טוטו ואחיותיו ראיון עם במאי הסרט - דוקאביב 2015

לעומת הדיווחים של עמיתיי מפסטיבל קאן "דוקאביב" נשמע כבר פחות זוהר, אך עדיין לא התייחסתי לפסטיבל השנה ואיכותו מחייבת. מנהלי הפסטיבל דיברו על יותר ממאה סרטים, ומהתוכניה ניכר שהוקדשה תשומת לב רבה לבחירתם. מבין הסרטים שראיתי אוכל להמליץ על כמה במיוחד. הסרט הזוכה בתחרות הישראלית "עד קצה הזריחה" של סילבן ביגלאייזן על אימו. זה סרט קטן ומשעשע, חכם ומדויק. הסרט צפוי להיות מוקרן בסינמטקים ובעתיד ישודר בטלוויזיה ברצועה של הרשות השנייה. ראובן ברודסקי, שכבר זכה בפסטיבל עם סרט הביכורים שלו לפני שלוש שנים, הציג סרט צנוע ורגיש נוסף על בני משפחתו. במרכז סרטו החדש "שבעה ימים בסנט פטרסבורג" עומד אחיו, שכבר 12 שנה נמנע מלהגיע לבקר את משפחתו בישראל בגלל עבירת עריקות מהצבא. הסרט זכה בפרס ציון לשבח בפסטיבל, וישודר בערוץ Yes דוקו.

סרט נוסף הוא "מאורת הזאבים" של קריסטל מוסלה, שמצולם בקפידה וערוך היטב ואי אפשר להתעלם משבעת האחים המקסימים והיצירתיים שאביהם היה חרד לבטחונם בשיכון של דיור ציבורי בניו יורק וכמעט ולא נתן להם לצאת מפתח הדירה. לעומתם קלאודיה לוין המפיקה הותיקה ביימה סרט נוגע ללב על דרי רחוב שהיו רוצים דירה משלהם. צריך לציין לטובה את האומץ של הערוץ הראשון שתמך בסרט הלא פשוט הזה וישדרו בעוד כחודש. אם כבר הזכרתי ילדים וחסרי בית, הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל הוא הסרט הרומני "טוטו ואחיותיו". זה סרט מעקב חברתי שמציג תמונת מציאות קשה מנקודת מבט של הילדים - בלי הנחות וללא הסברים. ראיינתי את במאי הסרט אלכנסדר ננאו.

טוטו ואחותו אנדראה, סרט מעקב מנקודת מבטם של הילדים

טוטו ואחיותיו

במאי: אלכסנדר ננאו                            רומניה, 2014

הבמאי הרומני אלכסנדר ננאו חי כיום בבוקרשט. הוא  נולד ברומניה וחי תקופות ארוכות מחייו בגרמניה, שכן אימו היא בת למיעוט הגרמני ברומניה. הוא עבד כעוזר במאי בהפקות תיאטרון ובהפקות קולנוע עוד לפני שהלך ללמוד קולנוע. בתיאטרון הכיר את מי שהיה למנטור שלו, הבמאי הגרמני פטר צאדק, שהלך לעולמו לפני מספר שנים. בעיניו העבודה לצידו של צאדק לימדה אותו יותר מאשר כל לימודי הקולנוע. ננאו התקבל ללמודים באקדמיה לקולנוע וטלוויזיה בברלין במסלול בימוי אחרי שהיה כבר בעל ניסיון בעשייה קולנועית. לטענתו הוא העדיף לעבוד בהפקות מקצועיות, וגם להרים הפקות משל עצמו עוד לפני שסיים רשמית את לימודיו.

כיצד פגשת את המשפחה לראשונה ומה גרם לך לרצות לעשות סרט על שלושת הילדים? "הוצע לי מחברת הפקות רומנית לבצע תחקיר עבורם על קהילות צועניות ברומניה. התחלתי להסתובב בקרב קהילות שוליים של בני רומה ברחבי המדינה. פגשתי הרבה ילדים נהדרים, והתחלתי לדמיין את עצמי במצבם ולשאול את עצמי, מה היה קורה  לו הייתי נולד לנסיבות כאילו? איך הייתי מתמודד כילד בן 8 או 9  עם המחשבה שלמרות כל החלומות והרצונות יש תחושה שהגורל חוסם כל אפשרות לצאת מהמצב הזה? הרגשתי שזו התמודדות פסיכולוגית מרתקת והתחלתי לחפש ילדים עם סיפור חיים עשיר ואופי מעניין שיוכלו להחזיק סרט של 90 דקות. זה היה הבסיס ליציאה לצילומים. בדבר אחד הייתי משוכנע, זה חייב להיות סרט מעקב טהור מנקודת מבטם של הילדים." טוטו ואנדראה מבקרים את אימם בבית הסוהר במשך כמה זמן ליווית את חיי הילדים? כמה שעות חומר גלם אספת באותה תקופה? "צילמתי את המשפחה במשך תקופה של יותר מארבעה עשר חודשים. הקפדתי על מעקב אחריהם בזמן אמת. מעולם לא ספרתי כמה שעות של חומר מצולם צברתי, הניחוש שלי שהגעתי ל- 350 או 400 שעות של חומר גלם." באילו שיטות נקטת כדי להשיג שיתוף פעולה מלא מצד הילדים? "בניתי מערכת יחסית איתם שמבוססת על אמון מלא. אני מניח שעצם זה שגיליתי בהם עניין ונכנסתי לחייהם, כאשר לאף אחד אחר לא היה אכפת מהם, עזר לרכוש את אמונם. הקשר ביננו עשה את הסרט למעניין וחשוב, וגם העובדה שיש מי שנכון להאזין להם ושומר איתם על קשר אותנטי." אנדראה גיבורת הסרט, לא פחות מאחיה טוטו בסרט ישנם כמה רגעים מאוד קשים ואינטימיים, האם היו רגעים בהם היית צריך להניח למצלמה ולא לצלם? "לא, לא ממש היו רגעים בהם רצית לצלם ולא היתה לי אפשרות. היתה לי מערכת של אמון מלא עם כל מי שמופיע בסרט. אפילו ברגעים הקשים ניתן לי לצלם בפתיחות והם בטחו בי בכך שאני לא שופט אותם." איך הגעת למבנה הסרט? מתי, לדוגמה, חשבת על המוטיב של שטיפת הרגליים של טוטו או מוטיבים חוזרים אחרים בסרט? "למבנה של סרט שמבוסס על כמה סיפורי עלילה של דמויות שונות (טוטו, שתי אחיותיו - אנדראה ואנה והאמא י"ע) הייתי צריך ללמוד את החומר המושלם בחדר העריכה ולראות אם כל קו מספיק חזק. אחרי צפיה וניסיונות הגעתי למבנה האידאלי מבחינתי, של חשיפה נכונה של הסיפורים והאינפורמציה  ושל קצב מתאים. הרגעים בהם אנדראה דואגת לניקיון הרגליים של אחיה הקטן באים להראות את הדאגה שלה כלפיו ללא הסברים, זה עניין חוזר ששמתי לב אליו רק בחדר העריכה, לקראת סיום העבודה על הסרט." לצד התקווה המשפחה משלמת מחיר כבד לסרט יש סוף פתוח, מה היתה הסיבה להשאיר את הצופים בתחושה כזו? "מבחינתי הסוף אינו פתוח, הצופים מקבלים את הרושם של ההתפתחות של כל אחת מהדמויות. כל אחד מהם יודע מה הוא רוצה ומוכן להלחם על זה. בסרטים דוקומנטריים רבים  הסוף אינו מציע יותר מדי אינפורמציה ומשאיר מקום לשאלות כמו 'מה קרה לאחר מכן?'. הייתי רוצה שהצופים ימשיכו לחשוב על הדמויות בסיום הצפייה וימשיכו להעסיק את עצמם בסיפורן. עליהם לשאול את עצמם מה הם ראו עכשיו ולהציע תשובות משלהם לסיום." מה קרה לטוטו, לאנדראה ולאנה מאז סיום הצילומים? "טוטו התפתח יפה, כפי שנראה בסרט. הוא חי עדיין בבית היתומים והולך לבית הספר באופן סדיר לכיתה המתאימה לגילו. טוטו גם ממשיך בריקוד והשתפר מאוד ביכולות שלו כרקדן רחוב. אנדראה חיה עם החבר שלה מחוץ לגבולות הגטו של בני הרומה. אנה לעומת זאת חזרה למאסר אחרי שלא עמדה בתנאים של תקופת המבחן." מדוע הסרט נקרא "טוטו ואחיותיו"? בחלק גדול מהסרט הדמות המרכזית היא אחותו אנדראה. "מבחינתי טוטו עומד במרכז של שלוש הנשים ומחבר ביניהן. זה נכון שבשלבים מסוימים אנדראה היא היותר אקטיבית מבין האחים, אבל מה שמניע אותה, לצד הסיפוק שהיא משיגה מההתקדמות שלה והאהבה בחייה לאחרונה, הוא הדאגה לטוטו. ההשפעה שלו על האחיות ניכרת, אילולא טוטו שתי האחיות היו פונות לכיונים מנוגדים כבר מזמן." טוטו מתאמן בריקודי רחוב מבחינת האתיקה סרטים דוקומנטריים נבחנים תחת זכוכית מגדלת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרטים על ילדים. מה היא עמדתך בנושא? האם נתקלת בביקורת או בהתנגדות לסרט על הרקע הזה? "אני אתן לך דוגמה, הסרט התחרה בפסטיבל דוק-לייפציג. כל השופטים רצו לתת לו את הפרס הראשון, מלבד אחד שהטיל וטו. זה היה במאי עלילתי גרמני. השופטים התווכחו על כך מולו כל הלילה ולבסוף קבלנו ציון לשבח. עמדתו של אותו שופט היתה שאין לעשות סרטים כאלה. במצבים כאלה עוצרים את הצילום וקודם כל עוזרים לילדים. מניסיוני לא תמיד אפשר להציע עזרה בצורה כזו מיידית. אנשים לא משתנים בן לילה, ולא מאמצים את הדרך או את הערכים שאתה מציע להם מתוך איזו תפישה שאתה חי בצורה יותר נבונה מהדרך בה חייהם מתנהלים.אנשים חיים לפי דפוס חיים מסוים אותו הם מכירים וללמוד דפוס אחר לוקח זמן. יש משמעות לזמן שאתה מבלה עם הילדים ובונה איתם מערכת יחסים, ואפילו משמש כדמות לחיקוי שמציעה צוהר לאופן חיים אחר. זה יותר חזק מלעצור את הצילומים ולכפות עליהם את דפוס החיים ועולם הערכים שלך. כאשר זה לא טבעי להם לטווח הארוך הם לא יקבלו את הדרך שאתה מציע גם אם בהתחלה נדמה לך שהם מחקים אותה. "על כל פנים זהו תהליך ארוך והחלק שלי הוא לספר את הסיפור. אפשר להפנות את השאלה על נקיטת מעשים והירתמות לעזור לחברה לאותם המבקרים בעלי דיעות נחרצות במקרים אלה. לרוב התשובה תהיה שהם מעולם לא עשו מעשה בעצמם. לרוב מדובר בפאנל קבוע וסגור של מוסרניים. מעבר לכך, יש משמעות רבה למי מצלם ולגישה של היוצרים. האם יש פה ניצול בצילום של העני על מנת למכור לעשיר או שיש פה עניין אמיתי ומערכת יחסים אמיתית וחזקה שנבנית בזמן הצילומים שממנה גם הילדים יכולים להפיק תועלת. אם ההתכווננות נכונה אין מגבלות על מה מהסיפור של הילד אפשר לספר ואיך לא משנה כמה הסיטואציה שעליך להראות לעולם קשה." מה אתה יכול לומר על הפקה של סרט דוקומנטרי ברומניה? "זה כמעט בלתי אפשרי לקבל תקציב לסרט כזה מקרן הקולנוע הרומנית. עבור ההפקה של "טוטו ואחיותיו" הצלחנו לגייס כסף דרך הפיצ'ינג של הפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי באמסטרדם (אידפא). מבחינת קרן הקולנוע הרומנית דורגנו בסדר העדיפות במקום ה- 17 מתוך 19 הצעות, כשמתוכן רק שתיים זכו למימון. לא עזרה לי העובדה שאני הבמאי הרומני היחיד שזכה בפרס האמי, שניתן לי עבור סרט שגם אותו הקרן הרומנית דחתה. היה בלתי אפשרי לגרום ללקטורים של הקרן להבין את הפוטנציאל הגלום בסרט. בסופו של דבר, לשני הסרטים שהופקו ברומניה נאלצתי לגייס מימון מגופי שידור זרים ממדינות באירופה וגם רשת HBO האמריקאית. יתכן שהתהליך הזה של גיוס הכספים מכמה מקורות היה לטובת הסרט. HBO תומכים בכ- 16 הפקות של סרטים דוקומנטריים במזרח אירופה מדי שנה. בעיני הם היו שותפים אידיאליים. העומדת בראש המחלקה הדוקומנטרית ברשת נלחמת על כל פרויקט עד שהפוטנציאל שלו ממומש." אנדראה וטוטו בשלג, רגעים של אושר נמהלים ברגעים קשים מה היתה מידת שיתוף הפעולה עם יס? "גיא לביא ואסנת אדן פריימן מ- Yes דוקו היו מבין גופי השידור הראשונים לתמוך בסרט אחרי הפיץ' באידפא שהיה בשנת 2011. הם עומדים לשדר את הסרט בקרוב בסמיכות להקרנתו בפסטיבל "דוקאביב". מה היתה התרומה של נועז דשא לסרט? נועז דשא, רב הכישורים, הוא חבר יקר. בשלב מסוים חיפשתי לסרט מוזיקה מקורית לא קונבציונלית. נועז אינו מוזיקאי מקצועי, אך הוא כותב מוזיקה מעולה. התחלנו לעבוד על המוזיקה לסרט במקביל לעריכה. הקטעים שנועז חיבר התאימו בדיוק לסרט ושניים מהם נשמעים בו. נועז הוא גם קולנוען מעולה והייתי תמיד יכול לקבל ממנו פידבק. אני מאוד סומך על דעתו, וההערות שלו עזרו מאוד לעריכה. מאוד אהבתי את סרטו על מאבק ההישרדות של הילדים בטנזניה." אלכסנדר ננאו במאי הסרט הסרט ישודר לראשונה בערוץ Yes דוקו ביום ג' 26.05.2015. "טוטו ואחיותיו" הטריילר לסרט גילוי נאות: אני מפיק סרט תיעודי על ילדים העובדים כקבצנים. הסרט נעשה בתמיכת הרשות השנייה וצפוי להיות מושלם בחודשים הקרובים. הראיון התפרסם גם באתר "תעשיה".

סרטים סביבתיים חדשים חלק ב' - מלח הארץ

הפוסט הקודם עסק בסרט "פתלתל" של אבי בלקין ואבי לוי אודות סיפורו של נהר הירקון. סרט נוסף שעוסק בנושא סביבתי שמופץ מסחרית בישראל הוא "מלח הארץ" של וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו.

כבאים נלחמים בלהבות בבארות הנפט שהוצתו בכוויית במלחמת המפרץ הראשונה
צילום של סבסטיאו סלגדו

מלח הארץ
יוצרים: וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו                    2014

אחרי שסרטו "פינה" הוצג בהצלחה בישראל לפני כארבע שנים גם סרטו הדוקומנטרי החדש של וים ונדרס "מלח הארץ" יצא להפצה מסחרית. גיבור הסרט הוא צלם הסטילס הידוע סבסטיאו סלגדו, ויחד עם ונדרס חתום עליו בנו של הצלם ג'וליאנו ריביירו סלגדו כבמאי שותף. הסרט כולל עשרות מצילומיו של סלגדו והסיפורים שמאחוריהם ממסעותיו בדרום אמריקה, באפריקה, תיעוד של זוועות מזירות מלחמה מרחבי העולם ועד המהפך שסלגדו השלים בחייו כשיחד עם אשתו הרים פרויקט ענק של שיקום יערות הגשם באיזור ממנו הגיע בברזיל ואת הצילום רתם ככלי למען הסביבה. "מלח הארץ" היה מועמד לאוסקר השנה, זכה בפרס חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן והוקרן בישראל לראשונה במסגרת פסטיבל אפוס הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות.

סבסטיאו סלגדו נולד בברזיל בשנת 1944. ברזיל אז היתה פחות מתועשת ולא היוותה כח כלכלי חזק כמו היום. גם החקלאות היתה פחות מפותחת ואיימה פחות על על קיומם של יערות הגשם. סלגדו נולד בחווה שבה גודלו כל צרכי המשפחה. כמעט ולא היה להם צורך לקנות עוד מצרכים מעבר למה שהחווה סיפקה. כשהיה בן 15 סלגדו עבר לעיירה על מנת לרכוש השכלה. העובדה שעד אז השימוש בכסף היה זר לו לא הפריעה לו לפנות לכיוון של לימודי כלכלה בהם הצטיין.

את לילה אשתו הכיר בגיל צעיר ומאז השניים לא נפרדו ושיתפו פעולה כמעט בכל שלב בחייהם. יחד הם נסעו לפריז שם סלגדו השלים דוקטורט בכלכלה ואשתו למדה אדריכלות. דרך לימודי האדריכלות של אשתו סלגדו הגיע לצילום. הוא צילם מבנים ואת לילה עד שהבין שעבורו הצילום הוא מעבר לתחביב. הצילום בשבילו היה גם מעבר למקצוע. סלגדו תיאר שהרגיש שהוא חי כדי לצלם, והצילום הפך לחייו.

כורים במכרות זהב בברזיל
סדרת תמונות שפרסמה את סלגדו כצלם

סלגדו גיבש לעצמו את סגנונו היחודי של תמונות מלאות חדות בשחור לבן. סלגדו נודע בבזכות הצילומים של כורי הזהב בברזיל שהתאימו לתפישת העולם המרקסיסטית שאימץ וגם בזכות צילומי האסונות והמלחמות שלו כמו הצילומים המרהיבים של הדליקות בבארות הנפט בכווית לאחר הפלישה העירקית לשם במלחמת המפרץ הראשונה. סלגדו בילה תקופה ממושכת ביוגוסלביה ותיעד את המלחמה שליוותה את התפרקותה, וכמעט במקביל שהה תקופות ארוכות ברואנדה שם עקב אחרי הקורבנות והפליטים. אלה בכל ביקור היו משוייכים לקבוצה אחרת פעם בני הטוטסי שנטבחו על ידי בני ההוטו, ופעם בני ההוטו לאחר פעולות הנקם  שהובילו בני הטוטסי. השהייה האינטנסיבית במחיצתו של המוות השפיעה על סלגדו, אבל יותר מזה ייאשה אותו הידיעה שהקורבן של היום יכול להיות התליין של מחר וזה לא משנה עם זה באפריקה או באירופה.

סלגדו הרגיש עייף וחולה עד שרופא שהלך אליו אמר לו שאחרי שראה כל כך הרבה מוות סביבו עליו להפסיק לצלם. סלגדו מתאר שחזר לאיזור החווה בה גדל וגילה שיער הגשם נעלם. העצים נכרתו, הנהר נסוג ונותרו רק גבעות חשופות עם אדמה דחוסה כתוצאה מרעיית יתר. לילה אז אמרה לסבסטיאו "אתה מספר לי שנולדת בגן עדן, בוא נחיה מחדש את גן העדן הזה". היא הציעה לו לשתול מחדש את יער הגשם. בשנת 1998 בני הזוג ייסדו את "אינסטיטוטו טרה" מכון האדמה על שטח החווה המשפחתית והחלו לנטוע מחדש עצים ולגייס כסף לשיקום היער. מאז ניטעו על ידי אנשי המכון למעלה מ- 2.5 מיליון עצים שהתפתחו יפה ומשכו מחדש מאות מינים שהיוו חלק גדול מהאוכלוסייה המקורית של בעלי החיים של בית הגידול כולל טורפים גדולים כמו היגואר שמעידים על שרשרת מזון שלמה.

צילום של מחנה פליטים ברואנדה של סלגדו
החשיפה למוות ולזוועות הותירה עליו חותם

לטענת סלגדו אנחנו נמצאים היום בנקודת אל חזור ומחובתנו לבנות מחדש את הטבע ולשקם את היערות. כמו כן חייבים לצמצם את צריכת האנרגיה ובכך להפחית את הפליטה של גזי חממה. סלגדו תיאר שעם פעולות השיקום "החיים החלו לחזור בצורה מופלאה". זה נכון לא רק לגבי היער, אלא גם נוגע לחייו האישיים. חדוות החיים חזרה אליו ואיתה גם הדחף לצלם. סלגדו ראה ביכולת שלו לצלם כלי של שמירה על הסביבה וחידושה. בעיניו זה יעודו, לייצר אמצעי של תקשורת על מנת להגיע לעוד אנשים שירתמו למען הסביבה.

את העבודה על הסרט החל בנו של סלגדו ג'וליאנו ריביירו סלגדו. סלגדו הצעיר עוד בתור ילד חשב שלאביו יש את המקצוע הנפלא בעולם במסגרתו הוא מטייל ברחבי תבל ולוקח חלק באירועים משמעותיים. הבן הושפע עמוקות מאביו הצלם, וזנח את לימודי המשפטים כדי להמשיך עם משיכתו לצילום. בניגוד לאב, ג'וליאנו התמקד בצילום וידאו ובגיל 23 השלים את סרטו הדוקומנטרי הראשון שצילם באנגולה. סלגדו האב הציע לבן להתלוות אליו למסעות צילום בהם הגיע לשבטים מבודדים ולמקומות שונים בעולם. הבן החל לאסוף את החומר שצילם לסרט דוקומנטרי על אביו. בשלב מסוים הרגיש שנושא הסרט קרוב מדי לליבו ורצה להוסיף עוד נקודת מבט מפרספקטיבה של יוצר נוסף. ג'וליאנו כנראה הבין גם את הפוטנציאל הגדול של הגישה הבלתי אמצעית לעבודתו של אביו, וחשב שכדאי להוסיף שם גדול שיגדיל את אפשרויות החשיפה לסרט.

סלגדו וונדרס בוחרים צילומים בעבודה על "מלח הארץ"

החזרה אל העבר היתה מסע לא פשוט עבור סלגדו

וים ונדרס הבמאי הגרמני הנודע, בן גילו של סבסיטאו סלגדו, בעצמו פועל כצלם סטילס והציג עשרות תערוכות לאורך השנים. ונדרס העריץ את עבודותיו של הצלם אליהן נחשף לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אך רק לפני כחמש שנים השניים הכירו פנים אל פנים. כאשר סלגדו ובנו פנו לונדרס עם ההצעה להכנס כבמאי שותף לסרט על חייו ועבודתו של סלגדו ונדרס מיד קפץ על ההזדמנות.

החלוקה הגסה בין הבמאים היתה של סלגדו הבן היה אחראי יותר לקטעים של התיעוד בשטח של מלאכת הצילום וונדרס על הצגת התמונות מכל אורך הקריירה של סלגדו. ונדרס תיאר שהוא וסלגדו ישבו במשך שבוע ועברו פחות או יותר על כל צילומיו של סלגדו בסדר כרונולוגי. עבור סלגדו זו היתה חוויה לא קלה לחזור לאותם רגעים של צילומי הזוועות. אותם רגעים מהם הרגיש צורך להחלץ לטובת פרויקט היעור.

הצילומים של סלגדו מרהיבים וונדרס נותן להם הרבה כבוד. הצילומים תופסים את החלק הארי של הסרט, כשברקע סלגדו מתאר בצניעות בצרפתית את הסיפורים שמאחורי התמונות. אולם כאן מתחילה תחושת הפספוס של הסרט. הקשר בין הווייס אובר לתמונה נשאר ברמה של אחד לאחד. ונדרס עשה עשרות סרטים כמה מהם נהדרים כמו "מהלך הזמן" ו"פריז, טקסס", וגם כמה סרטים דוקומנטריים מוצלחים כמו "The Soul of a Man" ו"פינה". סרט דוקומנטרי אחר של ונדרס זכה להצלחה עצומה "בואנה ויסטה קלאב". עליו גם אפשר להגיד שהשפה הקולנועית שלו לא מורכבת, אבל הוא נשען על מוזיקה נהדרת ועל הדמויות החמות של הנגנים עם סיפוריהם האנושי. לעומת זאת ונדרס אחראי גם ללא מעט סרטים כושלים ביניהם סרט עלילתי שעוסק בחייו של צלם סטילס "לצלם את פלרמו". מבחינת השפה הקולנועית התחושה מהסרט "מלח הארץ" היא יותר של מצגת שקופיות מרהיבה ופחות של סרט קולנוע.

עבור התיאורים שנשמעים בסרט ונדרס ערך תחילה ראיונות מצולמים עם סלגדו כשגם הבמאי וגם הצלם נראים בתמונה. ונדרס סיפר שהרגיש בשלב מסוים שעליו לוותר ושנוכחותו בסרט מיותרת כדי להשאיר את המוקד לסלגדו. בפועל הנוכחות של ונדרס מורגשת לכל אורך הסרט. קולו נשמע לאורך כל הסרט כשהוא מתאר את חייו של סלגדו ואת המפגש איתו. הרושם הוא שלתיאוריו של סלגדו שנשמעים בצרפתית נשאר פחות מקום. ונדרס גם נראה בסרט כשסלגדו מצלם אותו. הניסיון באותו הקטע להעניק לסרט עוד רובד רפלקסיבי מיותר. גם האימרה הבנאלית שונדרס הוסיף לפיה לצלם צלם לסרט שונה מלתעד דמויות אחרות כי הוא מגיב מיד ומצלם חזרה רק מורידה מהרקע ומדגישה את הקשר ההדוק מדי בין הקול לתמונה.

מצלם מלחמות סלגדו התמחה בצילום הסביבה
צילום מעת ביקורו של הצלם בגלפגוס

בסופו של דבר החיבור הזה בין אמנות הצילום ושימור הסביבה הוא הציר המרכזי של הסרט. כאן טמון הפספוס הכי גדול של הסרט. ונדרס לדבריו הרגיש שהוא עובד על שני סרטים שונים האחד על סלגדו כצלם והשני על פרויקט השיקום של יערות הגשם. בסרט אין איזון בין הנושאים, ונראה שהכף הוכרעה לטובת אמנות הצילום. הרושם המתקבל הוא ששיקום היערות שהיה יכול להיות נושא מרתק שמכיל אספקטים שונים, נשאר יותר כתירוץ לתזמון של הבחירה לעשות סרט על סלגדו. היה אפשר להראות קטעים ממה זה אומר בפועל להרים מפעל כזה, ולהציג את לילה וסבסטיאו בעבודה בחווה או במסעות הסברה וגיוס כספים. ונדרס הסתפק להראות את סלגדו משקה את יחורי העצים בחממות. מהסיפור גם עולה שאלה לגבי החזרה בתשובה האקולוגית של סלגדו. היום השטח מוכר כשמורת טבע, אך במקור מדובר בחווה המשפחתית, וכנראה מי שאחראי באותו מקום לכריתת היער ולרעיית היתר היה סבו, כאשר החקלאות והבעלות על האדמות נתנו לסלגדו את האפשרות הכלכלית של קריירה אקדמית ושל עיסוק באמנות.

אולם עדיין למרות הבעיות חווית הצפייה בסרט באולם הקולנוע חזקה מאוד. הרושם שהצילומים מותירים כשהם נראים על המסך הגדול חזק בהרבה מאשר הסתכלות בהם בספר או במחשב. גם המוזיקה היפה של לורן פטיטגן שנוטה להיות לעיתים מעט שתלטנית מדי מוסיפה לחוויה הנעימה. עם זאת, אולי החשיבות הגדולה של "מלח הארץ"  היא מהמסר האופטימי שעולה מהסרט לפיו אפשר לפעול למען הסביבה ולעצור את ההדרדרות כתוצאה מפגיעת האדם בטבע.

טריילר לסרט "מלח הארץ"

הסרט מוקרן בתיאטרון ירושלים, חן רחובות ובמוזיאון תל אביב.

• לפרטים על מועדי ההקרנות במוזיאון תל אביב. הרשומה התפרסמה לראשונה באתר "תעשיה".

סרטים סביבתיים חדשים חלק א' - פתלתל

שני סרטים דוקומנטריים העוסקים בנושאים סביבתיים רצים בבתי הקולנוע בימים אלה "פתלתל" של אבי בלקין ואבי לוי ו"מלח הארץ" של וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו. הרשומה הראשונה בנושא מוקדשת לסרט על הירקון של צמד היוצרים הישראלי. חלק ב' יתפרסם בתחילת השבוע הבא.

הירקון בפיתוליו, צילומים - אבי בלקין ואבי לוי

פתלתל

יוצרים: אבי בלקין ואבי לוי                      ישראל, 2014

בניגוד לתחרות העלילתית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה האחרון בה "את לי לילה" סומן כפייבוריט לזכייה עוד לפני הכרזת השופטים, הזכייה של הסרט "פתלתל" בתחרות הקולנוע הישראלי התיעודי היתה הפתעה גדולה. סרט הביכורים של אבי בלקין ואבי לוי התחרה מול כמה שמות בולטים בקולנוע הדוקומנטרי המקומי, יוצרים שזכו בפרסים מרכזיים בעבר ומול פרויקטים שעוררו הרבה תשומת לב בפרזנטציות פתוחות לקהל. הפתעה מתוקה לא פחות היא שהצלחת הסרט לא נשארה בהוקרת השופטים מחיפה. כשהסרט יצא להקרנות מסחריות בסינמטקים גם הקהל קיבל אותו בברכה, וחודש אפריל יהיה כבר החודש הרביעי שאליו הסרט משובץ להקרנות. ללא חברת הפקה הפקה מנוסה ובהפצה עצמאית הצלחת הסרט אינה דבר מובן מאליו, בייחוד כשמדובר בסרט עם מבנה לא שגרתי שבו העלילה עוקבת אחרי מקום דרך מראות של מים זורמים וקטעי ראיונות שנשמעים ברקע בווייס אובר.

צמד היוצרים עבדו על הסרט יחד כשהחלוקה ביניהם היתה שבלקין הוא הבמאי ולוי המפיק, ועל הצילום שניהם היו אחראים. לשאלה איך הגיעו לרעיון לסרט על הירקון בה הם היו כבר מוכנים, אבי לוי השיב בחצי חיוך "בטעות". השניים הכירו כשלמדו קולנוע יחד במחלה לקולנוע של "המדרשה" בבית ברל, ומאז שסיימו את לימודיהם חיפשו אחרי נושא לסרטם הראשון. אבי בלקין גדל בתל אביב ואבי לוי חי בה כבר כבר למעלה מעשור, והירקון פשוט משך אותם אליו. יחד שני היוצרים תכננו לעשות סרט שבו הירקון לא רק נמצא ברקע שלו, אלא הוא גיבור הסרט. את הקונספט הראשוני הם הגישו למסלול "כרטיס ביקור" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ליוצרים בתחילת הדרך שבו זכו, והחלו לעבוד על התחקיר לסרט.

בלקין ולוי צילמו בעצמם את הסרט על הירקון, בתמונה סירה ששימשה אותם לצילומים

התחקיר כלל שני שלבים שהיו הבסיס לעבודה בהמשך, התחקיר הויזואלי והחיפוש אחר הסיפורים אודות הירקון. אבי בלקין ואבי לוי ראיינו כתשעים אנשים בחיפוש אחר הסיפורים האישיים והזכרונות שיתנו את התמונה המלאה מזוויות שונות של הירקון. בסופו של דבר בעריכה נכנסו עשרים וחמישה דוברים. כמה מהם ידועים מעולם התרבות כמו רוני סומק המשורר, עודד תאומי השחקן, חוני המעגל האמן וכמה מהם מוכרים יותר מתחומי המחקר כמו פרופ' משה אגמי מומחה למקווי מים מתוקים וד"ר עדנה גורני זואולוגית שמזוהה עם התפישה האקופמיניסטית. משני הקצוות שני מרואיינים הבולטים ביותר לא הספיקו לראות את הסרט המושלם לפני מותם. הראשון הוא אריק איינשטיין שנפטר לפני כשנה וחצי, והראיון שלו לסרט היה אחד האחרונים שהעניק. המרואיין השני שגם נפטר בגיל 95 זמן קצר אחרי איינשטיין הוא עזריה אלון ממייסדי "החברה להגנת הטבע" שעמד בראש מאבקים סביבתיים רבים. הרעיון לתת את הבמה למי הירקון ועליהם נשמעים הדוברים הנחה את בלקין ולוי לאורך כל הדרך. כדי לא להתפתות לשבור את הקו המנחה כאשר צולמו הראיונות לא צולמו פני הדוברים. עבור אריק איינשטיין זה היה שיקול מרכזי להיעתר להעניק את הראיון הנדיר.

בלקין ולוי חיפשו סרטים על נהרות או על נוף והתאכזבו כשלא מצאו. למרות התחזקות הדיון הסביבתי עדיין קשה למצוא סרטי קולנוע שעוסקים בסביבה שהם מעבר לקטגוריה של סרטי הסברה. מקורות השראה שצמד היוצרים כן הושפעו מהם היו סרטו של פטריסיו גוזמן "נוסטלגיה של האור" שצולם במדבר אטקמה בצ'ילה וסרטיו של אלן ברלינר עם תפישת העריכה המורכבת שלו שבנויה על חיבור מהותי בין דימוי לסאונד שיוצר מתח בין מה שרואים למה ששומעים. תמונות של נופים וקטעי ארכיון שעל גביהם נשמעים דוברים שונים בווייס אובר לא זרים לצופה המקומי. אלה מהדהדים את הסרטים של רן טל "ילדי השמש" בו העלילה מסופרת בווייס אובר על ידי מספר דוברים שמעלים זכרונות מבית הילדים על רקע קטעי הארכיון מבלי שנראה אותם ו"גן עדן" שמתמקד במקום אחד הסחנה. בעיני בלקין ולוי זו מחמאה גדולה כששמים אותם בשורה אחת עם רן טל, אך הניסיון שלהם היה לקחת את הסרט לכיוון קולנועי אחר, להגיע לקולנוע חדש בו הנוף מושם כגיבור. בעוד שאצל רן טל עדיין האנשים הם הגיבורים.

בעבר הירקון נתפש כמקום של טבע פראי או פיסת גן עדן

לגבי הפן הסביבתי ב"פתלתל" אבי לוי ציין "אנחנו לא אקטיביסטים, יותר עניין אותנו האתגר הקולנועי". המטרה שלהם ביצירה היתה לספר את הסיפור של הירקון ולא להציל אותו. מבין המידע שאספו בלקין ולוי הגיעו להרבה מאוד פרטים עד שהרגישו שאלה רק יעמיסו על הסרט ונאלצו לוותר עליהם. קו המחשבה שהנחה את היוצרים היה שהחיבור לצופים צריך להיות דרך הרגש ולא דרך הסברה. מה שמשך אותם בהיבט הסביבתי היה הקשר בין הסביבה לחברה. אחד הצדדים המרתקים בעיניהם בקשר הזה הוא הקשר בין ציונות לטבע. הציונות מצד אחד קידשה את הנוף של ארץ חמדת האבות, ומצד שני עשתה במקרים רבים הכל לשנות את אותו נוף בשם הקידמה ולתועלת האדם, וגם על מנת לבדל את הארץ משכנותיה. הקשר הזה כל כך העסיק את בלקין ולוי עד שבשלב מסוים חשבו אולי זה צריך להיות הנושא המרכזי בסרט ולא המקרה הפרטי של הירקון.

למרות ההעדפה שניתנה לצד הנרטיבי והאמנותי על פני הפן הסביבתי אפשר לראות יפה בסרט את ההידרדרות של הירקון מסביבה שתוארה כגן עדן למקום מוכה זיהום או תעלת הניקוז של גוש דן. מהסרט עולה שמקור הפגיעה המרכזי בירקון הוא שאיבת המים המסיבית ממקורותיו לעומת הזיהום שאת מקורותיו הצליחו לצמצמם משמעותית באמצעות סינון ובקרה. לפני חמש-שש שנים כולנו נחשפנו לקמפיין נרחב של רשות המים בו הוזהרנו כי "ישראל מתייבשת". משק המים אז התבסס על שאיבה מהכנרת ומהאקוויפרים. כיום בישראל פועלים מתקני התפלת מים באילת, באשקלון, בשורק, בפלמחים, בחדרה ומתקן התפלה נוסף באשדוד נמצא בשלבי הקמה. הקמת מתקני ההתפלה אמנם לא נשמרה בסוד, אך בוודאי היתה פחות מתוקשרת מהקמפיין עם רננה רז כפרזנטורית. כיום יותר ממחצית ממי השתייה בישראל מקורם במתקני ההתפלה. מה שמסיט חלק גדול מבעיית המים לבעית אנרגיה, שכן ההתפלה צורכת כמות אדירה של אנרגיה. רוב האנרגיה בישראל מופקת ממקורות פחמיים מה שגורר זיהום אוויר ופליטה של גזי חממה. לצד ההתפלה ניתן לציין את השיפור בשימוש חוזר במים. כ- 80% ממי הקולחין כיום ממוחזרים ומוזרמים להשקייה ולצרכי התעשייה. בעוד שהזרימה של מי הכנרת במוביל הארצי הופחתה בצורה משמעותית בעקבות ההתפלה והשימוש החוזר במים, לפי יוצרי הסרט עדיין 98% ממי המקורות של הירקון מתועלים לצרכי האדם. המים נשאבים מעומק האדמה ליד ראש העין בכמויות שכמעט ולא מאפשרות נביעות טבעיות. ליד מתקן השאיבה של חברת "מקורות" בלקין ולוי הגיעו למפל שוצף מים, ומשהתקרבו התגלה להם שמקורם של המים בצינור.

בעשורים האחרונים הירקון הפך למקום המזוהה עם טרגדיות 

אחד השלבים המשמעותיים בסרט היה איסוף חומרי הארכיון כשעל התחקיר הויזואלי הופקד אבי לוי. לאחר בחירת הקטעים המתאימים, בלקין ולוי לא הסתפקו בקלטות הביתא ששכבו על מדפי הארכיונים וחיפשו את החומרים המקוריים על פילם. אחרי מאמצים ממושכים עם הרבה עזרה מצד מאיר רוסו מהארכיון הישראלי לסרטים של סינמטק ירושלים אותרו כ- 95% מסרטי המקור. אז העבודה היתה לאחד את הפורמטים השונים, לשחזר קטעים פגומים ולנקות לכלוכים מבלי לפגוע במראה האותנטי החומרים. שלב הרסטורציה נעשה על ידי הצוות של "Realworks" שאחראי לשיחזורים המרשימים של הסרט "אדם הגון". על כל זה נוסף עוד שלב סופי של טיפול בתמונה של תיקוני הצבע באולפני "אדיט".

לא פחות חשובה היתה העבודה על הסאונד שתורמת מאוד לחוויית הקולנוע הטוטאלית של הצפייה בסרט באולמות הסינמטקים. לצד הטכני של עיצוב הפסקול אחראי אביב אלדמע הותיק שזכה השנה בפרס אופיר על הפסקול של "מיתה טובה" ולמוזיקה המקורית אחראי המלחין אשר גולדשמידט שהלחין לאחרונה גם את המוזיקה לקומדיית האימה "מסווג חריג". גולדשמידט מתגורר בהונגריה והעבודה מולו היתה בעיקר דרך הסקייפ, הוא גם עשה את העיבודים. כדי להוסיף למוזיקה חיוּת ודיוק הקליט חלק מהקטעים הרכב של כלי מיתר על הסרט המוקרן בשיתוף עם מנצח הונגרי.

רואים את הים, שפך הירקון

הסרט משודר לעיתים ב- yes דוקו שתמכו בהפקתו, ולמנויי yes הוא גם זמין בשירות yes VOD.

אולם האופציה העדיפה היא כאמור לצפות בסרט על המסך הגדול.

• לפרטים על ההקרנות בסינמטק תל אביב.

בכל העולם נחלים ומקווי מים מתוקים חשופים להרס ולפגיעה
אני מעביר הרצאה על הייבוש של אגם החולה
צילם: נועם רוסינסקי

הסקירה התפרסמה לראשונה באתר "תעשיה". 

מסע לדיונה הנעלמת - חולית של חודורובסקי

הבמאי אלחנדרו חודורובסקי בסרט דוקומנטרי על סרטו הגדול ביותר שנגנז

חולית של חודורובסקי

במאי: פרנק פביץ' ארה"ב, 2013

אלחנדרו חודורבסקי נודע בזכות סרטיו היחודיים כמו "אל טופו" ו"ההר הקדוש". ב"פסטיבל הקולנוע ירושלים" שנערך ביולי הוקרן סרטו החדש של חודורובסקי "מחול המציאות". עבור מעריציו של היוצר היחודי היה זה אירוע בעל משמעות שכן זהו סרטו הראשון של חודורובסקי מזה 23 שנים.  אולם נראה שליוצרי סרטים הסרט המעניין יותר הנוגע לבמאי בן ה-85 הוא "חולית של חודורבסקי". מדובר בסרט דוקומנטרי של הבמאי פרנק פביץ' שהוקרן במסגרת "אוטופיה הפסטיבל הבינלאומי לסרטי מדע בדיוני", ומתאר את הפקת הסרט הגנוז של חודורובסקי "חולית" משנות השבעים על פי הספר מאת פרנק הרברט.

הסרט נפתח באקספוזיציה מעט ארוכה מדי עם שורה של דוברים שמהללים את חודורבוסקי וממקמים את גודל הפרוייקט הגנוז כלפחות שווה ערך ליצירות אחרות כמו "2001: אודיסיאה בחלל" ו"מלחמת הכוכבים". אחד הדוברים הוא ניקולס ווינדינג רפן הבמאי הדני של הסרטים "דרייב" ו"רק אלוהים סולח". רפן תיאר חוויה רוחנית כמעט שבה הוא פגש את חודורובסקי שחשף בפניו את הסטורי בורד של הסרט, ותיאר לו איך הסרט היה צריך להתרחש תמונה אחרי תמונה. רפן התגאה שבאמצעות אותה חוויה הוא היחיד שזכה לצפות בסרט. בדיעבד, ניתן לראות את ההשפעה הגדולה של המפגש על רפן שנוטה לעריכה קומיקסית של הסרטים שלו עם תמונות מאוד מסומנות. גם המוזיקה שליוותה את "דרייב" של קאווינסקי נשמעה כמו הדהוד של המוזיקה הפסיכדלית בה חודורובסקי התכוון להשתמש.

העיצוב של הארמון של הארקונן על פי גיגר

לעומת הראיונות הבנאליים בתחילת הסרט שמאפיינים עשייה דוקומנטרית טלוויזיונית בהמשך הסרט פרנק פביץ' השתמש בקטעי אנימציה מוצלחים. פביץ' בחר פריימים מתוך הסטורי בורד של חודורובסקי והעיצובים של הצוות היצירתי סביבו וחיבר אותם יחד לרובד נוסף של תנועה לדמות את הסרט שמעולם לא צולם. על האנימציה הפשוטה והאפקטיבית מאוד הופקדו סיד גרון ופול גריסוולד.

חודורובסקי למד פסיכולוגיה ופילוסופיה בצ'ילה, ולאחר שגילה יותר התעניינות באמנות וברעיונות אנרכיסטיים החליט לעזוב את לימודיו. הוא פנה לתיאטרון, והוא מעיד שביים יותר ממאה הצגות לתיאטרון. חודורובסקי למד פנטומימה בצרפת לצד מרסל מרסו, ובהמשך החל להתעניין בעשיית סרטים. בתחילת דרכו הקולנועית במקסיקו חודורובסקי היה צריך לקבל אישור מצד הבמאים הותיקים לפי כללי האיגודים המקצועיים בתעשיית הקולנוע המקומית. חודורובסקי טען שזה נוגד את הרוח של החופש האמנותי ועשה סרטים ללא אישור. בכך הוא מספר שלמעשה שבר את האיגודים המקצועיים.

כשהחליט על עשיית הסרט, חודורובסקי לא קרא את "חולית". מבחינתנו הסרט היה יכול להתבסס באותה מידה על רומן אחר לדוגמה "דון קיחוטה". העיקר שהסרט יוכל למלא את המטרה מבחינתו בעשיית סרטים שהיא החיפוש אחרי הנשמה האנושית. כחלק מאותו חיפוש חודורובסקי רצה ב"חולית" לעשות סרט שיתן תחושה של שימוש ב-LSD, של הזייה מוחלטת למי שלא התנסה מעולם בלקיחת הסם. בעיני חודורובסקי הסרט אמור להיות חוויה רוחנית טרנספומטיבית, ואפילו כלי להעברת חיזיון נבואי, מסר נבואי שיכול לשנות את החברה.

המעצב ז'אן גירו, חודורובסקי וחבר

חודורובסקי הקדיש תשומת לב רבה לעיצוב החזון הויזואלי מאחורי "חולית". לשם כך, חודורובסקי רתם את אמן הקומיקס ז'אן גירו שפרסם תחת שם העט "מוביוס" לאחר שנתקל בקומיקס שלו "בלוברי". מוביוס זכה למחמאות רבות מחודורובסקי שתיאר את גירו לא רק כיצירתי מאוד אלא כמי שהיה "מהיר ממחשב". כל מה שחודורובסקי היה צריך, היה לתאר לו רעיונות וגירו היה מתרגם אותם לאיורים במהירות. חודורובסקי ומוביוס  המשיכו לעבוד יחד גם אחרי שהפקת הסרט "חולית" הוקפאה. השניים שיתפו פעולה ביצירת הקומיקס L'Incal שהמשיך את קו העבודה שלהם על החזון לצילומים של "חולית". שנים אחר כך כשיצא הסרט "האלמנט החמישי" השניים האשימו את לוק בסון בהעתקה ותבעו אותו על הפרת זכויות יוצרים. השניים הפסידו בתביעה, וחודורובסקי צוטט כמי שבדיעבד יצא מוחמא מהניסיון של בסון לחקות את סגנונו.

מלבד מוביוס חודורובסקי גייס אמנים נוספים לעבודה על הסרט. כריס פוס הבריטי היה אחראי על  העיצוב של ספינת הפיראטים ועצמים אחרים, ואמן שווייצי נוסף בשם H. R. גיגר הופקד על פיתוח כמה מהדמויות והלוקיישנים. כמה שנים מאוחר יותר גיגר היה זה שעיצב את המראה של החיזר בסדרת הסרטים "הנוסע השמיני" על פי רעיונות שכבר עלו בעבודה על "חולית". יחד עם גיגר גם פוס, גירו ודן אובנון עבדו על פיתוח השפה הויזואלית של "הנוסע השמיני" שהיה מין מיני איחוד של פליטי "חולית".

ספינת הפיראטים מתוך הסרט על פי כריס פוס

כדי לתכנן את האפקטים הויזואליים חודורובסקי פנה תחילה לדגלס טרומבול שהיה אחד האחראיים לאפקטים בסרט "2001: אודיסיאה בחלל". חודורובסקי נפגש איתו ופסל את טרומבול על הסף כי הוא ראה בו טכנאי ללא נשמה של אמן ולא ראה כיצד הם יכולים לשתף פעולה. במקום טרומבול חודורבסקי פנה לדן אובנון. אובנון תיאר את שיתוף הפעולה כמו חוויה רוחנית של הצטרפות לכת, חודורובסקי אמר לו "תמכור כל מה שיש לך ובוא לפריז, חייך עומדים להשתנות".

חודורובסקי לא רק השקיע מחשבה בשפה הויזואלית של הסרט, כחלק מהפסקול הוא רצה מוזיקה שונה לכל כוכב לכת. לכוכב ליטו הוא רצה לגייס את "פינק פלויד". הוא נסע ללונדון לפגוש אותם באולפני אבי רואד שם הקליטו באותו הזמן את "הצד האפל של הירח". הוא פגש אותם בהפסקה כשהם באמצע ארוחת הצהרים. אחרי שרגיש שהוא לא מקבל מחברי הלהקה תשומת לב מלאה, חודורובסקי גער בהם איך הם יכולים להמשיך ללעוס המבורגרים באדישות בשעה שהוא מציג בפניהם את הפרוייקט שישנה את חייהם. ההתלהבות של חודורובסקי עשתה את שלה ורוג'ר ווטרס ודייב גילמור השתכנעו להשתתף בפרויקט. לצד ה"פינק פלויד" היו אמורים להשתתף גם חברי להקת הרוק מתקדם הצרפתית "מגמה" שנועדו להלחין את המוזיקה לפלנטה של הארקונן.

טריילר לסרט

לתפקיד הדמות של הנסיך פול חודורובסקי ייעד את בנו ברונטיס  ששיחק כילד גם בסרט "אל טופו".  חודורובסקי חשב שהא צריך לאמן את ברונטיס ולחשל אותו על מנת שיתאים לתפקיד. למטרה זו הוא מצא לברונטיס מורה קשוח לאמנויות לחימה שהעביר את הילד אימונים אינטנסיביים. במבט לאחור חודורובסקי, לנוכח מערכת היחסים המורכבת שלו עם בנו, תוהה אם זה לא היה להקריב את בנו למען התפקיד.

ליהוקים מעניינים נוספים היו סלבדור דאלי לתפקיד הקיסר שדאם קורינו ה-IV, ומיק ג'אגר לתפקיד פייד רות'ה, תפקיד שבוצע בסופו של דבר על ידי סטינג בגירסה של דייויד לינץ'. אורסון וולס לוהק לתפקיד הברון ולאדימיר הארקונן לאחר מסע מורכב. חודורובסקי העריץ את וולס, ורצה שהסרט יפתח בשוט ארוך שיהיה עוד יותר מתוחכם מהוואן-שוט המפורסם של פתיחת הסרט "מגע של רשע" של אורסון וולס. בסופו של דבר ההפקה הפכה למסובכת מדי, וההשקעה בסרט שהיה אמור להיות גרנדיוזי אולי מכל קודמיו ירדה לטמיון.

יתכן שגניזת הסרט היתה רעיון לא רע. לפחות היא איפשרה את הפקת הסרט הדוקומנטרי על אותו סרט מובטח שיוצריו מעולם לא הגיעו אליו. פביץ' הצליח ליצור ב"חולית של חודורובסקי" יצירה בפני עצמה שעשויה לרתק גם את מי שמעולם לא שמע על חודורבסקי. בזכות האנימציה ועריכה של פול דוכרטי ואלכס ריצ'רדי שאחרי האקספוזיציה תופסת קצב שמהפנט את הקהל באופן שאליו חודורובסקי התכוון בסרטיו. בזכות הצילומים לסרט הדוקומנטרי חודורובסקי חזר לשתף פעולה עם מישל סידו מפיקו מזמן "חולית", סידו היה ממפיקי "מחול המציאות". אמנם הקרנת הבכורה ל"חולית של חודורובסקי" היתה בפסטיבל קאן 2013 במסגרת הנחשבת "שבועיים של במאים", אך גם להפצתו לקח זמן לתפוס עד שהגיע לשורטליסט לסרט הדוקומנטרי של האוסקר, וגם נרכש להפצה בארצות הברית על ידי סוני. בזכות ההקרנות המלאות בפסטיבל "אוטופיה" בסוף ספטמבר האחרון הוחלט על הקרנת הסרט במהלך חודש דצמבר בסינמטק תל אביב.

• לפרטים נוספים על הקרנות "חולית של חודורובסקי" בסינמטק תל אביב.

בין שדרות לנתיבות - זית על מא

באופן מסורתי התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הקולנוע ירושלים כללה את הסרטים הבולטים לאותה שנה. לתחרות נשמרו בכורות ישראליות לסרטים של יוצרים מוכרים, והסרטים הזוכים היו לרוב סרטים שכיכבו גם בפסטיבלים בחוץ לארץ ובפרסי האקדמיה וחלקם גם זכו להצלחות קופתיות. בין אלה אפשר למנות את "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' שזכה בשנת 2011 ולצידו ארנון גולדפינגר זכה בפרס הבימוי על "הדירה" שמשך גם רבבות צופים להקרנות בסינמטקים. בשנת 2012 "חמש מצלמות שבורות" זכה בפסטיבל הירושלמי, כשרן טל זכה בפרס הבימוי על "גן עדן". סרט אחר בתחרות באותה שנה היה "שומרי הסף", הסרט הדוקומנטרי הישראלי אליו נמכרו הכי הרבה כרטיסים בכל הזמנים. בשנת 2013 הסרטים הזוכים בתחרות זכו פחות להכרה, אך עדיין מדובר ביוצרים בולטים כמו הסרט הזוכה "משפטי חיים" של הבמאי המועמד לאוסקר ירון שני ושותפתו לפרויקט היוצרת הותיקה נורית קידר. 

הפסטיבל הותיק הוכיח השנה את כוחו מחדש עם תחרות עלילתית חזקה מזו שנערכה שנה לפני כן. ההנהלה החדשה התמודדה בצורה ראויה לציון עם קיום הפסטיבל ללא תקלות ועם ביטולים ספורים של אורחים מחו"ל במציאות בה קשה להוציא קהל מהבית. אולם נראה שאת הצד הנוגע לקולנוע דוקומנטרי היה אפשר לשפר. לתכנית הבינלאומית היה ניתן להרכיב רשימה חזקה יותר של סרטים תיעודיים שלא הוצגו השנה בדוקאביב. גם מרשימת הסרטים בתחרות הישראלית נראה שיוצרים מוכרים העדיפו השנה במות אחרות על פני ירושלים. ההחלטה לצמצם את מספר ההקרנות לכל סרט בתחרות לאחת בלבד בוודאי לא הועילה. עם זאת, עדיין התחרות הדוקומנטרית הציגה מספר סרטים מעניינים גם אם הם עשויים להחשב לסרטים קטנים יחסית.

בין הסרטים בתחרות השנה אפשר להזכיר את "וריאנט פולגאר" על שלוש אחיות הונגריות שאומנו מילדות להיות אלופות שח. הסרט של יוסי אבירם הזכיר מעט את "אלבום 61" על אמן השח בוריס גלפנד שזיכה את חליל אפרת בפרס הבימוי בפסטיבל בשנה שעברה. באופן אישי התחברתי לסרט "ספירלות" המעט מחוספס של יעל גור. הסרט עוסק בחבורת נערות מחולון על גבול בת ים המשתתפות בתיאטרון קהילתי-חברתי, עבדתי בעצמי תקופה ארוכה במרכז אמנות בשכונת ג'סי כהן שכללה גם מספר פרויקטים עם בני נוער מרקע דומה. במהלך הצילומים אחת הצעירות דיאנה גולבי ניגשה לאודישנים של "כוכב נולד" ולבסוף זכתה באותה עונה. הסרט הזוכה בתחרות "אדם הגון" של ונסה לאפא הציג עבודת שיחזור מרשימה מבחינה ויזואלית של קטעי ארכיון סביב דמותו של היינריך הימלר שהיה מפקד האס אס (עדכון - "אדם הגון" מועמד לפרס אופיר לסרט תעודי באורך מלא וזוכה להצלחה בהקרנות בסינמטקים). השנה בהיעדר סרטים מדוברים עוד מלפני פתיחת התחרות ניתנה הזדמנות לסרט "זית על מא" (שמן על מים) של רובי אלמליח שהיה היפה מאלה שראיתי בתחרות. אלמליח זכה בפרס הבימוי כשאת הזכייה חבר השופטים נימק בזכות מבע קולנועי עשיר והתבוננות רגישה ואנושית. 

כמימיש אוזן אבי המשפחה בשעת עבודה בדיר

זית על מא

במאי: רובי אלמליח                                                       ישראל, 2014

לפני כארבע שנים רובי אלמליח תכנן לכתוב תסריט לסרט עלילתי באורך מלא על משפחה שהגיעה מצפון אפריקה. מה שמשך אותו בנושא מעבר לעניין המוצא הוא המתח הבין דורי. בין הדור שעלה משם והביא איתו את אורחות החיים המוכרים לו לבין הילדים שבגרו בארץ או כבר נולדו בה ישנם פערים הסודקים את המבנה המשפחתי המסורתי. התופעה מוכרת אולי גם ממקרי הגירה אחרים, אך במקרים של משפחות שהגיעו מארצות ערב היא בולטת יותר.  העבודה על אותו תסריט היא גם מה שהוביל את אלמליח למשפחת אוזן אליה הגיע בזכות התחקיר המקדים שערך. הוא התחיל לתעד את המשפחה בוידאו ושמע מהם על הקשיים במושב ובכללם המאבק מול השכנים והתביעה לפיה הבית בו הם גרים לא שייך להם. כשאלמליח הגיע לצפות בתחקיר המצולם בחדר העריכה הוא ראה את הגרעין לסרט שביקש, רק בגרסה הדוקומנטרית. אלמליח זנח את הרעיון להפיק סרט עלילתי והמשיך לתעד את בני משפחת אוזן.

בשנת 2006 על רקע הלחימה בלבנון החלה מתיחות בין חברי הקהילה היהודית בג'רבה לשכניהם המוסלמים. ההתנכלויות הובילו את כמימיש וראשל אוזן להחליט על עלייה לישראל יחד עם חמשת ילדיהם. כמימיש חלם שעל אדמת הארץ המובטחת הוא יוכל להמשיך לעסוק כרועה צאן ולחנך את ילדיו לעבודת האדמה. כשבני המשפה הגיעו לארץ הם קנו בית ישן ומשק צמוד במושב בית הגדי שקם בתחילת שנות החמישים על ידי יוצאי האי ג'רבה. לכאורה היה נראה שלא יכול להיות מקום מתאים מזה להגשמת החלום המשפחתי. אולם עד מהרה התגלעו סכסוכים בין המשפחה לשכניהם הותיקים שהתקשו לראות את כמימיש נע בעגלה רתומה לחמור ומגדל כבשים בחצר הבית. אם בעבר חקלאי היה נמדד בחריצותו, במושבים סלולי המדרכות של ימינו מריצה מלאת חציר יכולה רק להפריע לג'יפים החולפים בדרך ולהגחיך את המסיע אותה. 

יצוג יפה בסרט של ההווי החקלאי ושל מרחבי צפון הנגב

הסכסוכים והטענות הגיעו לתלונות במשטרה כנגד משפחת אוזן בגין אחזקת הצאן שברשותה. חברותם במושב הוקפאה, ויותר מכך עלו טענות שמאחר והם עברו על סעיפים בהסכם המכירה של המשק אין הוא ואין הבית שייכים להם. אלמליח מצליח להעביר בצורה יפה את ההתמודדות של המשפחה דרך תיעוד הסיטואציות ובניית הסיפור בצורה יפה בעריכה. מלבד שקופית הפתיחה שעונה לסקרנות איך זה שבשנים האחרונות עוד מגיעים עולים חדשים מטוניס הוא לא נזקק להסברים וגם ממעט בפניות ישירות של בני המשפחה אל המצלמה. לרוב המצלמה נמצאת במקום הנכון לתפוס שיחות ומצבים שמעבירים את התמונה המלאה. על הצילום הופקד רונן קרוק ואיתו במאי הסרט חתום גם כצלם נוסף . יחד הם הצליחו לתפוס בצורה יפה את ההווי החקלאי של המשק, הכבשים, הטלאים, המספוא, המרחבים סביב המושב ובני המשפחה המטפחים את המשק ללא מיכון חקלאי. 

בגלל סכסוך השכנים במושב והמאבק על הבית כמימיש זיהה בצילומי הסרט הזדמנות להעביר את סיפורו באופן מלא. הוא נתן לאלמליח רשות מלאה לצלם את המשפחה, כאשר גם שאר בני המשפחה שיתפו פעולה עם הבמאי. האור הירוק המלא שקיבל אפשר לאלמליח להיות נוכח בסיטואציות משפחתיות אינטימיות כמו רגעים של רוך בין ההורים לילדיהם או ויכוחים משפחתיים. בנוסף ישנן סצינות יפות בהן כמימיש מתארח אצל שכן מחוץ לגבולות המושב רועה צאן בדואי איתו הוא מוצא שפה משותפת. בין הרגעים המשפחתיים ישנם כאלה שניכרים בהם הפערים הבין דוריים כמו בפתיחת הסרט בסצינה בה האם מורטת נוצות מתרנגולות שזה עתה נשחטו ומבקשת עזרה מביתה. הבת מתחמקת ושואלת למה הם לא יכולים כמו כולם לקנות עופות בסופר. הבן הצעיר שעוזר גם הוא במלאכה גוער בה שהיא לא באמריקה. כמימיש מיד נחלץ לטובת הבת, ומעמיד את בנו במקומו, שלא יטעה בחשיבות המשפחה גם כשהוא ואחותו חלוקים בדעתם, וגם אולי להראות שהסמכות לגעור שייכת לאבי המשפחה. אותה סמכות נדמה שהולכת ומתערערת, כמימיש לא שולט בדיבור בעברית ונזקק לרוב לתרגום לערבית והוא גם לא מתחבר לרצונות הצעירים ולצרכיהם כמו סמרטפון. 

הבת הצעירה מעדיפה קניות בסופר על תוצרת עצמית

בעניין של פערים וסמכות הדמות המעניינת ביותר היא של הבן הגדול כדורה. את תפקיד הבן הגדול הוא ממלא בצורה מרשימה ועוזר בכל פעם לאחיו ולהוריו. כדורה כמו אביו גם חולם על דיר משפחתי משגשג. הוא לא מסתפק בחלום של שלושים כבשים בחצר, אלא מדבר על 150 ראשים ויותר והקמת מכון חליבה. בהמשך כשנראה שהבעיות הכלכליות מתעצמות, הוא גם הראשון להתפכח מהחלום ולהבין שמחקלאות בימינו לא תבוא הישועה. הפתרון של כדורה הוא הקמת חנות תכשיטים בנתיבות הסמוכה. גם העיסוק בתכשיטנות ובצורפות לא זר למשפחה, זהו תחום שבו עסקו דודיו של כדורה בטוניס. גם השם אוזן שמשמעותו שוקלים מרמז על עיסוק משפחתי בזהב בעבר. כמימיש מצידו ניצב מול שוקת שבורה, ורואה שעבודת האדמה בארץ הקודש הולכת ומתרחקת מבניו, וגם עבורם הכבשים בחצר הן בין תחביב לשגעון של איש זקן. 

הבמאי רובי אלמליח

זהו סרטו השלישי של רובי אלמליח בוגר בוגר המחלקה לקולנוע במכללת ספיר. קדם לו "חולה את נתן" שעסק בשני אחים שפתחו מוסך על קרקע שאליה פלשו בשדרות. השניים מתקשים למצוא לקוחות ומקיפים את עצמם בגרוטאות, במה שנראה כמו קטע מתוך סרט של אמיר קוסטריצה עם תיבול של רגעי צבע אדום בהם צמד המוסכניקים מסתתרים מאחורי הקירות הרעועים. במקביל ל"זית על מא" אלמליח עבד בשיתוף עם מקיקס רונן עמר על הסרט "בלי פחד" שעסק בקמפיין של אלדד יניב ורשימתו "ארץ חדשה" בבחירות 2013. אלמליח גם השתתף כיוצר בפרויקט האינטרנט "עזה שדרות" שהופק על ידי אריק ברנשטיין ואסנת טרבלסי בשיתוף הערוץ הצרפתי-גרמני ARTE. "זית על מא" הוקרן לראשונה בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום. אלמליח יליד שדרות ועבורו זו היתה הקרנה מרגשת במיוחד ואליה הגיעו גם בני משפחת אוזן. מההקרנה בפסטיבל ירושלים בני המשפחה נעדרו בגלל המצב, ואלמליח מתכנן עוד הקרנה חגיגית בנתיבות אליה יוזמנו כל חברי מושב בית הגדי. הסרט שודר בערוץ 8 של הוט והוא זמין לבעלי הגישה לשירות ה- VOD ללא תוספת תשלום.

הרשומה התפרסמה גם באתר "תעשיה.קום".

נגיעה אישית - בתמונתו האחרונה סבי חיים רחמן נושא כבשה מהעדר שטיפח
צילם חיים סרברו

• לפרטים נוספים על הקרנות הסרט בסינמטק תל אביב.