגר גם הוא במחנה שין ראה פעמים מעטות ובקושי הכיר
אותו. כאסיר במחנה המוגדר תחת שליטה טוטאלית ממנו לא יוצאים לעולם קיבל חינוך מאוד
בסיסי ונוקשה. מהיותו מת מהלך לא זכה ללמוד על סמלי המדינה ואפילו את שירי התעמולה
שכל ילד בצפון קוריאה לומד שין לא הכיר.
שין גדל בסביבה בה חונך לציית לחוקים בכל מחיר,
וגם בתור ילד היה צריך לגלות כישורי הישרדות כמו לכידת עכברושים וחרקים. הזכרון
הראשון שלו הוא מהוצאה להורג שאליה הלך עם אימו. התמונות מהאירוע היו קשות עבורו
כילד בן 4, אך לאחר מכן כנער מתבגר סיפר שהיה מחכה להוצאות להורג שכן משהו סוף סוף
קורה בשגרה הקשה במחנה. הרגע שבו החל להתפכח היה כשחזה בהוצאה להורג של אימו. אז
החל לגבש תוכנית בריחה מהמחנה יחד עם אסיר נוסף מבוגר ממנו. בגיל 23 שין הצליח לחמוק מהמחנה ולעבור תוך
זמן קצר את הגבול לסין לאחר מסע תלאות.
מעבר לניווט ולהתמצאות במרחב היה על שין ללמוד תוך
זמן קצר דברים שהיו זרים לו כמו הערך של כסף וכיצד לפנות לאנשים מחוץ למחנה. שין עבד בסין בעבודות מזדמנות עד שהתגלה על ידי עיתונאי זר ונודע כאדם היחיד שהצליח לברוח
בעודו בחיים ממחנה 14. שין הגיע לדרום קוריאה וכיכב בכתבות עיתונות ובכתבות
טלויזיה רבות. שנתיים אחר כך עבר לגור בקליפורניה כדי לעזור בארגון שמנסה לעורר את
דעת הקהל העולמית בנוגע לאותם מחנות בהם כלואים מאות אלפים. סיפורו של שין תועד
בספר רב המכר של העיתונאי בליין הרדן תחת הכותרת ESCAPE FROM
CAMP 14 – One Man's Remarkable Odyssey From North Korea to Freedom in the West.
זמן קצר אחרי יצא גם הסרט "מחנה 14 – אגף השליטה הטוטאלית". הבמאי
הגרמני מארק ויזה סיפר בראיון שההתלהבות מדמותו המרשימה של שין בקרב מקבלי ההחלטות בגופי
השידור ובקרנות הקולנוע היתה כל כך גדולה כך שאולי מדובר בפעם בה היה צריך הכי
פחות להתאמץ כדי להשיג מימון לסרט. בעיניו לסרט יש חשיבות אדירה כמעט כמו לאפשרות
לו היתה כזו להתעדכן בזמן אמת במהלך מלחמת העולם השנייה על הנעשה באוושויץ.
במאי הסרט מארק ויזה
הגישה של צוותי צילום לצפון קוריאה מוגבלת מאוד
והמחנות שהממשל הצפון קוריאני מכחיש את קיומם בכלל נמצאים מחוץ לתחום. למעשה ידוע
רק על חומרי גלם מתועדים מעטים מהמחנה. אלה הוברחו על ידי הויק קוון לשעבר מפקד
סוהרים במחנה שערק לדרום קוריאה ומשתתף גם הוא בסרט. על כן הבמאי נאלץ להשתמש בשיחזורי
אנימציה, כמו בפתרון המוכר לנו מ"ואלס עם באשיר" או מ"הגל
הירוק" המוצלח פחות. האנימציה לא מגיעה לעושר החזותי של האיורים של דוד
פולנסקי בסרטו של ארי פולמן, אך קטעי האנימציה מעבירים בצורה יעילה את האווירה
במחנה העומדת בניגוד לשגרת היום יום של שין המהורהרת בדרום קוריאה המתקדמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה