הדירה - חלומו של יוצר דוקומנטרי

להיט ענק - מעל 30 אלף צופים בבתי הקולנוע לסרט דוקומנטרי

הדירה


במאי: ארנון גולדפינגר        ישראל/גרמניה 2011

"זה אמיתי?" שאלה אותי אישה שישבה מעלי והבחינה בי כותב במהלך ההקרנה. האורות נדלקו והיה ניתן לראות על פניה שהסרט השאיר עליה רושם רב, במידה כזו שלא היה סביר שהיא מפקפקת באמיתות של הסרט. אז שאלתי אותה למה היא מתכוונת, והיא חזרה על השאלה "משהו בסרט אמיתי?" כמי שמתקשה לעכל את הסיפור בסרט. עניתי לה שהסרט דוקומנטרי, והיא התפלאה "מה, אלה לא היו שחקנים?".

לעומת אותה האישה, בזמן הצפייה בסרט "הדירה", לרגע לא העליתי בדעתי שלא מדובר בפרטים אמיתיים. הסרט של ארנון גולדפינגר הוא דוקומנטרי לגמרי, אך תגובת האישה משקפת מאוד את הסרט שהצליח למשוך עד כה יותר מ-30 אלף צופים. חשוב להדגיש שמדובר בצופים בתשלום בהקרנות על המסך הגדול.נראה שההצלחה צפויה להמשך עוד חודשים ארוכים, מעניין יהיה לראות כמה כרטיסים הסרט ימכור בסופו של דבר. בתקופה בה הקולנוע הישראלי שוב מתקשה למשוך צופים, זהו מספר מכובד גם לסרטים עלילתיים. אולם מעבר להצלחה הפנומנלית של הסרט בקופות, האישה גם צדקה בכך שבכמה מישורים הסרט, ואולי כאן טמונה הסיבה להצלחתו, אכן נראה עלילתי.

קודם כל מדובר בסרט מרתק. לא מדובר בסרט כמו סרטים קודמים שציינתי לטובה ברשומות קודמות שמעבירים היטב פיסת מציאות, שעשויות לעניין מאוד אחדים ולשעמם אחרים, אלא בסרט שיש בו סיפור שלם שמצליח לרתק כמעט כל צופה. גם בצפייה השנייה, בה תכננתי לרשום לעצמי יותר הערות, תוך כמה דקות מצאתי את עצמי נשאב אל תוך עולם הסרט. האינדיקציות לכך הן הצחוקים והתגובות האמוציונליות של הקהל באולם, וגם המשך הדיונים על הסרט, אותם שמעתי גם ביציאה מהסינימטק, גם במאפיה הסמוכה וגם באטובוס הרחק מאולם הקולנוע.


כשסבתו של גולדפינגר נפטרה, היתה לו מחשבה לעשות סרט קצר, מעין סרט זכרון בו יהיה אפשר ללמוד על החיים שהיו בדירת סבתו דרך החפצים שנותרו בה. מה שמזכיר מעט את סרטו של טל חיים יופה "לרוקן את הבית של אמא". החלק הראשון של "הדירה" אכן מצליח להעביר את העולם היחודי שהיה קיים בין כתלי הדירה שעומד בניגוד למרכז תל אביב, שם הדירה נמצאת. החלק מתאפיין בצילום סטטי ומוקפד ובעריכה איטית עם שהות מדוייקת על החפצים כמו: הריהוט העתיק, סדרות הספרים, הפורצלנים, המיניאטורות, פרוות השועל ואוסף הכפפות שנראות כאילו לא היו בהן שימוש. התמונות מלוות בקריינות נעימה וטקסט מדוייק.

בנוסף לעשייה המוקפדת שכוללת תכנון של שוטים ושטף בעריכה כמו בסרט עלילתי, אחד הדברים הבולטים שמצליחים לשבות את הצופים מיד על ההתחלה הוא זה שהכל מתובל בהרבה הומור ובטיימינג קומי נפלא. כך לדוגמה סצינה נהדרת ומצחיקה במיוחד בה אספן הספרים הצעיר, מיכה אדלר, מגיע לבדוק את הספריה המרשימה שהותירו גרדה וקורט טוכלר. אדלר בוחן את הספרים הישנים שכיום אין מי שיתעניין בהם. במבטא יקי חזק אדלר קובע "היום אף אחד קורא את זה", הוא שואל את גולדפינגר "אתה היית קורא את זה?", וכך שייקספיר, בלזאק, דוסטייבסקי ושילר מוכנסים לאחר כבוד לקרטונים לצד "ההיסטוריה של העם היהודי".

מי שלא מכיר את ארנון גולדפינגר בוודאי יופתע לגלות ש"הדירה" הוא סרטו השני בלבד. לפניו גולדפינגר עשה את הסרט "הקומדיאנטים" על משפחת בורשטיין. סיפורם של הבדרנים היידישאים זכה להצלחה גדולה גם בארץ ואחרי כן גם בארצות הברית שם הוקרן על פני 60 מסכי קולנוע. ההצלחה עוררה ציפייה לסרט נוסף של הבמאי. גולדפינגר מצידו לא מיהר להכנס לפרוייקט חדש. גם כאשר החל לצלם בדירת סבתו, היה מדובר על הפקה ללא תקציב. בתור הבמאי, כפי שנראה בתחילת הסרט, הוא נאלץ גם להחזיק במוט הבום לצד הצלמת טולי גלאון שהגיעה בהתנדבות בזמן בו היתה מחכה לבנה בגן הילדים הסמוך. הפניות מצד מנהלי הקרנות ומצד גופי השידור המשיכו להגיע, וגולדפינגר לענות בסבלנות לחיזוריהם שהוא עדיין לא מצא רעיון לסרט חדש. עד שבבת אחת הכל השתנה. 

סרט קומניקטיבי ומלא הומור שמשלב שאלות של זכרון אישי ומשפחתי עם מותחן בלשי

הרגע בו הכל השתנה היה הרגע בו בין המכתבים והיומנים האישיים נמצא גם גיליון ישן של העיתון הנאצי Der Angriff. התמיהה מה לסבא קורט ולסבתא גרדה לעיתון נאצי רק גדלה כששמותיהם הופיעו בכתבה שכותרתה "מסעו של נאצי לפלשתינה". מבחינת שלבי ההפקה, כאן גולדפינגר הבין שיש לו סיפור מספיק לסרט ארוך, וגם אפשרות להכנס לעבודת תחקיר מעניינת בה צריך למצוא את החלקים החסרים ולהרכיב מהם את הפאזל השלם. גולדפינגר הצליח לגייס תמיכה ראשונית לסרט ויצא לדרך. מבחינת מה שנראה בסרט המוגמר מציאת העיתון הנאצי זה הרגע בו הסרט הופך מסרט זכרון סנטימנטלי למסע לעבר ההיסטוריה המשפחתית שאותה גם גולדפינגר וגם שאר בני משפחתו לא הכירו.

המסע לפתרון החידה הוא על גבול המותחן הבלשי, או מה שנקרא בגרמנית "קְרִימִי". לא מפתיע שמי שנבחר לקריין את הגירסה הגרמנית בדמותו של גולדפינגר כמספר הוא השחקן אקסל מילברג שמוכר בעיקר בתור המפקח קלאוס בורובסקי מסדרת המתח המשטרתית Tatort (זירת רצח), אולי הסדרה הגרמנית המוכרת ביותר בכל הזמנים.

מה עומד מאוחרי הכתבה "מסעו של נאצי לפלשתינה"?

קיימים הבדלים נוספים בין האקספוזיציה לשאר הסרט. ההתחלה בתור פרוייקט אישי צולמה בפורמט פשוט יותר DV, לעומת ההמשך שצולם בפורמט HD שהיום הוא הסטנדרט מבחינת גופי השידור בגרמניה ולאחרונה גם בישראל. גם צלם הסרט התחלף ובמקומה של גלאון הגיע פיליפ בלאיש. הזכרתי את שמו בפוסט הקודם כמי שצילם גם את סרטו דוקי דרור. דרור אמר עליו שמעבר לכך שהוא צלם מעולה מבחינה טכנית הוא גם שותף מלא ליצירה, מה שמתאים במיוחד לסרט שמצריך המון רגישות מול הדמויות כמו אמו של גולדפינגר ולהבדיל אדה בתו של פון מילדנשטיין.

כאן צריך לציין לטובה את עבודת העריכה של טלי הלטר שנקר. כל ההבדלים שמניתי בין הפתיחה לשאר הסרט עדיין לא פוגעים בשטף העלילה, ובזכות עבודת פוסט מיומנת והשקעה בעריכת סאונד נשמרת גם האחידות למרות הפורמטים והסגנונות השונים. כשציינתי בפני גולדפינגר את הטענה שלפי כמה מבקרים מדובר בשני סרטים, הוא ענה שבדיעבד המתח בין "שני הסרטים" מעניק לסרט עוד כח ומשקף את הרצון שלו למזג בין כמה דברים שונים.

עריכת הסרט היתה תקופה אינטנסיבית שלקחה שמונה חודשים, פי ארבעה מסרט דוקומנטרי ישראלי ממוצע, מה שמעיד משהו על תקציב הסרט וגם על מידת ההשקעה בו. גולדפינגר לא מקבל את ההפרדה האורתודוקסית בין קולנוע עלילתי לקולנוע דוקומנטרי, ובעיניו היא כבר לא ריאלית. גם השיחות בחדר העריכה היו על הפסיכולוגיה של הדמויות ועל המבנים הנרטיביים. זה מובן שהטיפול המושקע בעלילת הסרט שמעניק לו תחושה עלילתית ואפילו בדיונית מצליח לדבר על הקהל הרחב ולעשות את "הדירה" ליותר קומניקטיבי. רק שהפעם לא מדובר במבט מהצד על תופעה או על סיפורם של אחרים כמו ב"הקומדיאנטים", אלא על סיפורה של המשפחה שלו. הדמויות הראשיות המופיעות בסרט הן גולדפינגר ואמו.

ארנון גולדפינגר ואמו, הבמאי הצליח לשמור על יצוג נאה של משפחתו לצד החשיפה האישית

מכאן שאפשר לשייך את הסרט לשניים מהזרמים המרכזיים של הקולנוע הדוקומנטרי בישראל. זהו גם סרט שמתעסק בשואה וביחסי ישראל גרמניה, כמו: "התליין", "מתחת לשטיח", "מועדון בית הקברות", "סטאלגים" ואפילו "הצלמניה", ובמקביל זהו גם קולנוע אישי. אולם להבדיל מרוב סרטי התיעוד העצמי כמו: "ג'יפסי דייווי", "כתוב בתעודת הזהות שאני אבא שלך", "אחד משבעה" וסדרת הסרטים של תומר הימן, אין בסרט של גולדפינגר חיפוש עצמי ורצון לחוויה מתקנת, אלא לכל היותר השלמת תשובות לסקרנות טבעית וזיהוי של סיפור טוב שכדאי להעמיק בו.

סרט אחר שגם משלב בין אותם שני זרמים הוא "שישה מיליון ואחד" שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. בסצינת השיא של הסרט הבמאי דוד פישר מוביל את אחיו במנהרה חשוכה מתחת לכפר אוסטרי קטן שנחצבה על ידי עובדי כפייה שהגיעו מאוושויץ וביניהם אביו של פישר. אחותו של פישר מטיחה בו שהוא הגזים בכך שהביא אותם למקום מבלי להכין אותם מראש ולספר להם לאן הם מגיעים. החיוכים ודברי החיבה בין האחים בכל הסצינות המשותפות אמנם שומרים על הסרט מלפול למלודרמה זולה, אך עדיין מתעוררת תחושה קשה שמעוררת מבוכה אצל הצופים, יותר בהקשר המשפחתי מאשר בהקשר השואתי, כמו בסרט "פיצה באוושויץ" בסצינת הלינה בצריף במחנה. לעומת זאת, לזכותו של גולדפינגר יאמר שבזמן הצילומים לסרטו הוא התעקש לשמור על משפחתו וגם במידה רבה על אדה ומשפחתה.

קורט וגרדה טוכלר, סבו וסבתו של ארנון גולדפינגר, בבית קפה אירופאי

עם זאת, עדיין בחודש האחרון לעבודה על "הדירה" גולדפינגר נתקף חרדה גדולה. הוא קלט שבחדר העריכה שקע בניתוק אמנותי. הניתוק אפשר לו להתייחס אל הדמויות כאל דמויות, בזמן שמדובר למעשה במשפחה שלו. לצד החרדה גולדפינגר אחרי התקופה הארוכה בה נמשכו ההפקה והעריכה גולדפינגר הגיע גם למצב של עייפות מהפרוייקט, ורק ייחל להשלים את הסרט. הוא לא חשב ששחרורו יהווה התחלה של סחרור חדש.


בהקרנות המבחן כבר נרשמה התלהבות מצד חלק גדול מהצופים, אך זו נסתרה גם בביקורת מצד אלה שהרגישו אי נעימות וחציית גבולות מצד גולדפינגר בסצינת הקוקטייל ובסופו. אחריהן הגיעו ההקרנות הראשונות לקהל הרחב במסגרת פסטיבל ירושלים שהיו הסנונית המבשרת למה שעוד עתיד לקרות. כל הכרטיסים נמכרו והסרט היה לאחד המדוברים ביותר בזמן הפסטיבל על רקע היבול הדל בקטגוריה העלילתי והבלאגן בשיפוט. גולדפינגר זכה בפרס הבימוי לסרט תיעודי, וגם בהתעניינות מצד הסינמטקים להקרנות סדירות של סרטו.

מרגע שההקרנות הסדירות בירושלים, בתל אביב ובהרצליה החלו בחודש ספטמבר 2011 התברר שמדובר בתופעה יוצאת דופן. כשרציתי להגיע לראות את הסרט בפעם הראשונה נאמר לי שלא בטוח שיהיה מקום פנוי, ואכן היה כרטיס פנוי רק בשורה הראשונה באולם הגדול באגף החדש של הסינמטק בתל אביב. הנחתי שמדובר בהקרנה מלאה במיוחד מאחר שאורגנה על ידי ארגון יוצאי מרכז אירופה ובסופה היתה שיחה עם גולדפינגר ופאנל אורחים. כשהלכתי לצפות בסרט שוב הבנתי שבכל ההקרנות האולם מלא. קל מאוד להבחין באפיון של הקהל המגיע לסרט. על פי רוב מדובר באשכנזים מעל גיל 60. חלקם מגיע לסרט גם לצפייה חוזרת כשהם מלווים עם ילדיהם שחצו כבר את גיל 40 ולעתים עם נכדיהם. אולם הסרט לא מושך רק יקים זקנים. גם צעירים רבים מגיעים להקרנות, כאשר חלק גדול מהם נמנים על אותם צעירים גרמנופיליים או סקרנים לגביי גרמניה שהם אלה שגם לומדים גרמנית ונוסעים לגרמניה, בעיקר לברלין, לתקופות ארוכות.


פיני שץ מנהל התוכניה של סינמטק תל אביב מסר שזו ההצלחה הגדולה ביותר של סרט דוקומנטרי ישראלי שהוקרן שם, יותר גדולה אפילו מההצלחות הזכורות של הסרטים "תומר והשרוטים" ו"ילדי השמש". כאן אפשר להגיד דבר נוסף על הקהל הבוגר שמגיע לסרט, זהו גם גם הקהל שמגיע להקרנות הסרטים "מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים" ו"הצלמניה", זה קהל שלא מגלה הרבה עניין ב"מעושרות" וב"האח הגדול" ,ובמקום להסתפק בערוץ הציבורי המנומנם הוא מוצא להם בהמוניו תחלופה בסינמטקים.

לא רק שההתלהבות מ"הדירה" אינה שככה, נראה שהיא אפילו גוברת. לאור הדרישה, השבוע הסרט יעלה להקרנות סדירות גם בחיפה ב"סינמה קפה עממי". מאז פסטיבל ירושלים הסרט גם זכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר וגם בסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא, פרס הבימוי ופרס התחקיר מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים. מדובר בזכייה שמבטיחה גם אפשרות להרים את ההפקה הבאה. לעומת הקונצנזוס הכמעט המוחלט סביב הסרט בארץ, הסרט לא זכה בפרסים בחו"ל ואפילו לא השתתף בפסטיבלים מחוץ לישראל. מה שנראה כמו החלטה שיווקית נכונה. להבדיל מהמציאות של לפני כמה שנים, היום התהדרות בזכיות בפסטיבלים בעולם כבר אינה מבטיחה התעניינות מצד הקהל,  ואפילו יכולה להרחיק אותו תוך קיבוע שמו של הסרט כניסיון לפזול ולמצוא חן בעיני הפסטיבלים והצופים בחו"ל.  


באפריל הסרט יצא להקרנות מסחריות  גם בגרמניה, ובהמשך הוא ישודר שם בטלויזיה וגם בישראל הוא ישודר בערוץ 8. על הפרוייקט הבא גולדפינגר עוד לא חושב, בינתיים הוא עסוק עם השלמת הגירסה החדשה עם הקריינות בגרמנית ובהרצאות הנלוות להקרנות הסרט. במקביל הוא גם ממשיך ללמד תסריטאות ובימוי עלילתי דווקא.  


פרופ' מילק קנבל שהיה בעבר ראש החוג לקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת תל אביב שלימד את גולדפינגר  אמר עליו שמתלמיד מצטיין הוא היה למורה מצטיין והוא גם יוצר יסודי מאוד שלא נגרר אחרי טרנד זה או אחר. קנבל היה חונכו של גולדפינגר בסרט הגמר שלו שהיה סרטי עלילתי מקסים בן 40 דקות בשם "המופע של בני זינגר" בכיכובם של שחקנים אלמוניים דאז כמו: גל זייד, אלי יצפאן, מנשה נוי ושי אביבי.  גולדפינגר אומר שכמורה הוא מתנגד לתת לתלמידים בתחילת הדרך לפנות לכיוון הקולנוע הדוקומנטרי, בעיניו הקניית היסודות העלילתיים יעזרו להם בעתיד יתנו להם בעתיד כלים להיות יוצרים טובים גם בתחום התיעודי. בנוגע להבחנה בין קולנוע דוקומנטרי לעלילתי גם לקנבל היה מה להוסיף, לטענתו כי אין הבדל בין סרט דוקומנטרי לסרט עלילתי, אלה הבדלים שמתבססים רק על הדיעות המקובלות. יש קולנוע טוב ויש קולנוע רע, וכל הבחנה אחרת אינה רלבנטית. 


את האפשרות שיחזור לעשות קולנוע עלילתי, או שמא עלי לומר סרט מתוסרט ומשוחק, גולדפינגר אינו פוסל. הוא מספר שגם "הקומדיאנטים" היה בתחילת הדרך מן פתרון ביניים, ניסיון להרים הפקה דוקומנטרית במקביל לפיתוח הרעיון העליתי וגיוס התקציב בשבילו, אלא שאז גולדפינגר נשאב אל תוך התחקיר על הבורשטיינים. לבסוף יצא שהוא עבד ארבע שנים על "הקומדיאנטים" והרעיון לסרט עלילתי בכלל לא יצא לפועל. גולדפינגר מוסיף שחדי העין יכולים לראות דמיון בין "המופע של בני זינגר", "הקומדיאנטים" ו"הדירה" על אף שהוא מנסה להמציא את הגלגל מחדש בכל סרט. על דבר אחד שמשותף לשלושה אין ויכוח, מידת ההשקעה בכל אחד מהסרטים. 

לפרטים על ההקרנות הבאות בירושלים, בתל אביב ובהרצליה כנסו ללינקים. אתם מוזמנים להשאיר תגובות ולהגיד מה חשבתם על הסרט, אך בבקשה להמנע מספויילרים כל הקהל ממשיך להגיע להקרנות. אני גם אשמח גם אם יהיו מי שפיצו את הפוסט הלאה.