האביב של פטר - פטר לום וסרטים על האביב הערבי בדוקאביב

דוקאביב 2012

פסטיבל דוקאביב שיפּתח השבוע עומד השנה בסימן המחאה החברתית. למרות ההבדלים המהותיים המחאה שהכרנו בכיכרות הערים עומדת בקו אחד עם ההתקוממות העממית שהיתה במדינות השכנות לנו. אותן מהפכות המכונסות יחד לעיתים תחת הכותרת "האביב הערבי", שם שנגזר לא רק מעונת השנה בה החלו הדברים לקרות, אלא גם מתקשר ל"אביב העמים" של 1848 באירופה. ל"אביב העמים" לא היתה רק משמעות בעיצוב ההגדרה הלאומית של מדינות אירופה, אלא גם אבן דרך בכינון משטר שלא מבוסס רק על שררה ועל מעמדות. עוד קשה לומר אם "האביב הערבי" הוא צעד אחד בדרך למשטרים דמוקרטים שיקומו במדינות ערב, אך בדבר אחד אין ספק, הטרנד הלוהט בקולנוע הדוקומנטרי הוא סרטי מהפכה.

במידה רבה סרטי המהפכה הם אחיהם של סרטי הסכסוך המוכרים לנו לעייפה. יש מי שיאמר כי רובם מכילים שילוב של דימויים אקזוטיים עם רצון של יוצרים מערביים להרגיש טוב עם עצמם בכך שנגעו בנושא מהותי. באתר הפסטיבל הסרטים הקשורים לנושא זכו בתגית "העולם הערבי". תחת התגית אפשר למנות חמישה סרטים. אחד מהם עוד לא הספקתי לראות, זה הסרט "מיראז'" על ההתפתחות המהירה של דובאי. בתוכניה מצויין שהסרט דובר בנגלית וסווהילית. מה שנשמע מסקרן, בכך שהוא עוסק בפועלים ובאלה שנמצאים מאוחרי הקלעים. על הסרטים האחרים ארחיב מעט יותר, ולבסוף אתמקד בפטר לום היוצר של "בחזרה לכיכר".

מדריך התיירים של שון מקאליסטר הפך למהפכן

שון מקאליסטר הבריטי חוזר לדוקאביב עם "מהפכן בעל כורחו". מקאליסטר התארח בדוקאביב לפני שלוש שנים עם סרט קטן ויפה "יפן, סיפור אהבה". הסרט עסק בנאוקי שעובד בדואר ביפן, דמות אחת שאליה מקאליסטר התחבר במיוחד שמשקפת בסיפור היחודי שלה את סיפורם של רבים ביפן, האנשים הפשוטים שמעבירים את כל יומם בעבודה וגרים בדירות זעירות. סרטו החדש צולם בתימן וגם בו המציאות של רבים מתושבי תימן מועברת באמצעות דמות אחת אליה הבמאי הצליח להתקרב במיוחד. זוהי דמותו של קאיס מדריך הטיולים שהכיר. הסגנון של מקאליסטר שממש נדבק אל גיבוריו ומתערב בעולמם מביא אותו להסרה של כמעט כל מחיצה אפשרית בינו לבין קאיס, ולהצצה מבפנים לתוך החברה בתימן. אלא שבין מקאליסטר לקאיס לא נרקם קשר אינטמי ומיוחד כמו שהיה בין מקאליסטר לנאוקי. לפרטים

"האור בעיניה" סרטן של צמד הבמאיות ג'וליה מלצר ולאורה ניקס נותן הצצה למקום שלפחות מבחינה אקטואלית מסקרן עוד יותר, לסוריה. הסרט עוקב אחרי הודא המנסה להפיץ חינוך מוסלמי מתקדם לבנות בבית ספר שהקימה. הסרט צולם במשך שנתיים ומתעמק ברבדים השונים בחברה הסורית של לפני מלחמת האזרחים. כאישה הודא חייבת להאבק על מקומה כבעלת השפעה וכיוזמת מול החברה המסורתית והשמרנית, וגם מבחינת השלטונות החינוך המוסלמי מדי הוא מוקצה כי יש בו איום על המשטר. המתעניינים בחיי היומיום בסוריה יהנו מהצצה הנדירה, אך הסרט מעט נשאר ברמה של מחקר סוציולוגי ולא מצליח לבנות הרבה הזדהות עם הגיבורה. לפרטים

"עדה למהפכה" של מאי איסכנדר צולם במצרים בזמן המהפכה. הבמאית ממוצא מצרי גרה ועובדת בארצות הברית, וזו לא הפעם הראשונה בה היא מבקרת במדינה וגם את סרטה הקודם היא צילמה במצרים. הבעיה היא שדווקא הסרט הזה נופל בכל נקודה אפשרית. זה מתחיל במוזיקה קלישאתית בה נשמעת נגינה של עוד עם תיפוף עדין וברקע קלידים דרמטיים שמסמנים לנו באילו רגעים להתמקד, וזה נמשך בהסברים בווייס אובר באנגלית של גיבורת הסרט, חבּה העיתונאית, שמיועדים לקהל האמריקאי. לפרטים

פטר לום

בחזרה לכיכר
במאי: פטר לום

פרטים על ההקרנה בסוף

גם פטר לום כבר התארח בדוקאביב והוא זכור במיוחד מהסיבה שהגיע עם סרטו הקודם "מכתבים לנשיא" לפסטיבל בשנת 2009 על אף האיסור להקרינו בישראל. הסרט ליווה מקרוב את הנשיא אחמדינז'אד ואת חלופות המכתבים שלו עם  האזרחים האירניים. אחד התנאים שהיו לשלטונות האירניים לאפשר ללום לצלם את את אחמדינז'אד ומקורביו היו שהסרט לא יוקרן בארץ, לכן בפסטיבל באותה שנה שמו של לום נעדר מהתוכניה והסרט שובץ תחת הכותרת הקרנה מחרתית.

האכזבה מ"עדה למהפכה" מדגישה את ההצלחה של פטר לום להעביר לנו דרך נקודות מבט אישיות ומרגשות סיפורים מהמהפכה במצרים שעוד לא שמענו מפרשנינו לענייני ערבים. כמו בהצגות קולנוע של פעם או כמו בניסיון של פרוייקט "מנה ראשונה" הסרט נפתח בסרט קצר "פייסבוק בייבי" שנלווה לפיצ'ר. כבר שמענו על ילד ירדני שנקרא רבין אחרי החתימה של הסכם השלום עם ירדן, אבל מי שמע על תינוקת בשם "פייסבוק" ממצרים? בקטע המעט היתולי נשאלים עוברי אורח אם שמעו על התינוקת עם השם המיוחד, ואחרי שנראה כי מדובר בשמועה בלבד לום ושותפו הנורווגי טורסטן גרודה מייצרים סיטואציה בעצמם בסגנון הסרטונים של יוסי ואיתמר ומבקשים מזוגות על חופה של אלכסנדריה להיות לרגע ההורים של "פייסבוק" הקטנה המושטת לידיהם.

הקטע עשוי קצת ברישול לעומת הסרט המרכזי וגם ההיבט ההומוריסטי בו שונה מאוד מהטון הכבד בעדויות הנשמעות מחמשת הגיבורים. לשאלתי למה נבחר הקטע ההומריסטי לפתיחה לום משיב שלא רצה שהסרט יהיה כבד מדי. היה ללום חשוב לשמוע את הקהל צוחק, אך הסיפור אינו לגמרי תלוש מהמציאות וסוקר גם באמצעי התקשורת במצרים.

וואלי בן ה-15 שנקלע להפגנות אלימות בעל כורחו

מהצחוקים עוברים לדברים הרציניים ועצרת המונים נראית בכיכר העיר. אחרי ההפגנה נראים עשרות אנשים מנקים ומטאטאים את השאריות, את מה שנשאר ממשטרו של מובארק. המעבר הסמלי הזה לוקח אותנו אל חמש הדמויות המספרות על המהפכה ועל הימים שבאו אחריה. שתיים מהדמויות מצליחות לעורר יותר אמפתיה מהאחרות. הראשון הוא וואלי בן ה-15, בן למשפחה מהמעמד הנמוך במצרים. הוא מנסה להתפרנס ממכירת מזכרות לתיירים ליד הפירמידות ומטיולים קצר על גב הסוס המשפחתי. וואלי נקלע למהפכה כמעט בלי לדעת מי נגד מי, ולמרות זאת היה חשוף לאלימות קשה.

הדמות השנייה היא סלווה, בחורה צעירה שלקחה חלק פעיל במהפכה, ועל מנת לפגוע בה האשימו אותה בזנות. כדי להוכיח את חפותה נכפתה עליה בדיקה פומבית משפילה של בתוליה. הסצינה שמשאירה את הרושם הכי חזק בסרט היא כאשר סלווה מספרת את סיפורה בביתה, ואז אביה מתפרץ ומבקש ממנה להפסיק לחשוף את פרטיה בפני זרים. מעבר לבעיה שהוא מזהה בהתנהגות המתירנית של בתו, הוא עדיין חושש מהכוחות המצריים הישנים כמו שירותי הביון או המרגלים הישראלים המיתולוגיים שמהם חונכו להזהר.

סלווה שהאושמה בזנות בגלל תמיכתה במהפכה

בסרט לום לא מסתפק בשמחה על נפילתו של מובארק. הוא מעביר תחושה מפוכחת לפיה אין די במהפכה, ותהליכים עוד צריכים להתמשך עד שהשקט יגיע למצרים. הססנות ופחד אינם מניעים רק את אביה של סלווה. לדברי לום במרחק של כמה חודשים מצילומי הסרט הם מתבטאים בזנופוביה של ממש. מה שהערים עליו קשיים בתחילת הצילומים למצוא מרואיינים. רק אחרי שבילה זמן ארוך במצרים יחד עם עוזר מקומי צמוד הוא הצליח למצוא את מי שיעזו לדבר בחופשיות.

מעט קשה לעקוב בסרט אחר הקפיצות בין הדמויות ואחר סדר האירועים, אך הסרט מצליח להעביר תמונה כללית מקיפה על המצב במצרים של אחרי המהפכה. אין ספק שלום הוא אחד האורחים היותר מעניינים בדוקאביב על אף שזה אינו הביקור הראשון שלו בפסטיבל. שלא כמו שמצויין באתר לום אינו נורווגי. לום נולד בשנת 1968 בצ'כיה. הוא חי שנים רבות בקנדה ולמד שם. אחרי כן הגיע להארוורד וסיים דוקטורט בפילוסופיה של הפוליטיקה ונשאר באקדמיה בתור מרצה למשך כמה שנים. בשנת 2004 הוא החליט לשנות כיוון ולעבור מהמחקר האקדמי הכתוב למה שהוא רואה כעבודת מחקר לא פחות מורכבת אם לא יותר הסרט הדוקומנטרי. סרטיו עוסקים תמיד בנושאים הקשורים לזכויות אדם כמו חטיפת נשים ככלות בקירגיזסטן, המיעוט המוסלמי בסין, התקשורת הבלתי אמצעית של אחמדינז'אד עם תושבי הפריפריה באירן והסרט הנוכחי על כיכר תחריר.

אזרחים מוסרים מכתבים ישירות לאחמדינז'אד בסיוריו בפרובינציות של אירן

מכתבים לנשיא
במאי: פטר לום

הקרנה חופשית מיוחדת

מעניין במיוחד היה סרטו הקודם "מכתבים לנשיא". לום בחר להתמקד בתופעה מסויימת, חלופת המכתבים בין האזרחים האירניים לנשיאם אחדמינז'אד. כל תושב באירן מכיר את הכתובת ויכול להפנות בקשות באופן ישיר אל הנשיא. בגלל הכמות המסתכמת במיליוני מכתבים הנשיא לא קורא את כולם בעצמו, אבל כולם יודעים שיש מי שקורא את הבקשות ומעביר אותן לטיפול. דרך רשויות הרווחה ועמותות חסד איסלמיות המקורבות לשלטון חלק גדול מהבקשות מתמלאות. תומכי אחמדינז'אד רואים בכך הוכחה לחופש הקיים באירן ולנכונות השלטון לעזור לאזרחים שלא כמו בארצות הברית למשל. המבקרים אומרים שמדובר בלא יותר מגימיק שיווקי הנועד להאדיר את פולחן האישיות לנשיא, ומשכיח שהשלטון באירן הוא זה שמשמר את העוני והבערות במדינה העשירה במשאבים טבעיים. 

ההתמקדות בתופעה מקומית ויחודית לאירן שמצליחה להציג את אחמדינז'אד באור חיובי עזרה ללום לזכות בשיתוף פעולה מצד השלטונות באירן. מה שיוצרי קולנוע רבים אחרים לא הצליחו להשיג. לפי המשטר האירני נדחו כ-350 הצעות לפרוייקטים מרחבי העולם. ללום עזרו גם העובדות שהוא מגיע מהקולנוע העצמאי ולא מזוהה עם סרטים מסחריים קפיטליסטיים, וגם הרקורד המרשים שלו בעולם האקדמיה. באחד הראיונות לום גם חשף שבאחד הפסטיבלים זכה להכיר מפיק קולנוע אירני שמקורב ליועץ התקשורת של אחמדינז'אד שעזר לו בהשגת האישורים הדרושים.

לום שהה באירן במשך כחמישה חודשים. את רוב הזמן לדבריו היה צריך להוציא על בירוקרטיה. היה עליו למלא בכל פעם בקשות חדשות לצילום לכל אירוע בנפרד. ההתמדה והעקשנות שלו השתלמו. ימי הצילום שלו הסתכמו בכשלושה שבועות שבמהלכם ליווה את ביקוריו השוטפים של אחמדינז'אד בפרובינציות שונות באירן. 

תוך כדי הצילומים התעוררו לא מעט קשיים. פעם היו אלה קיצוניים לאומניים שהאשימו אותו כמרגל, וקראו לשלטונות לשלול ממנו את אישורי השהייה במדינה ולגרשו לאלתר. פעם אחרת לום גילה שבניין מגורים תמים למראה שצילם משמש למגורים רשמיים של בכירי הצבא והנציגים האירניים החרימו ממנו את הקלטת. אחמדינז'אד עצמו נשמע אומר שהוא אינו מבין למה להמתקד במכתבים הנשלחים אליו ולא בהישגי הגרעין בהם  מדינתו יכולה להתגאות. כשלום הגיע לצלם בקריית הגרעין האישור התעכב, והוא ניסה לשכנע את השומרים שיש לו אישור והבעיה היא אצלם שהם לא יכולים לקבל פקס. השומרים לא התרצו, ולום נאלץ לשוב לדרכו.

עם זאת, באופן מפתיע מעבר לבעיות האלה לא היו בעיות מיוחדות לאשר את החומר המצולם. לום אמנם הראה לנציגים גירסה מרוככת ללא ביקורת מפורשת נגד הנשיא ונגד המשטר, אך ההבדל בינה לסרט הסופי הוא רק במספר דקות שנוספו. סגן הנשיא שצפה בסרט לא אהב את הסרט, אך הוא פטר את לום בדיעה שככל הנראה לא מדובר בבמאי כל כך מוכשר. ליועצים האירנים היה עוד טיפ אחד לקרוא לסרט "דמוקרטיה בפעולה".

כדי להוציא את הסרט אל הפועל היה על לום לשתף פעולה באופן מלא עם המגבלות שהוטלו עליו. שיתוף הפעולה עם השלטונות באירן גרר ביקורת נגד הסרט מצד גולים אירניים, בעיקר כאלה היושבים בגרמניה לפני הקרנת הסרט בפסטיבל ברלין. הגולים חששו מהדימוי הטוב והאנושי שהסרט יעורר לאחמדינז'אד והתנגדו להקרנתו. לום טוען שמדובר בביקורת אוטומטית מצד מי שלא ראו את הסרט. הוא גם מקפיד בראיונות ובדיונים לחדד את ההסתייגויות שלו מהמשטר באירן.

ערוץ פנייה ישיר לנשיא או תעלול שיווקי? מתוך "מכתבים לנשיא"

אחד התנאים לצילומים היה שבידי השלטונות האירניים יש יכולת לקבוע היכן הסרט יוקרן. הסרט כאמור נאסר להקרנה בישראל, אך לום אישר את הקרנתו בדוקאביב בשנת 2009, והגיע כאורח לפסטיבל. כהזדמנות יוצאת דופן לכל מי שקראו מילות אהבה לאזרחי אירן, ולכל מי ששונאים ומפחדים אבל לא יודעים בדיוק ממה תהיה עוד הזדמנות לקבל סיור מודרך ברחבי אירן על ידי אחמדינז'אד ועם לום שמתלווה אליו. לקראת ביקורו עם הסרט החדש שצולם במצרים לום נתן לי את אישורו לקיים הקרנה נוספת פתוחה לקהל של "מכתבים לנשיא". הסרט יוקרן ביום רביעי 02.05 בשעה 20:30 על גג בית העם ברוטשילד 69 תל אביב. הכניסה חופשית. פרטים

בנוסף להקרנה הרגילה בסינמטק תל אביב במסגרת התחרות הבנילאומית של הפסטיבל תהיה הקרנה נוספת של "בחזרה לכיכר". ביום חמישי 10.05 בשעה 20:00 יוקרן הסרט החדש בבית העם בשדרות רוטשילד 69 על הגג. בתום ההקרנה פטר לום יעביר הרצאה על עשייה תיעודית באיזורי קונפליקט בעולם ותהיה גם הזדמנות לקבל לשאול על שני הסרטים. אני ממליץ מאוד להגיע לפגוש את אחד היוצרים הרהוטים והנחמדים שהכרתי. לום בולט בכל דיון קולנועי בו הוא משתתף ולא רק בגלל העובדה שהוא מתנשא ליותר משני מטרים, בכל זאת יוצר דוקומנטרי שמצלם נהדר סיטואציות עדינות ומצליח לרקום אינטימיות עם גיבוריו וגם יודע להתנסח כמו מרצה לפילוסופיה בהארוורד. לפני הקרנת הסרט בשעה 19:00 תהיה הרצאה נוספת של יואב גרוס ("סוסיא") על כוחו של הוידאו ככלי מאבק. כמו כל האירועים בקולנוע בית העם, הכניסה חופשית. פרטים

בין לבין ההקרנות אני אסע בעצמי להמשך הצילומים של הסרט שלי, וגם יהיה שידור בערוץ 2 של סרט עליו עבדתי כמפיק שותף. אעדכן פרטים בהמשך.