יום ראשון, 11 במרץ 2012

הים הדרומי - סוריאליזם ופנטזיה מתועדים



סוריאליזם ופנטזיה באילת


הים הדרומי
במאי: איתמר אלקלעי                                          ישראל, 2012

"הוא ככל הנראה רצה להעלם" אמר נציג צבאי בניסיון להסביר את מעשיו של פרח הטייס שנעדר. לפני כשבוע תמונת הצעיר הופצה בפייסבוק ובמהדורות החדשות.  לבסוף כמה שעות אחרי שאמו יצאה בקריאה נרגשת בטלוויזיה וקראה לו לצור קשר עם המשפחה התקבל דיווח שהוא אותר. עוברי אורח דיווחו למשטרה שראו אותו בטיילת בעיר אילת.

זוהי דוגמה לתפקידה של אילת בחיינו; יעד לבריחה, עיר מקלט, המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו בתוך גבולות המדינה. תוסיפו לזה את הנוף היחודי לישראל, המפגש בין הרי המדבר עם הים הצלול, ואת המלונות המצועצעים וההסתמכות על ענף התיירות, ותקבלו מוקד משיכה לטיפוסים ססגוניים. טיפוסים שיכולים להחזיק סרט דוקומנטרי ואפילו סדרה.

זו היתה ההנחה שממנה יצא איתמר אלקלעי כאשר התחיל לעבוד על הרעיון לסדרה על אילת. אלקלעי פרץ עם הסרט "סטפן בראון" בשנת 2008. הסרט שנעשה יחד עם ניר שנהב זכה בפרס הצילום בפסטיבל הקולנוע ירושלים בקטגוריה הדוקומנטרית ובפרס מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים לסרט הביכורים הטוב ביותר. כשנה אחר כך עלתה הסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים" בערוץ 8. בעוד ש"סטפן בראון" קצר מחמאות על "הצילום החושני והפואטי" כפי שהגדירו השופטים בירושלים ועל בניית האווירה, בסדרה על היסטוריית המועדונים בארץ אלקלעי הוכיח את עצמו כמוציא יעיל לפועל, וכמי שמסוגל לעמוד מאחורי הקלעים של יוצרי הסדרה, ניסן שור ואורי סלעי, שהגיעו מהעיתונות הכתובה. ככה שלא מפתיע שהספיק לאלקלעי לנסח רעיון ראשוני על פני פחות מעמוד אחד כדי לזכות באמונם של קברניטי ערוץ 8, זאת לצד מקוריות הרעיון והפשטות לכאורה.

משלב הרעיון התחילה העבודה הממושכת בשטח. התחקירנית, נעמה שביט, נשלחה לחודש לאילת, וערכה רשימה בת כמאה דמויות פוטנציאליות שהתאימו לחזון ההתחלתי של הסדרה. אלקלעי הצטרף אליה והחל בסדרת פגישות עם דמויות מפתח, מראש העיר ועוזריו ועד כאלה המתבודדים במדבר. אלקלעי הבין שעל הפוליטיקה המקומית ועל החזיונות הבירוקרטיים להשאר מחוץ לסדרה. הוא לקח את היצירה כהרפתקה, והלך והתמקד בעשייה לפי הסיפורים ולפי מה ששירת את הויז'ן שהיה לו.


איתמר אלקלעי בצילומים עם יונתן והסנה הבוער משלו


העיר וגיבוריה
הצילומים נפרסו על פני שנה שלמה. לעיתים יצא שדמויות שנראו מעניינות לכאורה על הדף, כמו אבי שרואה בעצמו משיח בגירסה עצלה, עזרי נהג האוטובוס הצבעוני ולולייני הקרקס והפודלים המאולפים נזנחו לאחר שהתגלו כחד גוניות, ותפקידם צומצם לדמויות משנה. בעצם יהיה נכון יותר לתאר את תפקידם כהופעות אורח שנועדו להוסיף עוד טעם ולהאיר יותר את מי שנשארו במוקד העלילה. בין הגיבורים ניתן למנות את אילן פיפסון הבליין שמסרב להכנע לתכתיבי הגיל, ג'ון פקס ובנו יונתן שמנהלים אכסניה מסוג מעט שונה, משה סלסה מנהל בידור ויחסי ציבור במלון "פרימה מיוזיק" ואהובתו, ופוקסי מדריך הצלילה עם בתו אור.  

אחד הדברים היפים בסדרה הוא הפסקול המקורי עליו אחראית רונית רולנד. שאלתי את אלקלעי אם בסדרה בה מככבות כמה דמויות לא היתה מחשבה לאפיין כל אחד מהגיבורים עם תמה מוזיקלית משלו כמו בסדרה "טווין פיקס". אלקלעי הודה שהיתה מחשבה כזו, אך הוא החליט שהדבר לא נכון לתפישה שלו שלמעשה אלה רק דמויות בסדרה בה הגיבורה האמיתית היא אילת.

גם בבחירת הדמויות אפשר לראות חשיבה דומה. כל אחת מהדמויות המרכזיות מתאימה לסטריאוטיפים השכיחים של אילת. אילן מעיד על עצמו שיש לו גנטיקה נהדרת, אך גם זוכר שחיי המלך שלו המתענגים על הנאות ועל נוחות מתאפשרים רק בעיר אילת. אילן מסמל את הסליזיות של העיר, וגם את ההיאחזות בפנטזיית הנעורים. הפנטזיה מכילה גם את הפלסטיות של העיר שנראית יפה מרחוק, אך הרבה פחות רעננה מקרוב. בסדרה אילן נאלץ להכריע בין המשך הפנטזיה לבין האחריות שבאבהות, כשלא בטוח שהוא בכלל מסוגל לבצע החלטה שהיא מעבר לסיפוק גחמת הנאה של אותו הרגע.

ג'ון פקס מזכיר הוויה ישנה של העיר של חופש ורוחניות, קצת בסגנון של רפי נלסון. הוא ואשתו, ילדי הפרחים של פעם שהיגרו מהמערב וגרון בנואיבה, מציעים כיום גרסה משיחית ממשית של אילת בתור עיר מקלט הפתוחה בפני פליטים מסודן ובפני טיפוסים שלא ממש יכולים להרגיש בבית במקומות אחרים. בנם יונתן לא משוכנע לגמרי באמונתם המשיחית ובראייה של אביו את עצמו כמנהיג קהילה. עם זאת, עדיין יש ביונתן שמתגורר בחושה במדבר את אותה רוח החופש ואת החיבור לטבע ולמדבר. רודי האורח שהגיע להוסטל רכוב על אופניים מהולנד הרחוקה, ונושא איתו בובת דובי קטנה לה הוא קורא "אמא" היה נחשב בכל מקום אחר לתמהוני, אך שם באילת אצל משפחת פקס הוא הופך לבן בית.

משה סלסה אחראי על לבדר את אורחי המלון. תפקידו הוא לעשות שמח, ונראה שמי שבתור מנחה מפנה את המיקרופון לקהל כדי לקבל אישור חיובי לשאלה אם הם נהנים, נשאר עם המיקרופון ביד ועם הרצון לפידבק גם שהוא יורד מהבמה. באחת הסצינות הוא נמצא אצל המטפלת שלו שמסבה את תשומת ליבו שהוא חי בציפיה שאחרים יאשרו אותו. בכך משה מייצג יותר מכולם את החיזור אחרי התיירים. חיזור שנראה בצורה מוחשית כאשר הוא מתחיל עם תיירת בקניון ועורך איתה טקס של נישואי בזק עם כוס פלסטיק חד פעמית. יש במשה גם את התלישות שמאפיינת הרבה מתושבי העיר שחלק גדול מהם לא נולדו בה.

חלק לא מבוטל מהתושבים לא גרים בעיר באופן קבוע, ונעים במחזוריות לפי עונות התיירות. משה שהסתנוור מהאפשרויות העומדות בפניו כשהגיע לאילת השתקע בארעיות הסמלית של מגורים בחדר בבית מלון. לעומתו פוקסי לא מרבה בסופרלטיבים על העיר. הוא חי בדירה יפה עם נוף נהדר לים ולהרים. נראה שהוא עובד בעבודה שהוא אוהב, בה הוא צולל באתרי הצלילה היפים בישראל בכל יום, אבל הוא מעיד על עצמו שהכל קרה במקרה. הוא הגיע לעיר בעקבות איזו ידידה. הוא מצא עבודה, והנה הוא כבר תקוע שם במשך עשרים שנה. כשהבת שלו אור תגיע לגיל 18 הוא מתכנן בכלל לחתוך לתל אביב. גם אור מתנהגת כמי שהעיר קטנה עליה, וחולמת על היום בו היא תעבור לתל אביב, בזמן שהיא מוצגת כילדת טבע פעם בין הענפים ופעם כשהיא מאכילה את הדולפינים. קשה לחשוב על ילד שלא היה מקנא בה. לצד הרצון לעזוב את העיר שמקבל ממשות בנסיעה לתל אביב, פוקסי גם מדגיש את החיבור לים האדום, אחרי הכל זהו יחודה של אילת מערי פיתוח אחרות, החיבור בין המדבר הצחיח לים הטרופי בו נמצא מגוון רחב של יצורים באמת הזויים.

אילן פיפסון חי כמו מלך ודואג לתעד את חייו 


אין הרבה קשר בין כל אחד מהגברים, חוץ מהיותם גרים באילת וקשורים לענף התיירות בה. אולם העריכה המעולה של גל נופר מצליחה להצליב בין הסיפורים, ולהדגיש ביניהם קוים מקבילים. מעבר לעריכה צריך לתת כאן קרדיט נוסף לאלקלעי לנינוחות שכל אחד מהטיפוסים מרגיש מול המצלמה. גם כשמדובר בטיפוס מופנם כמו יונתן, וגם שמדובר בפוקסי שמעיד על עצמו שלא היה לו הרבה עניין בלהצטלם. במקרה של פוקסי כנראה המקריות משחקת תפקיד גדול, במקרה הוא כבר עובד באילת עשרים שנה, ובמקרה הוא הסכים להתמסר לצילומי הסדרה במשך שנה. הנינוחות מאפשרת גם טבעיות ואינטימיות. לפעמים האינטימיות נראית מעט מוגזמת, ומזכירה מעט סדרות דוקו-ריאליטי כמו "מחוברים".

אלקלעי דוחה כל השוואה בין "הים הדרומי" לבין "מחוברים", בעיניו מדובר רק בקישור מקרי בין סדרות שבמרכזן עומדים כמה גברים. אולם קשה גם כאן אי אפשר להטיל את החיבור אך ורק על יד המקרה. עמי טיר שהיה העורך של "מחוברים" שימש כעורך ראשי של "הים הדרומי". גם רם לנדס שהיה המפיק של "מחוברים" ומי שיזם את הפורמט ביחד עם דורון צברי, שימש כמפיק הראשי של "הים הדרומי". שתי הסדרות נעשו עבור "הוט", וגם אלקלעי עצמו עובד כבמאי עריכות של העונה הגברית החדשה של "מחוברים". ההבדלים ברורים, ב"מחוברים" מעבר למעט השלמות של צילומי אווירה לצרכי עריכה הגיבורים מתעדים את עצמם, ואלה מהם שבאו מהתקשורת הם בעלי מודעות גדולה מאוד לכח של המצלמה ולרצון לספק את הקהל. לעומת זאת, הדגש של "הים הדרומי" הוא לא בתיעוד החיים של הדמויות, אלא בפנייה לעבר הסוריאליזם והפנטזיה."הים הדרומי" גם צולמה בצורה מוקפדת מאוד על ידי צוות צילום בראשותו של גונן גלזר, והמפגש של המשתתפים עם המצלמה הוא יותר ראשוני, הנוכחות של אלקלעי וצוות הצילום לא תמיד מפריעה לגיבורים להמשיך בחייהם.


לכאורה מי שבאופן מובהק לא דופק חשבון למצלמה הוא אילן פיפסון. עם זאת, במקרה שלו נראה שיש לו לעיתים מידה גדולה מדי של מודעות למצלמה. נראה שמצידו הוא היה מעז לספק סחורה במידה רבה יותר ממה שאלקלעי היה מעוניין, ויותר ממה שהצופים היו יכולים להכיל. בדומה לאליעזר ראט שהיה אהובו ובן זוגו של סטפן בראון וגיבור אותו סרט של אלקלעי, גם אילן מתעד ומקליט את עצמו בקלטות. ההסבר של אלקלעי לכך, שזה חלק מהמשחק של אילן. ככה הוא תופס את עצמו, לא רק נער שעשועים מזדקן, אלא גם עיתונאי חשוב במקומון אילתי. האקט הזה שמזכיר את הדמות של הסוכן קופר מ"טווין פיקס", מצד אחד מדגיש את המופרכות של מי שראה בעצמו דגם מושלם בפס היצור האנושי, ומצד שני גם עוזר להוריד את המסכות כלפיי חוץ כמו בסצינה הנהדרת בה אילן מקליט סיכום ביניים כשהוא יושב במכונית במגרש חנייה נטוש וברקע האורות הנוצצים והמכוערים גם יחד של מלונות העיר.

גם משה סלסה מספק הרבה רגעים אינטימיים מאוד מול המצלמה. בפרק השני מתגלה הפתעה, ואנחנו למדים שהליצן העצוב שכמהּ לאהבה נמצא במערכת יחסים זוגית עם שי-לי. בתור מי שמכור לאישור לאהבה זה לא מונע ממנו להמשיך לחוות כאב על נטישתו על ידי האקסית המיתולוגית שבחרה לעזוב את אילת. משה ושי-לי מרגישים כל כך בנוח מול המצלמה עד שהם לא חוסכים כלום מהצופים, וחושפים רגעים כמעט מביכים של שיחות אינטימיות וריבים.

משה סלסה ואהובתו שי-לי – לא נרתעים לשתף בסצינות אינטימיות וגם לא לשתף פעולה עם הנחיות בימוי


הכְוונת הדמויות והמשיכה לטראש
לצד הרגעים האינטימיים בהם הגיבורים ממשיכים בחייהם למרות הצילומים, אחד הדברים המאפיינים את הסדרה הוא שישנה התערבות ברורה של הבמאי בכמה מהסצינות. לא חסרים מקרים בהם יוצרים דוקומנטריים מכוונים הגיבורים בצורה שתחדד את העלילה. ההתערבות יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות; ממפגשים מקריים לכאורה עם דמויות שהוזכרו בצילומים קודמים או בתחקיר, דרך מימון נסיעות וטיולים והגשמה של חלומות קטנים ועד העברה ללוקיישן אחר רק כי באתר הצילומים המקורי לא היה די מקום לפנסי תאורה. כשהתערבות משרתת את שני הצדדים כמו במקרה הקיצוני בסרט היפה של אוהד יתח "לאהוב את סופיה" קשה לבוא בטענות. במקרים פחות מוצלחים קשה להתעלם מהמניפולציות שהיוצרים מפעילים על הדמויות.

כבר ב"סטפן בראון" אלקלעי העז לביים את אליעזר ראט, כמו בסצינות בהן הוא יושב לאכול בחדר אוכל ריק במלון ומנגן בפסנתר באולם ללא קהל. במקרה של "הים הדרומי" הבימוי וההעמדה של הדמויות לפעמים הוא כל כך בולט לעין, ככה שלפחות אי אפשר להאשים את אלקלעי בחוסר כנות, לא כלפי הדמויות ולא כלפי הצופים. התאורה המדוייקת בפרומו ששי-לי עושה לערב בהנחייתו של "משה סלסה הגדול" מסגירה התערבות מצד אלקלעי וצוותו. יש  בסצינה זו גם דמיון רב להכרזה על המסיבה מ"סטפן בראון". ההתערבות בולטת יותר כאשר משה סלסה עוטה מסכה של דמות של כלב במקום ציבורי. ברור שזהו דימוי שאלקלעי בדה ותכנן. ככה גם הקוקטייל על שפת הבריכה במלון הנטוש של אילן, וכך גם הנסיעה של פוקסי ואור באוטובוס הריק לתל אביב עם ארזי הנהג הכי בולט בעיר.

בסצינות אחרות יותר קשה לדעת מה היתה מידת ההתערבות של היוצר. אחרי שאור פגשה לראשונה את הנהג הצבעוני בנסיעה באוטובוס היא מגיעה לבקר אותו בביתו כאילו באופן מקרי, או שאולי זו היתה הזדמנות לאלקלעי להראות את הדירה העמוסה בחפצים של ארזי כחלק מעולמם של הדמויות. עורכת הדין מחכה לפוקסי על החוף כשהוא יוצא מצלילה בים. האם היא במקרה חיכתה לו שם? או שאולי בכלל היעוץ המשפטי כולו שפוקסי קיבל היה במסגרת ההפקה. בסצינה אחרת נראה פוקסי מספר פעם נוספת על המשפט לחבר תוך כדי הגחכה של הפרטים. החבר ארוך השיער נראה גם הוא כאחד מהתמהוניים שאליה אוספת אילת, אלא שמדובר בפרופסור אביגדור אבלסון. קולו של אבלסון זכור מהקמפיין הרדיופוני נגד חוות הדגים שסיסמתו היתה "דליק לא צדק", והוא נחשב לאחד המומחים הגדולים לאקולוגיה במי הים האדום. מה ששם את הסיפור של פוקסי בפרופורציה מעט אחרת. גם בסצינה בה משה סלסה קונה חליפה לקראת הסילבסטר הסיבוב שלו בקניון נראה מעט מוגזם, ולא במקרה הוא נחתם בפנייה ישירה של משה אל הבמאי בקריאה "איתמר אני מאוהב".

אלקלעי מעיד שהבימוי וההכוונה בסדרה באו לו בטבעיות, על אף התפישה לפיה "עולם הדוקו רודף אחרי הקטע האותנטי", כשהכוונה היא למעקב ללא התערבות. הרעיון היה לקחת את המדיום הדוקומנטרי למקום אחר שהוא לא בהכרח פחות נאמן למציאות. לפי אלקלעי גם בגישה של זבוב על הקיר ממילא אין מאה אחוז של אותנטיות. זה ההסבר שלו לשוטים עם המסכה של משה סלסה אותו הוא מגדיר כ"דמות מאוד קולית". המסכה היא אביזר מעולמו של משה סלסה שמשמשת אותו בדמויות אותן הוא מציג על הבמה במסגרת עבודתו, אז אלקלעי לקח את המסכה ועשה ממנה פרוֹפְּ שתורם לתפקיד שמשה מגלם כמו שאר הדמויות הסדרה כ"שחקנים ראשיים בסרט של עצמם". לטענת אלקלעי לא מדובר בתכונה יחודית רק לגיבורי הסדרה. בעיניו כולנו מספרים לעצמנו סיפור, אלא שאצל הדמויות הסיפור הוא יותר קיצוני.

כאן המקום לציין שאלקלעי מאוד נקשר אל הדמויות ואוהב אותן מאוד גם במבט לאחור. הוא גם מצליח להרגיש אמפטיה לכל אחד מהם, ובעיניו בסיטואציות אחרות הוא היה יכול להיות אחד מהם. סיבה נוספת למשיכה אל הגיבורים האלה דווקא היא שהם על פניו הם אינם מצדיקים סרט דוקומנטרי שנופל לתבניות הצפויות מראש של סרטי סכסוך, סרטי שואה או מאבקים אישיים קורעי לב.

לשאלה אם בדיעבד פרוייקט כזה יכול להצטלם רק באילת אלקלעי משיב בחיוב. לדעתו השוליים קיימים בכל מקום, אבל רק באילת יש ערבוב של המרכיבים הקיצוניים של מרחק, נופים וארעיות שיכולים להיות מתורגמים לאלמנטים קולנועיים. ההגדרה של אלקלעי למראה של העיר היא "הפלסטיק שבתוך הגלויה". כשפוקסי מברר בטלפון על תחרות השחמט, הוא מבקש אם אפשר להתחשב בו ולסדר לו יריבים קלים. נציגת איחוד השחמט עונה לו "לך לאילת, שם, תחליף לבגד ים, כובע קש, זה חיים קלים".

פוקסי הצוללן שמחפש חיים קלים בשחמט עם בתו אור


אילת לא מזוהה רק עם מנוחה מאתגרים, אלא גם עם פריקת עול. יש בה אלמנט טראשי, שאליו אלקלעי נמשך גם בפרוייקטים אחרים עליהם הוא עובד.  בסרט "סטפן בראון" אלה הפרוות והאדרת המת שאליעזר ראט מציג. בסרט "בַּייטֵל" עליו אלקלעי עובד בימים אלה יש סיפור קיצוני עוד יותר. הסרט עוסק בצלם סטילס מבוגר בן לניצולי שואה משבדיה שנטמע בתוך חבורת ניאו נאצים מפריז וצילם אותם. גם באותם צילומים ניכר אלמנט טראשי מובהק. כאשר בייטל נחשף כיהודי הוא נאלץ לעזוב ולברוח מפריז. אלקלעי רואה גם בו דוגמה למי שקשה לשים את האצבע על הגבול בין החיים "האמיתיים" שלו לסיפור שהוא בנה סביב דמותו.

בנוסף לעבודה על "בייטל" ועל העונה הבאה של "מחוברים" אלקלעי עובד על תסריט לסרט עלילתי בשם "אשד הזכוכית". גם במרכזו יהיה גיבור יוצא דופן, רופא שמגיע מגרמניה למושבה בצפון הארץ בשנות השלושים ובמסווה של טיפול במלריה מקדם מניעים נסתרים ומסוכנים על חשבון התושבים האחרים. אלקלעי מגדיר את התסריט כ"מפונק" שכן הוא כבר זכה במספר קרנות פיתוח בישראל ובגרמניה ובסדנת פיתוח בטורינו. שאיפה אחרת של אלקלעי היא לערוך גירסה מאוחדת של פרקי הסדרה לסרט דוקומנטרי אחד כדי להקל על הפצתו בחו"ל. למעשה אין סיכוי למכור למדינות אחרות זכויות שידור לסדרה שאינה בשפת המקום או אולי באנגלית. אגב, אותה גישה נראית גם ב"ים הדרומי" כאשר ג'ון שהגיע בעצמו מהולנד לפני שנים רבות משוחח עם רודי באנגלית ולא בהולנדית, כדי שאלקלעי או הצופים יוכלו להבין. גם פסטיבלים כמעט ואינם מתייחסים לפורמט של סדרות.


פריים מתוך הפתיח היפה - יצירת אווירה על ידי בחירות מוצלחות של מוזיקה ושל דימויים חזותיים

פסקול וקריינות
אלקלעי לא מסתפק בקולנוע וגם מקליט שירים בסגנון שנע בין ניק דרייק ללאונרד כהן. מה שמסביר את ההשקעה בפסקול של "הים הדרומי". רולנד ואלקלעי עובדים יחד כבר כמה שנים. היא היתה שותפה להקלטות של אלקלעי כזמר וגם חיברה את המוזיקה ל"סטפן בראון". הנטייה הטבעית של רולנד היא לכיוון גיטרות, מה שלא התאים לסרט על הפרוון של החברה הגבוהה בתל אביב של פעם, אך התאים בדיוק להזיות המדבר של אילת. גם הבחירה של השירים הנלווים לסדרה קולעת בדיוק, בעיקר הביצוע של טום לשיר וויטס Sea of Love עם דמויות של דגים ודולפינים מחנות מזכרות בתור הפתיח לסדרה.

עוד קליעה בול היתה בקריינות של בני בשן. כבר הרחבתי בעבר הרבה על הקושי בכתיבה ובהגשה של קריינות שמוסיפה לסרט ולא מורידה ממנו. במקרה של "הים הדרומי" מבחינת העלילה אין שום הכרח בקריינות, אך זוהי תוספת מבורכת של תיבול מדוייק לאווירה של הסדרה. באופן מפתיע הקול של בשן מזכיר מעט את הקריינות של אלון אבוטבול בסדרת הדרמה "יחפים", אלא ששם חלק גדול מדי ממהלכי העלילה היו טמונים בפואטיות של הקריינות העמוסה מה שהיה נקודת התורפה המרכזית של הסדרה, הרי מדובר במדיום ויזואלי ולא בספרות. אלקלעי מספר שגם הוא קצת נבהל מהדמיון כאשר ראה את "יחפים" לראשונה, ואז גם אצלו עלו חששות אולי הוא הגזים עם הקריינות שכבר הוקלטה ונערכה. את הטקסט כתבו אמיר בן דויד, מיתר קוטלר שאחראי יחד על אלקלעי לפיתוח התסריט, גל גופר העורך ועמי טיר העורך הראשי. לגביי הנחיות הבימוי לבשן, אלקלעי הציג את זה כאילו לא היה פשוט מזה. בשן ראה את הסדרה, נכנס לאולפן ואחרי שעתיים הכל היה מוכן. עיקר ההצלחה היתה בליהוק, והשאר בכך שבשן התחבר לסדרה והבין בדיוק את הלך הרוח שבה.


הקול העמוק של בשן, יחד עם הנופים הנפרסים, והעריכה המוצלחת שנותנת תחושת אחידות לצילומים התת מימיים ולשיטוטים במסדרונות המלונות מצליחים לצור לצפייה בסדרה אווירה ממכרת. הקצב האיטי אליו הצופים צריכים להתרגל מקבל המראה בפרק השלישי ואז ברגע שהיה נראה כאילו נוצר פה קאלט חדש שוב אנחנו נמצאים מעל הקניון במדבר. אז בשן שוב מתאר את ים תטיס הקדום כמו בתחילת הפרק הראשון. מה שאומר שההזייה נגמרה, והתחושה היא שהסדרה נקטעה בטרם עת.


מצורף להנאתכם השיר הנושא של הסדרה – ים של אהבה על פי טום ווייטס

לקוחות "הוט" יכולים לצפות בפרקי הסדרה ב-VOD בחינם או בשידורים חוזרים שיהיו בערוץ 8, הסדרה הועלתה גם לרשת באתר וואי-נט.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה