יום שבת, 10 בספטמבר 2011

פינה חדשה




סרט לזכרה של הכוריאוגרפית פינה באוש

פינה

במאי: וים ונדרס             גרמניה, 2011


לא בטוח כמה שמו לב וכמה יזכרו מה היה האייטם האחרון של גיא זוהר בתור מנחה מהדורת "השבוע" של ערוץ 10 רגע לפני שהתפטר מול כולם. זה היה אייטם קצר על "פינה" סרטו החדש של וים ונדרס שעלה ברשת בתי הקולנוע "לב" בסוף השבוע. מדובר בסרט יוצא דופן, סרט דוקומנטרי תלת מימדי שיוצא להקרנות מסחריות. כבר ככה בלי להתייחס עוד לנושא הסרט אפשר להרגיש שיש כאן שילוב לא שגרתי.


באוש הלכה לעולמה ביוני 2009

סרטו של ונדרס הוא סרט תיעודי על הכוריאוגרפית המפורסמת פינה באוש, או יותר נכון זהו סרט פרידה מבאוש שנפטרה לפני שנתיים. ונדרס ובאוש הגיעו מאיזור דיסלדורף בגרמניה. בשני העשורים האחרונים הם היו לחברים קרובים, ולונדרס היה ברור שהוא רוצה לעשות סרט על חייה ויצירותיה של באוש. לא מדובר ביוצר הקולנוע הראשון ששם לב אל אישיותה הכריזמטית של באוש והסחיפה הגדולה אחריה בעולם המחול. השילוב הזה כבר עורר את סקרנותם של כעשרה יוצרים אחרים שעקבו אחר באוש לסרטים דוקומנטריים או לסדרות טלויזיה. אחת מהן לדוגמה היא הבמאית שנטל אקרמן בסרטה משנת 1983. לבאוש היה גם חיבור לקולנוע עלילתי. באותה שנה בה אקרמן תיעדה את יצירתה באוש הופיעה בתפקיד קטן בסרט של פדריקו פליני. קטע קולנועי נוסף, אולי המוכר ביותר של באוש, הוא הריקוד שלה בסרטו של פדרו אלמודובר "דבר אליה". ככה שהמשימה של ונדרס להגיע ליצירה מקורית שפינה באוש ניצבת במרכזה היתה לא פשוטה. לדברי ונדרס, באוש היתה גם מקור השראה אדיר בשבילו, אז תוצאה מאכזבת כמו סרטו הקודם "לצלם את פלרמו" לא היתה מספקת אותו ובטח לא את הצופים.

כשוים ונדרס התארח בישראל בנובמבר 2009 הוא נשאל לגבי השינויים בעשייה הקולנועית בגלל שימוש נרחב יותר בפורמטים חדשים. ונדרס ענה שהצילום הזול בוידאו ובמצלמות קלות פתח אפשרויות רחבות שהשפיעו בעיקר על הקולנוע הדוקומנטרי שעקף את העניין והעומק בקולנוע העלילתי. כששמים לב לפריחה של הפסטיבלים לקולנוע דוקומנטרי בעולם ולשפע האדיר של סרטים תיעודיים מהשנים האחרונות ברור שונדרס צדק. באותו מפגש איתו בסינמטק תל אביב ונדרס חשף שני סרטים תיעודיים קצרים שהוא צילם באפריקה. סרטים תיעודיים קצרים לרוב נכנסים גם תחת קטגוריה של קולנוע ניסיוני. הבעיה היתה שבשני הסרטים האלה לא היה שום דבר מיוחד שהעיד שבוימו על ידי מי שהוזמן לישראל על ידי סם שפיגל כאחד המאסטרים הגדולים. קטעי וידאו ארט כאלה נראים בלא מעט תערוכות וההקרנה על מסך גדול גם לא תרמה להם. אחריהם הגיע גם סרטו העלילתי בכיכובו של קמפינו, סולנה של "טוטן הוזן" המקבילה הגרמנית ל"משינה". מהסרט העמוס במראות ובדימויים עלה חשש שונדרס רחוק מאוד משיאו.


צופים בתלת מימד? מתוך "במהלך הזמן"

בסרטיו הטובים ביותר דווקא הפשטות והדיוק עוררו עניין. לדוגמה בסרט "במהלך הזמן" לא היתה הרבה עלילה, אך ונדרס הראה רגישות קולנועית כאשר הגיבור נע בין בתי קולנוע נטושים ודאג לארגן בהם הקרנות. היתה בו גם רגישות היסטורית בבחירה בעיירות לאורך הגבול של גרמניה המערבית עם גרמניה המזרחית. הצילום המוקפד של רובי מילר והפסקול הנהדר חיפו על היעדר התסריט, שונדרס הודה שנכתב תוך כמה ימים. דוגמה אחרת אולי החשובה ביותר בקריירה של ונדרס היא הסרט "פאריס, טקסס" שזכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן. זהו עוד סרט מסע פשוט עם צילום נהדר של מילר, אבל אליו הצליח ונדרס להוסיף עוד כמה רבדים, תסריט מהודק ומרגש ושימוש בצבעים עזים. תחת הקטגוריה של סרטי מסע נכנסים רוב יצירותיו של ונדרס, כולל סרטים דוקומנטריים היפים שעשה כמו "בואנה ויסטה" המפורסם שעסק במוזיקאים שנשכחו בקובה והתגלו מחדש על ידי הגיטריסט ריי קודר ו"נפש האדם" המעולה על תולדות הבלוז שפחות התפרסם למרות הפקה של מרטין סקורסזה והשתתפות מוזיקאים אורחים כמו בק, לו ריד וניק קייב.

גם הסרט על באוש היה אמור להיות סרט מסע שילווה את להקתה בהופעות ברחבי העולם, אך מחלת הסרטן אובחנה אצלה כמה ימים לפני שהכריעה אותה. לפני שהלכה לעולמה, באוש הספיקה לצפות בסרט אחר שליווה את עבודתה של הבמאית אנה לינסל  שהוקרן בפסטיבל ירושלים. באותו הזמן ונדרס נותר ללא החברה הקרובה שהעריץ ובלי מי שאמורה לעמוד במרכז הסרט שהוא אפילו הספיק לצלם ממנו כמה דקות. הקונספט של ליווי מסעות הלהקה שיתאים לאיסוף רב של חומר בוידאו נפל, ועל ונדרס היה למצוא רעיון אחר או לוותר על הסרט. כאן נכנס החידוש הגדול שעלה בראשו. במקום המסע שהתבטל והמעקב אחריו שהתפוגג ונדרס בחר בעוגן חדש לסרט – השימוש בתלת מימד.


וים ונדרס מגלה חיבה לטכנולוגיות חדשות


הפורמט שעד כה שירת בעיקר סרטים עתירי אפקטים וסרטי ילדים או סרטי תדמית חסרי חשיבות וקטעי הסברה למוזיאונים, דווקא הוא, הצליח להחזיר את ונדרס לעשות קולנוע פשוט וטוב שמבוסס על חיבור מדויק של מה שנראה בעיניים עם משקפי הפלסטיק לפס הקול. כבר היו קטעי וידאו ארט שיוצריהם חשבו שהתמונה בשלושה מימדים תראה עשירה יותר מבשני מימדים, אך ונדרס הצליח לעלות את התלת מימד לדרגה שמתקרבת לשלמות.

ונדרס הצליח לנצל את הפורמט התלת מימדי במלואו. בסרט צפיתי בהקרנת טרום בכורה של הסרט במסגרת אירוע התרמה של פסטיבל "דוקאביב" שאליו הוזמנתי. אחר כך ראיתי כמה קטעים מהסרט בתכניות טלויזיה ובאינטרנט, אי אפשר להשוות את עוצמת החוויה בקולנוע למה שראיתי באותם קטעים. גם בדו מימד הצבעים יפים ורואים שהקומפוזיציות של הצילום נבחרו בכשרון, אך בתלת מימד היה אפשר להרגיש קרובים לרקדנים ולהבחין בכל גרגיר מהאדמה שפוזרה על במת הריקודים.

הטכנולוגיה מחזירה את ונדרס לסמוך על הפשטות


"פינה" מורכב מקטעי מחול של האנסמבל של באוש מהעיר וופרטל במערב גרמניה לצד זיכרונותיהם של הרקדנים מבאוש או ההספדים שלהם. הזכרונות וההספדים הם צילומים פרונטליים של הרקדנים שהגיעו ללהקה ממקומות שונים בעולם כשהם רק מסתכלים אל המצלמה שלא זזה. קולם נשמע בווייס אובר בשפות שונות מבלי שהם מניעים את שפתיהם. זו אותה טכניקת מחשבות המוכרת מסרטו הידוע ביותר של ונדרס "מלאכים בשמי ברלין". חלק גדול מקטעי המחול גם מצולם על ידי מצלמה סטטית עם שימוש מעניין בקומפוזיציות של החלל, אך ונדרס לא חושש לנסות כמה כיוונים ויש קטעים אחרים שמצולמים תוך כדי תנועה יפה ומתוחכמת של המצלמה שמלווה את הרקדנים.

הריקודים נחלקים לקטעים שצולמו על הבמה ולקטעים שצולמו בחוץ או בלוקיישן שמתאים לריקוד. קטעי הבמה בתלת מימד מעבירים תחושה שאנחנו הצופים לא נמצאים באולם קולנוע אלא באולם התיאטרון ולפנינו מופע חי ומוחשי של הרקדנים. רק שכאן בסרט הקהל לא רואה את קטעי המחול מהיציע, אלא נמצא עם הרקדנים על הבמה. יש תחושה שאפשר להרגיש שכל שיערה או קמט בבגד נמצאים במרחק נגיעה מאתנו. יתרון נוסף של הסרט על מופע אמיתי הוא באפשרות לערוך ולתת קצב, ניתן לקצר מעברים ולשלב תפאורות ותלבושות. ככה אפשר לקפוץ בין המופעים המוכרים של באוש עם תפאורות שנעות בין מינימליזם לתחכום ושימוש באדמה ובגשם מלאכותי על הבמה, לבין לוקיישנים עם ארכיטקטורה ונופים המתאימים לריקוד. בקטעים מחוץ לבמה אפשר לראות ריקוד על סף בור ענק במכרה, קטעים ביער ובאחו, קטע בכיכר עירונית בוופרטל ועוד. הרכבת העירונית של וופרטל מופיעה בשלושה קטעים שונים. מדובר ברכבת תלויה ישנה ויפה. הרכבת ולהקתה של באוש הם הדברים המפורסמים ביותר בוופרטל. ריקוד אחד נערך בצומת שמעליו נראית הרכבת התלויה בנסיעתה, ריקוד נוסף נערך בתחנה ישנה במפלס בו תלויות הרכבות וניתן לראות את המנגנון המפעיל את הרכבת ההפוכה, והקטע המרשים ביותר אולי בסרט כולו הוא הצילום מתוך הקרון הנוסע שמעביר תחושה של נסיעה של ממש בתוך העיר. דווקא הריקוד באותו הקטע לא מעניין, מה שמאפשר להתמקד עוד בנוף הנסיעה.

עניין נוסף שמצליח לעבור בסרט היטב הוא העיסוק במוות ובזקנת הגוף. גיבורת הסרט למעשה מתה בתחילתו, אך היא נוכחת בו ברוחה לכל אורכו גם היא נראית פיזית רק בהתחלה ובסוף. רבים מהרקדנים הקבועים באנסמבל אינם צעירים והם ליוו את באוש במשך שנים ארוכות, הם גם מתייחסים ישירות למותה בקטעים שהם מדברים, אך גם אי אפשר להתעלם מהמרכזיות של הגיל במשהו פיזי כמו מחול. בסרט מוזכר שעוד רקדן נוסף לא צעיר בעצמו מהלהקה מת במהלך הצילומים, וגם יש קטע בו רקדנית מספרת על הרגע בו נקראה להחליף את באוש כשזו אינה היתה מסוגלת לרקוד עוד בעצמה. אותו ריקוד "קפה מולר" מבוסס על זיכרונותיה של באוש מבית המלון שהיה ברשות הוריה בילדותה, מה שמוסיף לחילוף הדורות על הבמה משמעות יותר עמוקה. ונדרס נגע בנושא המוות והזקנה גם בסרטו "לצלם את פלרמו" בו הגיבור נאלץ להתמודד מול מלאך המוות. את מלאך המוות גילם דניס הופר באחד התפקידים האחרונים לפני מותו שלו.

דניס הופר שיחק את מלאך המוות בסרט הקודם של ונדרס


ההתייחסות הבין דורית העסיקה גם את באוש בתור יוצרת. בקטעים מתוך "קונטקטהוף" (חצר המגע) מופיעים לפעמים בנוסף לרקדנים הקבועים גם רקדנים מלהקת הנוער ומלהקת המבוגרים. ונדרס הצליח להכניס כאן עניין חברתי חשוב שאולי בסרטה של לינסל הוקדש לו יותר זמן. אותו עניין חברתי נראה בשתי נקודות, אחת היא  החיבור לקהילה והשנייה היא היאחזות בפריפריה ללא פשרות. בעיני באוש ללהקתה היה חייב להיות חיבור חזק לקהילה, החיבור התבטא בקליטת בני נוער וזקנים כרקדנים למופע מבלי להתפשר על דרישה באיכות. בחירתה של באוש לא נבעה רק מחיזיון ויזואלי שבו צעירים או זקנים חסרי ניסיון במחול נראים מעניינים יותר על הבמה. העובדה כי לא מדובר ברקדנים מיומנים חייבה את באוש להתחשב בטווח התנועה שלהם, אך לא במידת הרגישות והביטוי הגופני אליו הם מסוגלים. חשוב לזכור גם שוופרטל אינה עיר מרכזית, אך היא אחת מבירות המחול בעולם, בגלל להקתה של באוש. קשה לחשוב על דוגמאות מקבילות של מוקד מקצועי או מוקד תרבותי בעל יחוד משלו בפריפריה בישראל.

סרטי התלת מימד היו עד כה להיטים או הליכה על הכנסה בטוחה. הפצה מסחרית של הסרט הזה בתלת מימד היא עדיין בגדר הימור, הרי המחיר הגבוה של הכרטיס לסרטי 3D הוא רק צד אחד, כי אם לא יבואו צופים לסרט זה אומר שלהפצתו תהיה עלות תפעולית יותר גבוהה עם הכנסה נמוכה. מדובר בסרט שקיבל ביקורות טובות מאוד מאז הקרנת הבכורה שלו ב"ברלינלה" בפברואר, ויצא להפצה מסחרית בהרבה מדינות בעולם. עדיין קשה לי להאמין שמדובר בסרט שיתפוס כלהיט, הוא לא מתאים לכל אחד. הצילום בו מרשים ומשאיר המון רושם, אך מראש מדובר בפלח קהל מצומצם שיגיע לצפות בסרט תיעודי על מחול. גם מתוך אותו פלח פוטנציאלי יהיו לא מעט צופים שיסברו כי הסרט קצת ארוך מדי וחוזר על עצמו. אז אני אסכם את דבריי על הסרט בברכה לרשת "לב" על התעוזה בהפצתו ובהמלצה לכל מי שאוהב מחול או תרבות ללכת לראות, יחסית לתחושה של צפייה במופע אמיתי ישר מהבמה המחיר לא מדובר בהוצאה מאוד גבוהה. בנוסף לזה, מי שאוהב צילום ורוצה לראות סרט שעוד יהיה אבן דרך בהיסטוריה של הקולנוע מבחינה טכנית חייב לראות את הסרט על המסך הגדול בתלת מימד.




תודה לצוות דוקאביב על ההזמנה לאירוע.