האדריכל אריך מנדלסון בשעת עבודה
מנדלסון – חזיונות בלתי פוסקים
במאי: דוקי דרור ישראל, 2011
הצלחת הסרטים הדוקומנטריים בסינמטקים – את מי זה מפתיע?
הכוונה הראשונה שלי היתה להשוות בין סרטו החדש של דוקי דרור לבין הסרט "הדירה" של ארנון גולדפינגר. מעבר להיותם מוקרנים במקביל בימים אלה בסינמטקים יש בין השניים כמה קווי השקה. שניהם עוסקים בדמויות מעולמם של יהודי גרמניה שנקרעו בבת אחת מארצם. עד עליית הנאצים יהודי גרמניה נהנו מתקופה קצרה של תור הזהב. אמנם השתלבותם בחברה היתה מוגבלת, אך רבים מהיהודים המשכילים הגיעו לעמדות בכירות ולהישגים מרשימים. סבו של גולדפינגר לדוגמה היה שופט בברלין, וסרטו של דרור עוסק באחת הדוגמאות למי שהשאיר חותם ברמה המזכירה אישים כמו הקולנוען פריץ לאנג והמדען אלברט איינשטיין שהיו גם ידידיו, האדריכל אריך מנדלסון.
מאחורי שני הסרטים גם עומד הצלם, פיליפ בלאיש, וגם נראה ששניהם זוכים למידה של הצלחה בהקרנות. הצלחה שממשיכה מגמה שאותי לא מפתיעה של הגעת קהל רב לצפות בסרטים דוקומנטריים על המסך הגדול. לבסוף בחרתי להפריד בין הסרטים ולהעניק לכל אחד מהם את הכבוד הראוי לו. סיכום שנת 2011 תהיה הזדמנות טובה לדון באריכות ב"הדירה" שהוא מהסרטים הטובים ביותר של השנה האחרונה. בזמן האחרון הקדשתי זמן רב לשיחות עם אדריכלים, לישיבה בספריה, לצפייה בתמונות ובסרטים, ולחיפוש אחר מקורות ארכיונים לצורך סרט דוקומנטרי שלי שנוגע באדריכלות ישראלית, אותו אצלם במידה ואמצא לו תקציב. כך שהפעם ברשומה זו יש לי הזדמנות לשלב בין החזיונות האדריכליים שמלווים אותי לאלה של מנדלסון ולאלה של דרור.
"מגדל איינשטיין" החזיון שקם לחיים
דרור ומנדלסון – הצגת היוצרים
כבר קרוב לעשרים שנה שדרור מביים ומפיק סרטים דוקומנטריים העוסקים בשאלות של זהות. דרור נמשך לסיפור של גיבורים בעלי זהויות מורכבות כמו מהגרים העוברים בין העולמות ונושאים איתם מידה של זרות תמידית. אלה הדברים שדרור מצא גם בדמותו של מנדלסון. מנדלסון נולד בשנת 1887 באולשטיין בפרוסיה המזרחית דאז, למד בברלין ובמינכן, התפרסם בברלין, נמלט לאנגליה, הגיע לארץ ישראל ולבסוף הגיע ללמד בארצות הברית ונפטר בשנת 1953 בסן פרנסיסקו.
אל הרעיון לסרט הגיע דרור, יליד תל אביב, כשניסה להבין איך העיר הלא לגמרי יפה בה הוא חי, זכתה למעמד של אתר מורשת עולמי לשימור מטעם אונסק"ו בשנת 2003. דרור חקר ולמד על בתי הבאוהאוס שעומדים במרכזה של העיר הלבנה והגיע לשם אחד של אדריכל שמעולם לא תכנן ובנה בה, אך השפעתו ניכרת בכל מרפסת מעוגלת בעיר, זהו שמו של מנדלסון.
האדריכל ירמי הופמן משחזר את רישומיו של מנדלסון
בסרט מסופר שאותן צורות מעוגלות, הנותנות לבניין תחושה של כלי שייט שצף על פני הקרקע, מקורן בחזיונות שליוו את מנדלסון כחייל בחזית בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. החזיונות תורגמו לרישומים זעירים שאכן דומים מאוד לכמה מבנייניו של מנדלסון כמו מצפה הכוכבים הידוע בפוטסדאם המוכר בשם "מגדל איינשטיין". בזמנו לא כולם ידעו איך לקבל את המראה הלא קונבנציונלי של הבניין, והוא זכה ללעג ולביקורות.
שנים אחר כך מנדלסון זכה לפגוש את האדריכל הנערץ פרנק לויד רייט. רייט אהב את היצירתיות של מנדלסון, אך על פועל כאדריכל היתה לו ביקורת והוא אמר למנדלסון שהוא יותר אמן מאדריכל. מנדלסון לא זכה לראות את השלמתו של מוזיאון גוגנהיים אחד מהמבנים המזוהים ביותר עם רייט. לפי הסרט ממה שמנדלסון הספיק לראות הוא הרגיש סיפוק שכאדריכל הוא הקדים את זמנו והצליח להשפיע גם על רייט שהוגדר בעיניי רבים וגם בעיני עצמו כאדריכל האמריקאי החשוב בכל הזמנים.
עם הזמן מנדלסון זכה להכרה וכמה מהמבנים שהותיר היו לאייקונים אדריכליים. אחד מהם הוא דה לה וואר פאבליון בעיר החוף בקסהיל בבריטניה. גם בישראל הוא הספיק לבנות כמה בניינים ראויים לציון. אחד מהם הוא בית החולים הדסה הר הצופים, ובניין נוסף שמזוהה יותר עם מנדלסון הוא ה"הארמון" ברחובות שנבנה עבור חיים וייצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית ולימים נשיא המדינה הראשון. לפי הסרט מנדלסון הגיע לישראל בעקבות מפגשו עם וייצמן באנגליה. בשיחתנו דרור הוסיף שמנדלסון לא השתייך לאף תנועה ציונית בגרמניה או באנגליה. הוא היה בקשר עם מרטין בובר ועם ארגון "ברית שלום" והוקסם מרעיונות דומים אוטונומיה דו לאומית על בסיס לא דתי.
בסרט מתוארת התלהבותו מהבית שמצא בשכונת רחביה, היתה זו טחנת קמח ישנה. תיאורו התמציתי והרומנטי שכנע את אשתו לואיז להגיע ארצה בעקבותיו. זה היה זמן לא רב אחרי שמנלדסון תכנן עבור לואיז את בית חלומותיה בטבע הרחק מברלין. בבית זה מנדלסון ראה את אחת מפסגות עבודתו והוא עיצב בו בעצמו גם את הרהיטים ואפילו את כלי האוכל. זו מתוארת כתקופה של אושר אחרי משבר שנפתר בחיי הנישואין של הזוג. האושר נגדע במהרה כשבני הזוג נאלצו להמלט מגרמניה לאנגליה, ולהשאיר את הבית על חוף האגם מאחוריהם.
אריך מנדלסון ולואיז אשתו הצ'לנית
מוזיקה וקריינות
כאן אני מגיע לביקורת העיקרית שלי נגד הסרט. הזוגיות של מנדלסון עם אשתו הצ'לנית עומדת במרכז הסרט דרך הטקסט המושמע ברקע. הטקסט מבוסס על יומניה המקוריים של לואיז, והוא נערך כראיון לכאורה של דרור עם לואיז. הייתי רוצה להגיד שאותה קריינות היא העקב אכילס של הסרט שמתאפיין בבניינים הדורים, קטעי ארכיון יפים ומוזיקה מקורית מוצלחת, אלא שמדובר בבעיה קצת יותר גדולה, שכן הקריינות מלווה את רובו של הסרט.
קיים ז'אנר של סרטי ארכיונים שמלווים בזכרונות אותנטיים כביכול של הדמויות שנכתבו על ידי יוצרי הסרט. סרט מסוג זה שהצליח לייצר אווירה נעימה ולהכניס את הצופים אליה הוא "להתראות" של הבמאית ההולנדית דיטקה מנסינק משנת 2009. מנסינק הציגה את הסרט כיומן אישי של הדמות הראשית על אף שהיא כתבה בעצמה כשמונים אחוזים מהטקסט. הבעיה כאן היא לא בעריכה ובכתיבה מחדש של הטקסט של לואיז, אלא בקריינות עצמה. הסרט "להתראות" תיאר מסע אחד של ספינת צפלין סביב העולם. צילומי הארכיון היו מדהימים, אבל לא גילו מה באמת קרה בין הדמויות וגם היו סטטיים מדי. כך שהיה צריך להוסיף עליהם עוד נדבך כדי להניע עלילה של סרט. ב"מנדלסון – חזיונות בלתי פוסקים" מתוארים חיים שלמים מלאי יצירה של דמות מרתקת עם מגוון של מקומות ונופים בהם מנדלסון עבר. רק שעודף הטקסט מעט מוריד את הפוקוס ממנדלסון עצמו. זה קורה בגלל הנפח שהוקדש לקריינות, וגם בגלל העובדה שרוב הטקסט הוא של לואיז, למעט כמה מכתבים של מנדלסון אליה.
מעבר לזה ישנה בעיה של שפה, הקריינות כולה נשמעת באנגלית. אני הייתי מצפה שטקסט מתוסרט שנכתב במיוחד לסרט של יוצר ישראלי שמוקרן בישראל ומיועד לשידור בעתיד בערוץ 2 שיהיה בעברית. לסרט הגעתי עם זוג חברים מגרמניה אשר עוסקים בתרגום. הציפייה שלהם היתה שבהתאם לשפת האם של הדמויות הקריינות תשמע בגרמנית. יאמר לזכות דרור שלואיז שחייתה זמן ממושך באנגליה ובארצות הברית אכן כתבה את הטקסט בשפה האנגלית. כאן מגיעים למה שאולי הכי צורם בקריינות, והוא ההגשה עצמה. הקריינות נשמעת סטרילית ומגושמת לפרקים. אין במשחק הקולי דיוק שסרט כזה מחייב כדי שנמשיך להאמין שמדובר בפרטים אותנטיים או למנוע מהסרט לפול לסכנה של סרט הדרכה במוזיאון. בתגובה לכך דרור ענה לי שהוא מודע לביקורת על הקריינות, והוא שלם עם התוצאה הסופית. לדבריו, קדמו לה ניסיונות להקריא בגרמנית או להשאר באנגלית עם מבטא גרמני. כמי שאינו דובר גרמנית הוא חש כי אין לו את היכולת להבחין בדקויות של משחק בשפה, וכך בסופו של דבר בגירסה הקיימת מתקבל מהלך פוסט-מודרני לפיו מדובר באינטרפרטציה של הדמות עצמה ולא בהיצמדות למציאות.
זוג אדריכלים הודיים מול "מגדל איינשטיין", אולי קריצה קטנה לסרט "הארכיטקט שלי" על לואיס קאהן
אם נשאר ברמת האודיו מגיעות לסרט גם מחמאות על המוזיקה המקורית. עם הזמן דרור קיבץ סביבו שותפים קבועים ליצירתו. זהו הסרט השישי של דרור שעל הצילום מופקד בלאיש אותו כבר הזכרתי, ולמוזיקה אחראי שותף ותיק אחר של דרור חיים פרנק אילפמן. זהו הפרוייקט הרביעי בו דרור משתף פעולה עם אילפמן, מוזיקאי רב גוני שהיה חבר באחד הגלגולים של "פוליאנה פרנק", שהתאים וחיבר קטעים מוזיקליים בסגנונות שונים לפי לעלילה. הסרט מתחיל עם ליווי של מוזיקה אלקטרונית שמתאימה לעריכה הקצבית משהו של שלב החיפוש הראשוני אחרי מנדלסון. בהמשך נשמעים קטעים שהולחנו במיוחד אך נשמעים אותנטיים לגמרי שמתאימים לתקופה כמו מוזיקת הסווינג ברקע כשהזוג מגיע לברלין וקטע הרגטיים עם ההגעה לניו יורק, ואילו בסופו של הסרט מגיעה מוזיקה עשירה ומתוזמרת.
ההאזנה למוזיקה נותנת תחושה של מהלך התרחבות, מצלילים מינימליסטיים עד סערה של רגשות. ההסבר של דרור למהלך הוא שהמוזיקה פועלת ביחס הפוך למצב הנפשי של מנדלסון, היא מתחילה בסרט כאלקטרוניקה מופנמת ומסתיימת בתזמור גדול ומוחצן של משהו אפי. מתחילים בסערה של יוצר צעיר שרוצה לשנות את העולם,ואחר כך כשהוא כבר זקן עם תחושה של כשלון או לפחות של פספוס, היא נפתחת החוצה חזק וגדול כאילו להגיד שהנה יש כאן דמות ששינתה את העולם במשהו.
גרם המדרגות מהבניין המפורסם ביותר של מנדלסון בישראל "בית וייצמן"
מאבקי שימור והשאלות שהם מעלים
שני פרוייקטים נוספים המוזכרים בסרט הם בתי הכלבו של רשת "שוקן". בניין אחד עמד במרכז שטוטגרט לא הרחק מתחנת הרכבת המרכזית. בשנים האחרונות התכנית לפיתוח האיזור עוררה התנגדות עזה, והיתה לאחד הנושאים המרכזיים שהביאו לנצחון הסוחף של "הירוקים" במדינת באדן וירטמברג. מסתבר שלא רק בשנות האלפיים לעיריית שטוטגרט וליזמים המקומיים שם עלות תוכניות גרנדיוזיות לפיתוח מרכז העיר. אלה היו אותם הטעמים שהביאו להריסה של בניין הכלבו של מנדלסון בשנות השישים ולבנייה של בניין אחר חסר יחוד על חורבותיו. לעומת זאת בעיר קמניץ (יש המבטאים חמניץ), אולי בגלל מיקומה במזרח גרמניה, הבניין נשאר על כנו, כשלשמם של זלמן שוקן ושל מנדלסון לא נותר זכר.
בתי הכלבו הגדולים לא היו הדבר האחרון שמנדלסון תכנן עבור שוקן. האחרון הותיר אחריו את רשת בתי הכלבו המשגשגת שמנתה כעשרים סניפים ונאלץ לעזוב את גרמניה. כשוקן רצה לבנות את ביתו החדש בירושלים הוא פנה אל מנדלסון, והוילה המושקעת, הנמצאת בסמוך לבית ראש הממשלה כיום. הבית שלא מופיע בסרט, נחנך בסמוך לפתיחה החגיגית של בית החולים הדסה הר הצופים, ובשנים האחרונות עומד במוקד של מאבק שימור מתוקשר. הבית הוחרם על ידי השלטון הצבאי הבריטי כמה שנים אחרי הקמתו, ומאז הספיק לעבור מספר בעלויות. במשך שנים עד שנת 2000 היה הבית בידי האקדמיה למוזיקה ולמחול. אז נמכר לחברת איגדה שרצתה לבנות במקומו מגדל מגורים בתכנונו של רם כרמי. התכנון עורר מחאה ציבורית שנתמכה לא מעט על ידי הבעלים המקוריים של הבית, משפחת שוקן. המחאה הביאה לעצירת התכנית, וחברת איגדה פנתה לאדריכל אמנון בר אור שהיה ממובילי המאבק נגד הריסת הבניין ובניית מגדל במקומו. בר אור הציע יחד עם ירון קופרשטוק תכנית לפיה חזית המבנה תשומר, אך מבפנים הוא יותאם לדירות מגורים וצמוד אליו יוקם בניין בן חמש קומות שיכיל דירות יוקרה. נכון לעכשיו, המועצה לשימור אתרים מתנגדת לתכנית והיזמים מצידם לוחצים למצוא פתרון.
זו דוגמה טיפוסית למורכבות של מאבקי שימור. אלה מאבקים שלא תמיד קל להציע על הכוחות הפועלים ביניהם. מעבר לרצון לשמר פניני אדריכלות ישנם תמיד אינטרסים נוספים. בראשם עומדים האינטרסים הכלכליים כמו יעוד הבניין לאחר השימור, השימוש בקרקע הסמוכה לו וגם ההכנסות הצפויות לרשות המקומית מארנונה, ממסחר ומתיירות. במישור הפוליטי אפשר לחלק את האינטרסים לרמה המוניציפאלית כמו השארת חותם וקריצה למצביעים, לרמה הלאומית של קביעת עובדות והשפעה על האתוס והזכרון הלאומיים. אל המשוואה נכנסים גם השכנים שמעוניינים לשמור על רמת חייהם ועל שווי נכסיהם או לשפר אותם, ולעיתים גם היבטים יותר כלליים של השפעה על איכות הסביבה. אל כל אלה צריך להוסיף את האינטרס הכלכלי של היזמים, ולא פחות ממנו את מאבקי האגו האישיים של האדריכלים עצמם. כאשר כל אחד רוצה לקבל את הקרדיט ולבנות לפי דרכו, וגם להינות מהתשלום כמובן. ככה שלאחרים נשארת לפעמים רק האופציה להתנגד. המארג המסובך הזה של אינטרסים וכוחות מנוגדים סביב מאבקי שימור עומד בבסיס הרעיון החדש שלי לסרט אותו התחלתי לגבש לפי זווית אישית שלי. במידה ותהיינה התפתחויות בנוגע לרעיון שנמצא עוד בחיתוליו אעדכן כאן.
ממנדלסון למנדלסון
השבוע התחלתי בקו חדש של הקרנות סרטים בעלי אוריינטציה חברתית ב"בית העם". אלה הקרנות חופשיות ופתוחות לכל מי שמעוניין להגיע. כסרט ראשון בחרתי להציג דווקא סרט עלילתי, "בנא" סרטו של ניב קליינר. סרט מאוד מעניין שנופל לקטגוריה של דרמה משפחתית. כשהצעתי לקליינר להקרין את הסרט הוא הסכים מיד, וכששאלתי אם יש לו רעיון לדיון אחרי הסרט על אחד מהנושאים החברתיים בהם הסרט נוגע הוא השיב במידה רבה של צדק שמבחינתו ברור שהסרט חברתי ולא צריך כותרת שתצדיק את זה. ההקרנה היתה מוצלחת מאוד ובסופה בחרנו לקיים דיון על המערכת לבריאות הנפש בו השתתפה לצד קליינר הפסיכולוגית הבכירה חנה שטרום העומדת בראש התחנה לבריאות הנפש בירושלים. מי שלא הגיע הפסיד גם קונצרט כינור מיוחד שאולתר על ידי אחת הצופות המבוגרות כאשר הקרנת הסרט התעכבה בכמה דקות.
צייד ההוריקנים
במאי: רן מנדלסון ישראל, 2010
אז אכן סרטים חברתיים הופקו בארץ גם לפני קיץ 2011, ואחד הסרטים הדוקומנטריים המרשימים שבהם הוא "צייד ההוריקנים" שחלק גדול ממנו צולם בשדרות רוטשילד כולל חלק ממש מתחת ל"בית העם". הסרט צולם ובויים על ידי רן מנדלסון שבינתיים מוכר יותר מצילומי סטילס שלו כמו אלה שעיטרו את כרזות הסרט "הערת שוליים". מנדלסון עוקב אחרי לילה בחייו של פטריק מרדת החמה ועד הזריחה. פטריק הוא בחור פיקח וחד אבחנה שהחלום שלו הוא להגיע לארצות הברית בעונת הסערות ולראות את ההוריקנים מקרוב. עד אז יש לו דרך ארוכה, ובינתיים הוא מתפרנס מאיסוף בקבוקים בסמוך למקומות בילוי, מה שמספיק לו בקושי לממן את התמכרותו לסמים קשים. כך הוא מצליח להיות עובר אורח כמעט בלתי נראה שהולך ביננו ומספק לנו תובנות לגביי דברים שאנחנו לא רואים.
מומלץ להגיע להקרנה של "צייד ההוריקנים" שתהיה ביום חמישי 22.12 נר שלישי של חנוכה.
לפרטים על הקרנות נוספות של "מנדלסון – חזיונות בלתי פוסקים" כדאי להכנס לאתרי הסינמטקים או לאתר הסרט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה