יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

הרחובות שלנו


המלצות לדוקאביב גליל

בשנים האחרונות אנו עדים להצלחה הגדולה של "דוקאביב" שמתבטאת באולמות מלאים כמעט בכל הקרנה. זאת בניגוד למה שמוכר לנו מפסטיבלים אחרים כמו בירושלים ובחיפה. מעבר לתכנית מגוונת והפקה מוצלחת, אפשר לומר שנקודת המוצא של "דוקאביב" לעומת שאר הפסטיבלים היא עדיפה מעצם זה שהוא ממוקם בעיר תל אביב. לפני מספר שנים ביוזמה מבורכת מנהלי הפסטיבל החליטו לנצל את הצלחת המותג ולהקים לפסטיבל שלוחה בפריפריה כנהוג בכמה פסטיבלים גדולים בעולם. זוהי השלוחה של פסטיבל "דוקאביב" במעלות-תרשיחא שנפתחה אתמול בפעם השלישית. האירוע הוא הזדמנות לתושבי הצפון לראות ממיטב הסרטים הדוקומנטריים על המסך הגדול.

בין הסרטים שיוקרנו בגליל שניים הם מומלצים במיוחד "אקזיט דרך החנות" ו"סקייט אוף מיינד". לא מעט ירימו גבה כשאני מזכיר באותה נשימה את אחד הסרטים המדוברים ביותר של השנתיים האחרונות, הסרט על בנקזי יחד עם סרט ישראלי דל תקציב, אבל בין הסרטים ישנם קווים מקבילים, כאשר הראשון עוסק באמנות רחוב והשני בספורט הכי אורבני שקיים נסיעה בסקייטבורד. הדימיון קיים גם מבחינת המבנה והצגת הדמויות כולל שימוש בקטעי וידאו חובבניים או מחתרתיים.



אקזיט דרך החנות

המסתוריות נשארת ופניו של בנקזי (כנראה) לא נחפשות לכל אורך הסרט


במאי: בנקזי                                  בריטניה, ארצות הברית 2010

קשה לכתוב על הסרט של בנקזי, אמן הרחוב המפורסם בעולם, כי מדובר בסרט מלא תעתועים. קשה לכתוב עליו גם כי הסרט מלא בהפתעות ואיכשהו מישהו בישראל פיספס בהפצה, והחשיפה שלו בארץ  בכמה הקרנות בודדות ב"דוקאביב" ובסינמטקים רחוקה מאוד מהפוטנציאל המסחרי שלו. בתחילת הסרט בנקזי שפניו (כנראה) לא נחשפות לאורך כל הסרט מספר שיש בחור שרצה לעשות עליו סרט תיעודי, אבל אותו בחור יותר מעניין ממנו, אז יצא שהוא עושה סרט על אותו בחור אלמוני ולא להיפך. כאן נכנסים לאחת השאלות העומדות מאחורי הסרט, האם זה סרט של בנקזי או סרט על בנקזי. בנקזי חתום על הסרט כיוצרו יחד עם שפרד פיירי המעצב שהתחיל עם תליית כרזות ברחוב והתפרסם עם עיצוב הכרזה של ברק אובמה בצבעי הדגל האמריקאי. גם בנקזי וגם שפרד פיירי אינם אנשי קולנוע. ככה שזה לא מובן מאליו שכבר בסרטם הראשון הם יצליחו לעשות סרט מתוחכם ומהנה עם עריכה מצויינת שיגיע למועמדות לאוסקר ולהכנסות של מיליוני דולרים ברחבי העולם. ככל הנראה השניים נעזרו גם בבמאי צללים. לעומת זאת כדמויות זה ברור שהשניים, במיוחד בנקזי עטור ההילה, הם מסוג הגיבורים המצליחים והשנונים שיוצרים דוקומנטריים היו רוצים להתמקד בהם.  

אולם כאמור גיבור הסרט לכאורה הוא לא בנקזי ולא שפרד פיירי, אלא תיירי גואטה צלם חובב צרפתי עלום שם נכון לתחילת צילומי הסרט. הכל התחיל כשגואטה הוקסם מעבודתיו של בן דודו "ספייס אינוויידר" שמפזר באתרים שונים דימויים קטנים עשויים אריחים קרמיים בצורה של דמויות ממשחק מחשב משנות השמונים. המעקב אחרי בן דודו עורר בגואטה דחף להמשיך ולתעד אמני רחוב נוספים שהכיר בלוס אנג'לס ובמקומות אחרים, כשהוא חולם לעשות עליהם סרט. לגואטה התפתחה אובססיה של ממש לתעד את עולמו ואת עולמם של אמני הרחוב, כפי שהוא אומר "מאחר ולא עשיתי סרט לפני, ולא ידעתי מתי לעצור, המשכתי לצלם".

מי אתה תיירי גואטה?


החלום של גואטה קרם עור וגידים אחרי מאות שעות של מעקב אחרי אמנים אלמוניים ברובם. זה קרה ברגע שהוא הצליח לתעד את בנקזי, שהוא לא רק אמן הרחוב הנודע בעולם, אלא גם המסתורי מכולם. זהותו של בנקזי עדיין לא ידועה, ולפני גואטה איש לא תיעד אותו בפעולה. גם לטקס האוסקר אחרי הצלחת הסרט בנקזי לא הגיע אחרי שהמארגנים סירבו לאפשר לו להגיע עם מסיכה על ראשו.

כך בתחילת הסרט גואטה מוצג כמי שמצלם סרט על בנקזי, זה קורה להזכירכם בסרט של בנקזי על גואטה. הטשטוש הזה בין המצלם למצולם מוביל לשאלה אחרת האם מדובר בכלל בסרט דוקומנטרי או שזה סרט מוקומנטרי, כלומר סרט מבויים שרק לכאורה מוצג כתיעודי. כל מילה יכולה להסגיר במשהו את השתשלשלות הדברים המפתיעה ככל שהעלילה מתקדמת, לכן לפחות לטובתם של תושבי הגליל אנסה להמנע מספויילרים. ההתפתחות בסרט כל כך מפתיעה ואפילו מופרכת כמעט שקשה להאמין שמישהו היה מסוגל לתסרט אותו מראש. גם אחרי צפיות חוזרות ומאומצות לא הצלחתי קטעים שחסרה בהם תחושת האותנטיות, מלבד אולי סצינה מחשידה אחת בה גואטה מתראיין לכתבת טלויזיה ואחד מחבריו מפריע לו בהערות בצרפתית תוך כדי. עם זאת, קשה להאמין שהדמות של גואטה שהיא גם פשוטה וגם מורכבת, דמות של אנטי גיבור מלא הומור עם מבטא צרפתי לא הומצאה על ידי תסריטאי מבריק.


אמן הרחוב המפורסם בעולם מגיע להוליווד עד מועמדות לאוסקר

האקדמיה האמריקאית החליטה להתעלם מאותם ספקות והסרט היה בחמישיית המועמדים הסופיים לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. מעניין לציין שלצידו ברשימה היה הסרט המצויין "האמנות בזבל" עליו חתומה הבמאית לוסי ווקר ובמרכזו האמן הברזילאי המפורסם ויק מוניז. זהו סרט נוסף בו יש עמימות לגביי מי הוא יוצר הסרט, האם האמן הוא רק הגיבור או שהוא גם יוצר הסרט. זהו סרט על מוניז או סרט שלו. האם מדובר בתיעוד של פרוייקט או בפרוייקט שתוכנן ותוסרט בצורה כזו שתהיה אפשרות לתעדו בצורה מעניינת. גם ב"האמנות בזבל" מתעוררות שאלות לגביי עולם האמנות. מוניז שהיה לאמן מצליח מאוד לאחר שהגיע משכונת עוני חוזר לתחתית הסולם במטרה לתרום לקהילה. יחד עם האנשים שגרים באתר הגדול בעולם להטמנת אשפה ומלקטים ממנו כל מה שניתן לשלוח למיחזור, מוניז משעתק יצירות אמנות מוכרות. הם בונים יצירה גדולת מימדים שמורכבת מפריטים שנמצאו בין האשפה באתר. בסוף התהליך מוניז מצלם היצירה, ומה שנשאר הוא תצלום, תצלום שמופיע בתוך סרט.

בנקזי אפילו מתוחכם עוד יותר מהמהלך המורכב שווקר ומוניז הצליחו להציג בסרטם. בנקזי הוא לא רק אמן רחוב מחתרתי, אלא גם אמן פלסטי נחשב שיצירותיו נסחרות במחירים אסטרונומיים. האם מי שיצירותיו מגלגלות כאלה סכומים יכול עוד להחשב כדמות מחתרתית ואנטי ממסדית? מה זה אומר על בנקזי? או שאולי השאלה, מה זה אומר על עולם האמנות ועל הדרך בו הוא מכתיר מלכים חדשים? בנקזי וגואטה מצליחים בסרט לערער את ההנחות המגדירות מהי אמנות, ובפרט מהי אמנות עכשווית. הם גם לא מסתפקים בזה, ובסרט עם עריכה מופתית שכולו זורם ומשעשע בנקזי ושותפיו יצרו גם דבר שכמעט נתפס כיומרני מעצם הגדרתו – קולנוע על קולנוע. יום אחד כשנדע מיהו בנקזי אולי תפתר העמימות מאחורי הסרט, עד אז נשאר עם ההנאה שבתעתוע.

הסרט יוקרן ב"דוקאביב גליל" היום ומחר.



סקייט אוף מיינד

סרט עמוק עם קטעי סקייט מלהיבים


במאית: קרין קיינר                                    ישראל, 2011

לפי השיבוץ בלוח ההקרנות במעלות כנראה שמישהו חשב על הדימיון שעולה בין סרטה של קרין קיינר לסרטו של בנקזי. יש פה כבר מחמאה אדירה לקיינר. כמעט כמו האובססיה של גואטה לתעד את אמני הרחוב, למחמד גיבור הסרט יש אובססיה לסקייט. גם כשהוא נחבל וגם כשהוא שובר עצמות הוא לא מסוגל להניח לסקייט בלי לקפוץ ובלי לגלוש. כאשר מחמד נמצא בבית, גם תוך כדי ניהול שיחות רבות משמעות, הוא נראה כמעט תמיד מול המחשב כשהוא לא מסוגל להניח את מבטו מסרטוני הוידאו של סקייטרים.

מחמד הוא בחור מיוחד שנטוע בין כמה עולמות. כמו בתיירי גואטה יש במחמד כגיבור כל מה שיוצר דוקומנטרי היה מייחל לעצמו. אולם להבדיל מגואטה מחמד הוא טיפוס רגוע ושקט, מהסוג שעוד יותר קשה למצוא. זה לא מוריד מכוחו כדמות מרתקת.

מחמד מעל המדרגות של גולדה


סרטה הקודם של קרין קיינר "רוח דרומית בחוף הילטון" עסק בגולשי גלים. מהנושא הזה דרך אחד הגיבורים שהוא גם גולש וגם סקייטר קיינר נחשפה לסצינת הסקייט המקומית. היא חיפשה סיפור מיוחד שיעמוד במרכז הסרט ויהיה שונה ברוחו מהסרט על גולשי הגלים. קיינר החלה לעקוב אחרי דמויות ידועות בסצינה כמו אבי לוזיה ולהגיע למרכז עולמם של הסקי יטרים בתל אביב מאחורי המשכן לאמנויות הבימה או כמו שהוא מכונה בקיצור בסרט "גולדה".

קיינר הוקסמה מהצעירים ומהתרבות האורבנית היחודית להם כמעט כמו שגואטה הוקסם מאמני הרחוב שתיעד. התכנון הראשוני היה להתמקד בארבעה גולשים שיבטאו את הרבדים השונים שמרכיבים את החבורה. ברגע שקיינר מצאה את מחמד היה לה ברור שהסרט יהיה עליו. מחמד הוא סקייטר נועז ונערץ על חבריו, אך אי אפשר שלא להתייחס גם לפרטים הבנאליים לכאורה. מדובר בנער ערבי שגדל ביפו והוא חי עם אלינה חברתו היהודיה בדירה בדרום תל אביב. כשלמעשה הזוגיות המיוחדת של הזוג הצעיר שחי כמו גדולים היא הבסיס לעלילת הסרט.

צילומים של גיא פיטשון מתוך הסרט

קיינר מצליחה דרך סיפורו של מחמד לחשוף את עולמם של הסקייטרים בארץ, בסרט מרגש שכולל לא רק קפיצות נועזות, אלא גם נוגע ברקע בשאלות מורכבות כמו האפשרות לזוגיות מעורבת בישראל ולמחסומים העומדים בפני מי שמגיע מרקע קשה, מה שנקרא בשפת הסקי יטרים "גטו". למרות הקשיים שעולים בסרט והפסימיות שנשקפת ממנו כתשובה לאותן השאלות הסרט נשאר מהנה וזורם, הרבה בזכות הומור והעריכה המוצלחת הסרט.

מחר יהיו שתי הקרנות מיוחדות לסרט במסגרת "דוקאביב גליל", הקרנה נוספת תהיה ביום חמישי. לפי אתר הפסטיבל הן פתוחות לציבור ללא תשלום.


 האמנות בזבל - עדיין מוקרן בסינמטק תל אביב

זו הזדמנות להמליץ על "לעיני כל" סרט קצר ויפה שכדאי לנסות להשיג, סרטה של גליה עוזמו על אמני הרחוב המקומיים Klone, Zero Cent ובעיקר Know Hope  המקבילה הישראלית של בנקזי. שלושתם הגיו מהרחובות בהם הם התפרסמו לגלריות ולמוזיאונים והחלו למכור את יצירותיהם. הסרט "האמנות בזבל", שהוא סרט מומלץ לצפייה בעצמו, עדיין מוקרן בצורה סדירה בסינמטק תל אביב




בונוס: בכותרת לא התכוונתי למשינה, השיר הנושא מתוך אקזיט דרך החנות

יום שני, 28 בנובמבר 2011

סרט מקומי - חמש מצלמות שבורות

תוספת קטנה:בעקבות ההכרזה על מועמדות הסרט לאוסקר באופן טבעי ישנן המון כניסות לרשומה זו שפרסמתי כבר בנובמבר 2011 . "חמש מצלמות שבורות" הוא מהסרטים היפים והחשובים שנעשו בשנים האחרונות ומגיע לו התייחסות יותר ארוכה מהרשומה כאן. אחרי זכייתו בחודש יולי בפרס לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ערכתי ראיון עומק עם גיא דוידי שהתפרסם בכתב העת של סינמטק תל אביב. רשומה על "שומרי הסף" תתפרסם בקרוב. בהצלחה ליוצרים. גירסה מלאה לראיון אפשר לקרוא כאן.

יום הולדת חמש לג'יבריל בנו של בורנאט לצד חמש שנות מאבק בבילעין וחמש מצלמות שבורות


חמש מצלמות שבורות

במאים: עימאד בורנאט, גיא דוידי                                     2011

בדרך כלל כל הישג ישראלי, בין אם זה פרס קטן לסרט בפסטיבל שולי ובין אם זה גול שרירותי של כדורגלן עם תואר שגריר, זוכה מיד לפרסום ומקבל הד גדול. לא כך קרה במקרה של "חמש מצלמות שבורות" שזכה בפרס חבר השופטים לסרט באורך מלא ובפרס חביב הקהל באידפא. קל לבטל ולהגדיר את הסרט כסרט לא ישראלי. היה גם אפשר לומר שאידפא על אף היותו הפסטיבל הגדול והחשוב בעולם לקולנוע דוקומנטרי, הפסטיבל נתפס ככנס מקצועי או כשוק בו מוצעים סרטי תעודה למכירה, לולא לפני כמה ימים פורסם בגאון בכמה ממדורי הקולנוע על יציאתם של שישה סרטים ישראלים לפסטיבל הנחשק ו"חמש מצלמות שבורות" ביניהם.

למי שלא ביקר באידפא קשה לתאר את גודל האירוע, קרוב לשלוש מאות סרטים, אורחים מכל העולם, תקציב ממשלתי גדול משל ירושלים ושל חיפה גם יחד, אולמות ענק מלאים, מהודרת עיתון מיוחדת לפסטיבל, כרזות בכל אמסטרדם ומחוצה לה, תכנית טלויזיה יומית ורצועות שידור עם היבול הדוקומנטרי המקומי בערוצי ברודקאסט. שפע הסרטים גורם לחוסר אחידות ברמתם, ככה שלצד יצירות מופת מוקרנים לעיתים סרטים פחות מוצלחים ופחות בשלים. גם שם קורות תקלות שמוכרות לנו מהפסטיבלים בארץ כמו איחורים או קריסה של המחשבים בקופות, אך בכל מקרה מדובר בפסטיבל מרשים מאוד עם הפקה מושקעת מאוד. אחד הדברים שמקבלים תשומת לב יתרה במהלך הפסטיבל הוא פרס חביב הקהל. באידפא לא מסתפקים בתיבה המונחת בצד שאליה צופים מזדמנים יכולים לשלשל את שמות הסרטים המועדפים אליהם. שם בכניסה לאולמות כל צופה מקבל טופס לדירוג הסרט, וההיענות למסירת טפסים מלאים היא גבוהה למדי. בסיומו של כל יום הקולות נספרים ומפורסמים למחרת על הבוקר בעיתון הפסטיבל כדי ליצור מתח. מעבר לזה שהתחרות פתוחה גם לסרטים שהוצגו כבר ולעיתים זכו בפרסים בפסטיבלים אחרים לפני הקרנתם באידפא, צוות הפסטיבל מייחס לתחרות חשיבות גדולה, אלטרנטיבה להחלטת השופטים שעלולה להיות שרירותית.

למעשה לתחרות הזו יש גם משמעות כלכלית גדולה, שכן הסרטים המובילים בה צפויים להמכר לשידור לערוצים שונים בעולם וגם למשוך את עיני האוצרים של הפסטיבלים ברחבי העולם. על כל פנים, מעצם ההגדרה של פרס המוענק על פי הפופולריות של הסרט הסרטים הזוכים בפרס הם על פי רוב סרטי מיינסטרים עם תקציב גבוה. בשנה שעברה היה מהפך ברגע האחרון והסרט "אמנות בזבל" ((Wasteland זכה במהפך של הרגע האחרון. השנה באופן מפתיע הסרט שהוכתר כחביב הקהל הוא "חמש מצלמות שבורות", סרט שהוא גם אישי וגם פוליטי וקשה לצפייה, מה שעל פניו לא בדיוק מצטייר כחביב הקהל הפוטנציאלי. מה גם שמדובר בנושא שהוצג כבר לעייפה.

בשנה שעברה סרטים על הסכסוך ישראלי-פלסטיני קיבלו הרבה תשומת לב באידפא במפגש הקצוות בין "הדמעות של עזה" הפסימי והברוטלי לעומת "בודרוס" שצייר את האפשרות של מחאה לא אלימה. נישת סרטי המחסומים משכה גם הרבה כותרות בעיתונות ההולנדית בעקבות הסרט "הומלנד" בו הבמאי ג'ורג' סלוייזר האשים את אריאל שרון ברצח במו ידיו במהלך מלחמת לבנון הראשונה. יש לומר שזו היתה סצינה מעט מופרכת, בה הבמאי ההולנדי נראה יושב מול המיצג של נעם ברסלבסקי בו היה דגם של אריאל שרון שקוע בתרדמת בגודל טבעי, ואז סלוייזר מתוודה בפני שרון שיש ביניהם חשבון לא סגור ומספר על הרצח שהוא היה לו לעד ומאז הוא שמר על כך בסוד. אז מה כבר אפשר לחדש בעניין הסכסוך שעוד לא נאמר?

סיפור קשה שנבחר כחביב הקהל באידפא, עימאד בורנאט בפעולה לצד באסם אבו רחמה


מבחינת פרטים "חמש מצלמות שבורות" אכן לא מחדש. אפילו שיאו של הסרט, הרגע בו אחד מגיבורי הסרט נהרג אל מול המצלמה נראה לא רק בחדשות, אלא גם בסרט על האמן דוד ריב מהסדרה "גיבורי תרבות". אז מה כן יש בסרט? תיעוד ארוך בן חמש שנים עם טון מיוחד ואישי, קולו ומבטו של יוצר הסרט עימאד בורנאט. בורנאט מציג את עצמו בתחילת הסרט כבן למשפחת פלאחים. הוא עצמו עבד בחקלאות ובגננות בישראל, והחל לצלם עם תחילת המאבק בבלעין. בורנאט תיעד אירועים בבילעין וסיפק חומר מצולם משם עבור רשתות חדשות וגם עבור כמה סרטים, ביניהם "בילעין חביבתי" ו"זרמים קטועים". דרך העבודה על האחרון בורנאט הכיר את הבמאי גיא דוידי. בהמשך בורנאט פנה אל דוידי ושיתף אותו בכוונתו לעשות מהחומרים היותר אישיים שהוא מצלם סרט תיעודי משלו.

את רוב רובו של הסרט החדש בורנאט צילם לבדו במהלך השנים. ביחד עם גיא דוידי כבמאי שותף נבנה הרצף העליליתי והסיפורי והשניים ערכו את הסרט יחד בצרפת. דוידי טוען שלסרטים אין זהות ואין לאום, יש להם שפה במקרה הזה ערבית ועברית ויש את היוצרים שהם פלסטיני וישראלי, אותו לא מעניין אם הסרט קיבל הכרה כסרט ישראלי. אולם כפי שגם דוידי מזכיר בסרט מעבר לאנשי צוות ישראליים, הושקע בו גם כסף מטעם הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה ומטעם ערוץ 8 בו הוא מיועד לשידור בעתיד הקרוב. כשהסרט "בודרוס" על הכפר השכן זכה בתחרות בפסטיבל ברלין, הזכייה מיד פורסמה והסרט הוצג כישראלי-אמריקאי. פסטיבל ברלין כמובן ידוע יותר, אך מעבר לשאלה של הסיקור העניין מבטא גם את ההבדל בין שני הסרטים. ב"בודרוס" הדגש הוא הוא על מאבק לא אלים והוא מוצג כתולדה של שיתוף פעולה, גם בשטח וגם באיך הסרט עצמו נעשה על ידי במאית אמריקאית וצלמים פלסטינים וישראלים. לעומת הסוף האופטימי של "בודרוס" בסוף הצפייה ב"חמש מצלמות שבורות" נותרת תחושה קשה של תמונת מצב קודרת.

אביו של בורנאט על רכב מג"ב בכניסה לביתו בכפר, מציאות רוויה באלימות וביאוש


לשאלתי על ההבדל בין הסרטים, דוידי השיב שהיוצרים של סרטים כמו "בודרוס" או "בילעין חביבתי" ניסו להמנע מעשייה של עוד סרטי מדכא שעשוי להחליש את פעילי השלום משני הצדדים. אולם בכוונתם להציג סרט שמעצים את הפעילים הם מסתכנים ביפוי ובאידאליזציה של המציאות, בעוד ש"בחמש מצלמות שבורות" הכוונה היתה לבטא את המשמעות האמיתית של החיים בבילעין שכוללת אלימות, מוות ותחושת יאוש כבדה. מאחר וזה סרט אישי מאוד הוא מצליח לעורר הזדהות גדולה עם בורנאט, ככה שדוידי משוכנע שההכרה בסרט גם בארץ תגיע לאחר שאלה שיצפו בו לא יוכלו לצאת ממנו אדישים.

לכל אורך הסרט בורנאט לוקח חלק פעיל במאבק של תושבי הכפר נגד אובדן אדמותיהם. היכן שהיו מטעים שעובדו על ידי בני הכפר נבנו שכונות של קריית ספר ומודיעין עילית. בין הכפר לשכונות החדשות הוצבו גם גדר ההפרדה וחומת ההפרדה כשחלק מאותם שטחים חקלאיים נותרו בין הביצורים ללא אפשרות להגיע אליהם בצורה חופשית. עם זאת, לעומת חבריו הטובים אדיב ופיל שמוצגים כמנהיגי המאבק, עימאד תמיד נמצא מאחורי המצלמה. זה נותן תחושה של המתבונן מהצד שמוכרת ביצוג הפלסטיני מהדמות המצויירת "חנדלה" של נאג'י אל עאלי ומהדמות הקולנועית של אליא סולימאן. בניגוד ל-"ES" השתקן של סולימאן, בורנאט לא מסתפק בהעברת הסיפור מנקודת מבטו, אלא מלווה את הסרט בקריינות. לצד הכשרון הטבעי של בורנאט לצלם ולתפוס סיטואציות ולהכיל אותן, אחת הסיבות העיקריות לאפקטיביות של הסרט היא אותה קריינות. הטקסט, כמו שאר הסרט, מאוד אישי ומדוייק. הקריאה עדינה וחפת התלהמות גם ברגעים הקשים, ואין בה את התיאטרליות שיש למשל בסרטיו של מחמד בכרי, שמיד מבטל את האותנטיות ומרחיקה את הצופים.

ג'יבריל בנו של בורנאט כותב את שמו על החומה


לפני כשבוע התכנסו בכירי עולם התקשורת הישראלית לכנס חירום נגד מגמת ההשתקה של הממשלה הנוכחית המופעלת נגד אמצעי התקשורת. בכנס נשאו דברים על חוק לשון הרע החדש, על מינויים פוליטיים ברשות השידור, על ההתנצלות הכפויה של גיא זוהר, על סגירת ערוץ 10, על סגירת גלי צה"ל ועל סגירת הטלויזיה החינוכית. היה נראה שכל אחד מהדוברים מפרש את זעקת החמס למערכת הקטנה בה הוא נמצא. מצד שני עם לוקחים בחשבון את התמונה הגדולה שעלתה שם אכן מצטיירת מגמה שיש להתנגד לה. חיזוק לכך היה בהשתתפות של דוברים שלא מזוהים עם השמאל הישראלי כמו דן מרגלית העיתונאי הבכיר ב"ישראל היום", ניר חפץ עורך "מעריב" ועד לא מזמן מי שעמד בראש מערך ההסברה של ממשלת נתניהו, חגי סגל הכותב ב"מקור ראשון" ובעברו איש המחרת היהודית, וגם יאיר לפיד שהתעקש להציג את עצמו כמי שאינו חלק מהברנז'ה השמאלנית וככל הנראה בבחירות הבאות הוא צפוי למשוך קולות רבים של מצביעי ליברמן וקדימה למפלגתו החדשה. הסיבה שאני חוזר לכנס היא שבין כל אותם דוברים עלתה גם כרמלה מנשה מ"קול ישראל". בתחילת דבריה היא המשיכה קריאת ביניים בנוגע למצב השטחים שנעדר מהתקשורת הישראלית, ואמרה שאין זו שאלה של ימין או שמאל במצב הקיים מצבם של הפלסטינים בכפרים, בערים ובמחסומים לא מעניין אף אחד ולא נכנס למהדורות החדשות ולא לעיתונים. עם כן, מה שנותר הוא לעשות סרטים דוקומנטריים, כן עוד סרט מחסומים ועוד אחד. בורנאט ודוידי מוכיחים שלא רק שיש מקום לעוד סרטים, עדיין אפשר לעשות סרטים חזקים ואיכותיים ללא מניפולציות. לצערי תמונת המצב שנראית מהסרטים עם הזמן רק נראית קשה ומורכבת יותר. ככה שאם אין לנו סיבה להתגאות ב"חמש מצלמות שבורות" זו לפחות סיבה לצפות בו ולכתוב עליו.






שימו לב, אם אנחנו בעניין של סרטי סכסוך, כדאי להזכיר שביום חמישי הקרוב 01.12 בשעה 20:00 יוקרן בבית העם הסרט "שלטון החוק" של רענן  אלכסנדרוביץ. ההקרנה בחינם באולם החורף המחודש בשד' רוטשילד 69 בתל אביב. בקרוב מאוד תתפרסם רשומה על שני סרטים מאוד מומלצים שיוקרנו השבוע ב"דוקאביב גליל".

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

יש יהודים מרירים

לפוסט נוסף עדכון מצער


 Bitter Jews


הפעם פוסט קצר ויוצא דופן. הרכב מוזיקלי שאני מאוד מעריך חזר לפעילות. אפשר לומר מיני קאם באק לצמד שמורכב מחיים כהן על הגיטרה ובשירה ומשי ליברובסקי שמוכר יותר כ"דיג'יטל מי" על סמפלרים. 


לפני כשלוש שנים המליץ לי חבר עיתונאי לראות את להקה הכי טובה בתל אביב בשם "דאב מלוח". בדיוק היה לי אז רעיון לוידאו קצר וחיפשתי מוזיקה אלקטרונית שתלווה אותו. ההופעה היתה בפאב קטן שמאז עבר מהעולם וישבתי ממש מול חיים שאותו הכרתי כבר מהאוניברסיטה. מיד שהם התחילו לנגן הבנתי שזו המוזיקה שחיפשתי לוידאו, אלקטרונית דחוסה וקודרת. יצאתי מההופעה והחבר העיתונאי שאל אותי מה דעתי, עניתי שההופעה היתה מעולה רק הם חייבים לשנות את השם כי הם לא עושים דאב והמוזיקה שלהם היא לא דאחקה. לשמחתי גם חיים ושי חשבו את אותה מחשבה והחליפו את שמם ליהודים המרירים. 


אולי זה הזמן בגרמניה שבו היה נראה שהם קצת נעלמו. בכל מקרה, היה לי חבל שגם בגבולות המוזיקה המאוד לא מסחרית שהם עושים, הם לא הגיעו ממש לפרוץ. עכשיו הם חזרו להופיע יחד, והסבלניים שביניכם, שכן לא כולם יכולים להתחבר למוזיקה הזו, יוכלו לראות אותם בשתי הופעות.


הראשונה הערב 17/11 ב"אנה לולו" ברח' הפנינים 1 ביפו בשעה 22:30, והשנייה במקום קצת יותר מוכר ומהוגן ב"רוטשילד 12" בתאריך 27/11 בכתובת שד' רוטשילד 12 בתל אביב כמובן. ההופעות בחינם. נמסר אחר פרסום הפוסט שההופעה ברוטשילד נדחתה, אעדכן תאריך חדש כשאדע. כמקובל בימינו, אלה שלא מצליחים לתפוס את הצמד בהופעה, יכולים להאזין לאלבום שלהם ברשת. ההקלטה קצת מורידה מהאנרגיות שלהם ולא כוללת כמה מהקטעים הכי יפים שלהם ששמעתי, אבל עדיין מומלצת בחום.


זו גם הזדמנות בשבילי להציג כאן את "יציאה" אותו הוידאו שצילמתי. עבר כבר מספיק זמן כדי שגם לטעויות הקטנות אני אשים לב, יש חוסר איזון מסויים שלי כבמאי וכנראה שהיה כדאי לקצר, אבל הוא נראה יפה גם באינטרנט, וזה עוד לפני פוסט ממש. מעבר למוזיקה המדוייקת זה בזכות הצילום הנהדר של אביב נווה, העריכה של צורית הרציון, השרירים של יואב אסא (ראו עדכון) והאוזניים המיומנות של המקליט דניאל עטי ושל בוגי שעשה את המיקס.






עדכון מצער

לו הייתי יודע על הפציעה של יואב אסא לפני כתיבת הפוסט, הייתי מתחיל לכתוב ממנה. השחקן הפעלתן שנראה שני בוידאו נפגע קשה באימון. למדנו יחד בתיכון, ולמדנו להכיר יותר במסע אלטרנטיבי לפולין. יצא לנו אפילו גם בשירות הצבאי לחלוק תקופה באותו בסיס. כחייל ביחידת החילוץ הוא היה מוסיף לעצמו מסעות ליליים, ועוצר ליד הקולר תמיד עם חיוך לשתות מים איפה שאני הייתי יושב ללמוד למבחנים. כשחיפשתי בחורים חסונים לוידאו מיד פניתי אליו. התקשרתי אליו אחרי כל השנים והוא מיד בא. התוצאה היתה מדהימה ומלאת אנרגיה. כשסיימנו את הצילומים אחרי כל הקפיצות והטיפוסים שלו הוא נסע להעביר אימוני כושר. אני מאחל לו החלמה מהירה ורפואה שלמה, ומאוד מקווה שבפעם הבאה שאצטרך אותו הוא יבוא גם.


דוקו באר שבע

בעניין סרטים דוקומנטריים, רציתי מאוד להגיע השבוע לבאר שבע לפסטיבל הקטן שנערך שם ובו חולקו גם הפרסים מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים ושאר הגופים המסייעים, אך לצערי השפעת תפסה גם אותי. המעוניינים ברשימת הזוכים כולל התרגום הכספי לזכייה יכולים לקרוא כאן. מעניין אותי איך הסכומים  המוקצים לפרוייקט עתידי מתחלקים בין היוצרים למפיקים שחתומים על הסרטים הזוכים. מי שיודע מוזמן להגיב כאן. על כל פנים נראה שלפחות את הסרט "הדירה" הבלוג שלי יצטרך להשלים. ברכות לזוכים ולשאר המשתתפים. בכל מקרה. זה המקום לציין שהיוזמה לקיים את הפסטיבל הקטן בבאר שבע היא מבורכת מאוד. אני מקווה שהגיע להקרנות הרבה קהל מקומי.

יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

לין רמזי ברחובות


טילדה סווינטון ולין רמזי מרוצות מעבודתן המשותפת - הקולנוע העלילתי מגיע לפרימה

 אפשר לדון רבות בשאלות האם נחוץ פסטיבל לסרטי נשים, והאם ריבוי הפסטיבלים בארץ מוסיף או גורע מהאיכות של כל אחד מהם. זו כבר השנה השמינית בה נערך הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות שזה אומר שהוא יחסית כבר מהותיקים בארץ. כל עוד הפסטיבל מצליח להעמיד תוכנית איכותית ולמשוך קהל השאלות האלה נשארות רק לשם הדיון. בעיני חשיבות הפסטיבל היא באפשרות לראות סרטים כמו "הצלמניה" או "החולמות" על המסך הגדול בעיר שאמנם לא רחוקה מאוד מתל אביב, אך נמצאת כבר בפריפריה. מה גם שהפסטיבל מתקיים במיקום יחודי "קולנוע חן" שהוא מאחרוני בתי הקולנוע העצמאים בארץ.

בנוסף למה שכבר ציינתי השנה הפסטיבל ברחובות מציג אטרקציה של ממש. מדובר על המחווה לבמאית הסקוטית לין רמזי. עד הרגע האחרון היו ברחובות תקוות שרמזי תגיע להתארח בפסטיבל. התקוות אמנם נתבדו, אך המחווה לא היתה מביישת גם את הפסטיבלים הגדולים בירושלים ובחיפה כשגולת הכותרת היא הקרנת הבכורה של הסרט "חייבים לדבר על קווין" שזכה להרבה עניין בפסטיבל קאן האחרון.

לין רמזי מסומנת כבר שנים רבות כאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הבריטי. כיוצרת צעירה היא פרצה עם סרט ביכורים מעולה "תופס העכברושים" בשנת 1999 אחרי הצלחה וזכיות מרובות בפרסים עם שלושה סרטים קצרים שנעשו לפניו. מאז עברו תריסר שנים בהן רמזי הציגה סרט אחד בלבד שהוא גם די בינוני בשם "מורברן קאלר". עד שהשנה נראה שהצליחה שוב למלא את הציפיות ממנה עם סרט עטור שבחים.

הפסטיבל ברחובות יציג את כל סרטיה של רמזי:

מבחינת הפקה מדובר בעליית מדרגה עבור רמזי

 חייבים לדבר על קווין  2011
יום ה' (היום) בשעה 19:30 – רמזי עולה לליגת העל מבחינת תקציב וקאדר שחקנים מוכרים כמו טילדה סווינטון וג'ון סי ריילי.

סמנתה מורטון לצד גופת בעלה בסרט - המוות בעל נוכחות מתמדת בסרטיה של רמזי

מורברן קאלר  2002
יום ו' בשעה 14:30 – גם בו יש פנים מעט מוכרות, סמנתה מורטון, בתפקיד הראשי שנראתה לאחרונה בסרט היפה "השליח" של אורן מוברמן אבל בוודאי מוכרת יותר כנערה חוזת העתידות ב"דו"ח מיוחד" שיצא גם הוא בשנת 2002. כמו בכל סרטיה של רמזי המוות צריך להיות נוכח לאורך כל הסרט, על ההתחלה מורברן הדמות הראשית מוצאת את גופת בן זוגה שהתאבד רגע לפני חג המולד. במקום לשקוע באבל ובמועקה מורבן מחליטה להשתמש בזה כדי להתחיל את חייה מחדש. במקום החיים כקופאית בסופר בעיירה המדכאת היא יוצאת למסע בספרד. הבעיה שהסרט מתפזר מדי ואין מספיק אמינות בהצלחה של מורברן כסופרת למרות ההזדהות עם הרצון שלה לצאת מהמקום שבו היא נמצאת שמאפיין את כל הדמויות קשות היום של רמזי.
לפני הסרט יוקרן הסרט הקצר "להרוג את היום" (1996) על יום בחייו של אסיר עם ג'יימס רמזי בתפקיד מאוד אינטנסיבי, ולא כפי שנכתב בהפניה מאתר הפסטיבל שם הסרט מתואר כדיוקן של צעירה סקוטית שנגמלה מהירואין.


וויליאם אדי כתופס העכברושים - הכוונה מדוייקת של ילדים ושחקנים לא מקצועיים

תופס העכברושים  1999
שבת בשעה 14:30 – סרט נהדר שבמרכזו ילד בשם ג'יימס החולם על מעבר לשכונה טובה ועד אז תקוע בשיכון עוני מוכה עכברושים בגלל שביתת מפני האשפה בשנת 1973 בגלזגו. רמזי הכניסה לסרט את כל המרכיבים שהופיעו בסרטיה הקצרים, כמו הדמות שלה כילדה כאחותו הקטנה של ג'יימס, ושכללה אותם. התסריט בנוי היטב כולל הסוד הנורא של ג'יימס שמלווה אותו לאורך כל העלילה, המשחק מעולה תוך שילוב של ילדים ונון-אקטורז לצד שחקנים מקצועיים, בחירת שירים מדוייקת ומעל הכל צילום נפלא של אלווין קוצ'לר. בתור בעלת ניסיון כצלמת רמזי מצליחה להעביר תחושות עמוקות וקווי עלילה גם בשוטים קטנים ולא חשובים לכאורה. הדיוק בצבעים ובטקסטורות מעבירים תחושה מאוד חזקה של אותנטיות יחד עם השחקנים בעלי המבטא החזק של סקוטים ממעמד הפועלים. המתעניינים יכולים להכנס לפוסט עתיר פריימים מהסרט.
לפני הסרט יוקרנו שני סרטים קצרים. "מיתות קטנות" (1996) המורכב משלוש אפיזודות בחייה של ילדה ומתבגרת. זהו סרט הגמר של רמזי למוסד לימודיה והוא זכה בפרס חבר השופטים לסרט הקצר בפסטיבל קאן. "איש הגז" (1998) הסרט הקצר היפה ביותר של רמזי שנראה כמו הרחבה של האפיזודה הראשנה מ"מיתות קטנות" ומתאר את דמותה של רמזי כילדה בערב חג המולד. מבין סרטיה הקצרים הוא המהודק ביותר והנוגע ללב אולי מהסיבה שהוא לא מורכב מאפיזודות שונות ולא בנוי על משחקי עריכה בין זכרון להווה.

השחקנית הקבועה לין רמזי ג'וניור מתוך "איש הגז" אחרי שמישהו חיבל בצבעים בפוטושופ

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

לגעת בלב - הצלמניה




 רודי ומרים וייסנשטיין ליד החנות המקורית ברחוב אלנבי

הצלמניה
במאית: תמר טל                                   ישראל, 2011

בפתיחת הסרט "הצלמניה" דלתות הסטודיו ההיסטורי של החנות ברחוב אלנבי 30 נפתחות לציבור הרחב, וניתנת האפשרות להינות מתמונה מקצועית כמו פעם תמורת 10 ש"ח בלבד. בצלמניה המיתולוגית "פרי אור" שנפתחה בשנת 1940 הצטלמו בעבר דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון, שמעון פרס ועוד. לדברי בן פטר מנהל החנות ואחד משני גיבורי הסרט זוהי הזדמנות לשבת על הספסל ממנו יוצאים גדולי האומה.

רודי וייסנשטיין למד בוינה מה שהיום היה אפשר להכניס תחת הכותרת תקשורת חזותית והתמקד בצילום. אחרי שירות בצבא הצ'כי הוא עלה ארצה בשנת 1936, ומרגע זה לא הפסיק לצלם. ארבע שנים אחר כך הוא פתח יחד עם עוד שותפים את "פרי אור". עם הזמן השותפים עזבו ווייסנשטיין המשיך לעבוד כצלם בסטודיו ובאירועים, ואשתו מרים הופקדה על ניהול החנות. וייסנשטיין נודע בצילומים הרב גוניים שלו שמתעדים אירועים בעלי חשיבות מבחינה לאומית  וגם את חיי היומיום בארץ ישראל ובמדינה שקמה בה. הוא צילם את תל אביב הצעירה, את הרחובות המסודרים, השדרות עם העצים שהיו עוד נמוכים, את בתי הקפה, את המזרקות, את עוברי האורח, את הרוכלים, צילומי אופנה ואת התזמורת הפילהרמונית. הוא צילם את אדמות הארץ בהן נופי הטרשים הוחלפו בכבישים ובבניינים, את הערים העתיקות והקסבאות שנעלמו מן העין, את הקיבוצים, את המפעלים, את התלמים, את הצמחים ובעלי החיים ואת מקורות המים. את הישג השיא שלו ראה וייסנשטיין בתיעוד הבלעדי בתמונות של הכרזת העצמאות בבית העם בתל אביב בשנת 1948.

נדמה שוייסנשטיין נמצא בכל מקום, נוכח בבנייה של כל בית ובסלילה של כל כביש, אך מעבר לזה מדובר גם בצלם נפלא. ההתייחסות אליו על פי רוב היא כאל מי שהצליח לתעד מאות אירועים ופיסות מציאות, אבל צריך לשים לב למיומנות הטכנית המעולה שלו, הטיימינג הנהדר, השימוש הנבון באור והעמדת המצלמה במה שנראה תמיד כמקום הכי נכון תוך סיכון אישי גדול לפעמים. במספר תצלומים בהם רודי מצולם בעצמו הוא נראה מטפס על סככות או תלוי על גגות על המצלמה הכבדה עליו. דבר נוסף לא פחות חשוב הוא העובדה שגם היום יותר משבעים שנה מאז שפתח את החנות וכמעט מעשרים שנה אחרי מותו תמונותיו זמינות וניתן להשיגם באיכות מעולה. עובדה זו היא בעיקר בזכותה של אשתו מרים שניהלה את החנות לאורך השנים ושמרה בקנאות על התמונות ועל הנגטיבים עד הקיץ האחרון.

 מרים וייסנשטיין בתמונה שמזכירה כנראה באופן לא מקרי את הפרסומת ל"קסטרו"

 מרים עלתה לארץ בשנת 1921. גם היא הגיעה מצ'כיה ונסעה ללמוד מחול באוסטריה בתחילת שנות השלושים. כשחזרה הכירה את רודי, היתה לאחת הדוגמניות החביבות עליו, השניים נישאו ולצד חיי המשפחה המשותפים גם עבדו יחד בחנות. בשנת 1992 רודי נפטר  ומרים השאירה את החנות על תילה כמקום שהזמן בו קפא מלכת. בשנת 2003 תמר טל ביקרה בחנות לראשונה. טל, אז עוד סטודנטית צעירה לצילום ב"קמרה אובסקורה", הגיעה באופן קבוע לעיין בארכיון התצלומים. עם הזמן היא הצליחה להתחבב על מרים ולרכוש את אמונה. עושרם של האלבומים הישנים יחד עם ההתנהלות הקפדנית של מרים משכו את טל לצלם סרט תיעודי ראשון על הצלמניה. הסרט הקצר "אשת הברזל והצלמניה" הוצג בתחרות הסטודנטים ב"דוקאביב" בשנת 2007 וזכה בציון לשבח. זמן קצר אחרי כן נכדם של מרים ורודי, בן פטר, החל לעזור לסבתו בחנות ומהר מאוד נעשה לשותף מלא לצידה. במקביל קרה דבר נוסף, בועדות התכנון העירוני נקבע כי הבניין הקטן בו נמצאה החנות מיום היווסדה יעבור שיפוץ מקיף. למעשה, אושר כי הבניין יבנה מחדש ויהיה לבניין בן שש קומות כמעט ללא התחשבות בנכס ההיסטורי שקיים בתוך החנות.

הכניסה של בן והפער הדורי עם המאבק בתכנון העירוני החדש שיפגע בחנות גרמו לטל להבין שהסיפור על החנות שמכילה את ההיסטוריה הישראלית בתמונות לה נשלם בסרט הקצר, אלא רק התחיל. עוד אלמנט חשוב נוסף שקיים ברקע הוא הטרגדיה הנוראית שפקדה את בן ואת מרים. בנסיבות נוראיות אימו של בן וביתה של מרים נרצחה בשנת 2003, מה שהשפיע במישרין על היחסים בין הנכד לסבתא. השכול העצום ואובדן הדור המתווך הכתיב התקרבות גדולה, אך הוסיף רובד של מטען בעל נוכחות קבועה.

כאן גם טמון כנראה סוד ההצלחה של הסרט. לכאורה כפי שכבר פירטתי יש כאן את כל המרכיבים לסרט תיעודי מוצלח, הכריזמה של מרים, היסטוריה ארוכה, עושרו הויזואלי של עזבונו של רודי, פער בין דורות, מאבק ברשויות בלי אפשרות לדעת מה יהיה בסופו וסוד אפל וטראגי במיוחד. ההצלחה של טל היא באיזון בין כל המרכיבים, כשדווקא המימד הטראגי שהיה יכול להיות בסיס לסנסציה טלויזיונית נשמר באיפוק רב גם של טל כבמאית וגם של הדמויות עצמן. ככה במקום שהרצח יעמוד במוקד הסרט הוא נשאר מעט מאחור, ומרגע בו הוא נגלה לצופים הוא נשאר ברקע כדבק המאחד את כל שאר הרכיבים בסרט.

התפיסה הזו של טל, להתייחס לסרט כאל מכלול סיפורי שלם, הביאה לסרט הצלחה ענקית . הסרט זכה בפרס הסרט הטוב בתחרות הישראלית בפסטיבל "דוקאביב", ובכך הביא לסגירת מעגל אחרי שטל השתתפה בתחרות הסטודנטים חמש שנים לפני כן באותו פסטיבל. טל זכתה גם בקטגוריית הכשרונות העולים בפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי בלייפציג שהוא מהגדולים בעולם. הסרט השתתף בעוד פסטיבלים בעולם וזכויות השידור שלו נמכרו לכמה ארצות. בארץ מאז הזכייה ב"דוקאביב" הוא מוקרן על בסיס שבועי בסינמטקים ומשך עד כה כ-10,000 צופים. לשם השוואה "השוטר" סרט עלילתי עתיר כוכבים עם יחסי ציבור מצויינים עוד לא הגיע לכמות הזאת. "הצלמניה" יוקרן גם בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות בשבוע הבא.

עם זאת, דווקא ההתעקשות בהליכה אחרי מה שמשרת את הנרטיב הביאה לכמה פספוסים. בסרט כמעט ואין דמויות מלבד זו של בן וזו מרים. הדמות הנוספת היחידה שקבלה משקל היא של חברו של בן, וגם זה נראה כמו אילוץ כדי להוסיף לבן מימד נוסף של יציאה מהבית לחיים בוגרים וכדי לשמוע עוד פרטים ותחושות על הרצח שלא יכולים להשמע בשיחותיו עם מרים בגלל הפער ביניהם. כדי לכתוב על הסרט הלכתי לצלמניה כדי לחוש את החוויה בעצמי, את בן זיהיתי מיד עוד לפני שנכנסתי, לעומת זאת אם אופיר היה במקרה גם נוכח בחנות ספק אם הייתי מזהה אותו למרות שהוא נראה בסרט בכמה סצינות וקולו נשמע כמה פעמים. דוגמה יותר קיצונית להתמקדות בפינצטה רק בבן ובמרים היא בסצינה בה מרים משוחחת בחנות בגרמנית ולא רואים בכלל עם מי היא מדברת. רק מתוך הקונטקסט אפשר להניח כי מדובר במי שאצר את התערוכה בפרנקפורט. גם בביקורי בחנות נכח בחנות אוצר גרמני שהתפעל מהתמונות והרבה לצלם בטלפון הנייד צילומים מתוך האלבומים ומהספרים לשם תערוכה בברלין בעתיד הקרוב.

לא רק הדמויות מסביב חסרות, אלא גם עוד קצת מהפרטים הקטנים בחייהם של מרים ובן. למרות העקשנות הניכרת של מרים בכל דבר, נראה שטל נהנתה משיתוף פעולה נהדר גם מצד מרים ובוודאי מצד בן. לי הפריע שחוץ מהסטודיו הפתוח עליו מוכרז בתחילת הסרט, שאמנם זכה להצלחה גדולה אבל הוא אינו משקף את העבודה השגרתית בצלמניה, היה חסר כל מה שקשור לצילום ממש. זה ברור שכיום אין את הקסם של חדר חושך, והחנות מתפקדת כגלריה ולא כסטודיו פעיל, אך לא היתה בסרט הזדמנות אפילו לראות מכירה של תמונה.

 רודי ומרים ברחוב בתל אביב, הסרט עושה חסד עם מפעל חייהם

המוזיקה המקורית בסרט שזכתה לשבחים רבים שכתב אלברטו שוורץ היתה מעט סנטימנטלית מדי. צילום בסרט על צילום שבמרכזו תמונות נהדרות של צלם עבר מעולה הוא דבר לא פשוט. דוגמה לזה היתה בסרט על הצלם הידוע דייויד ביילי שגם הוקרן ב"דוקאביב" השנה, בו מאוד בלט הפער בין צילום הסרט שהיה לא טוב לעומת התצלומים המעולים של ביילי. ב"הצלמניה" זה לא המצב. הצלם הראשי של הצלמניה הוא אותו דניאל קדם שזכה בפרס הצילום על הסרט "מתחת לשטיח" עליו כתבתי בפוסט קודם. אם ב"מתחת לשטיח" הצילום המוקפד והיפה טוען את הסרט בעוד רובד אפל ודרמטי, כאן קדם וגם טל בקטעים שצילמה בעצמה לא נצמדו לצילום מסוגנן מדי, הצילום פשוט ויעיל ומשרת את עלילת הסרט. ככה גם העריכה של טל שפי ואייל צרפתי. באחת הסצינות בן משמיע לזכר אימו שיר של חוה אלברשטיין שהיה אהוב עליה במיוחד. הוא לוחץ על פליי והשיר עובר מסאונד דיאגטי ונמשך בסאונד חיצוני תוך כדי שהתמונה מתחלפת מבית הקברות לסרט 8 מ"מ בו רודי וייסנשטיין צילם את המשפחה. השילוב של חוה אלברשטיין עם הריצוד של האופייני ל-8 מ"מ עורר בי כבר אסוציאציה כמעט אוטומטית לתומר הימן. לא מדובר בקישור חסר בסיס, שכן ברק הימן אחיו של תומר הוא מפיק הסרט.

מרים וייסנשטיין נפטרה בקיץ האחרון, מעט אחרי שהצלמניה הועתקה מהחנות הישנה למשכנה הזמני לא הרחק משם ברחוב טשרניחובסקי. מהבחינה הזו עשתה טל נכון ולא חשפה בפני הצופים את הבעיות הקשות הנלוות לחיים מעל גיל 96. מרים מצטיירת בסרט כאישה אצילית  הממשיכה בדבקות ובחריצות את מפעל החיים שלה ושל בעלה. בשני קטעים היא נראית זורחת במיוחד, האחד בתחילת הסרט כשמגיעים מבקרים רבים לסטודיו הפתוח והשני כשהיא נושאת דברים בגרמנית שוטפת ומלאת הומור מול קהל גדול. מהבחינה הזו הסרט עושה איתה חסד רב ונותן לה הרבה מההכרה שלפי דברי בן היתה חשובה לה במהלך חייה. זה כנראה לא מקרי שאני כותב על שלושה סרטים ברצף שבמרכזם יש גיבורים זקנים. זה לא שנעשים הרבה סרטים על זקנה, אלא שהזקנה, כמו ב"הצלמניה" או ב"המועדון של אידה" של דלית קימור עליו כתבתי גם בעבר, כאשר ניגשים אליה נכון היא אוצר לעשייה דוקומנטרית.

 מרים ובן בצילום של תמר טל, 10,000 צופים בבתי הקולנוע והצלחה חובקת עולם

להשלמת החוויה של הצפייה בסרט אני ממליץ גם להגיע לצלמניה עצמה ופשוט להסתכל בתמונות ולחפש אלבומים לפי נושאים מועדפים. מהביקור בצלמניה למדתי שרודי צילם על סטים של סרטים ישראלים עליהם לא שמעתי כמו "דני" ו"המנצח" משנות החמישים. הוא היה גם צלם אופנה נהדר, פעם בסוף שנות הארבעים כשהדגומנית לא היתה מצודדת ולא צעירה במיוחד וגם הדוגמן היה מבוגר עם שפם בולט, אבל זה לא העיקר כשהבגדים היו יפים והצילום עוד יותר. בדפדוף באלבומים של גדולי האומה לצד התמונות היצוגיות שחלקן ידועות עד היום מצאתי מכל סדרת פורטרטים עוד תמונות מלאות חסד והומור: אריה שרון האדריכל ואשתו מביטים זה בזה כזוג שובב, הרב שלמה גורן בפוזות מחוייכות, ד"ר יוסף לם לבוש מה שנראה כמו חצאית עם עיטורים, האלוף אליהו בן חור עם ובלי מדים שהוא עושה פרצופים מצחיקים של חיוכים לצד מבטים עם רצינות קיצונית, שלמה להט כאלוף משנה שנראה להוט להצטלם כמו דוגמן וסדרת תמונות מחמיאה במיוחד של האדריכל אברהם יסקי. מהתמונות אפשר גם ללמוד שהיו ניסיונות לקידוחי נפט בחבל לכיש או מה היה התכנון העירוני המקורי של רחובות בתל אביב. צילום שאהבתי במיוחד הוא של זוג הנשען על קיר אבן על הגג של המגדל הלבן ברמלה כשברקע העיר רמלה נראית ככפר ערבי קטן ומסביבו אותו הנוף שאני מכיר מילדותי שלי באיזור בו גדלתי.



זהות וזיהוי – סטודיו.ארכיון.צילום

צלמת: דפנה שלום

בפרוייקט שמתקשר היטב לצלמניה ולחשיבות של צילום מקצועי ושימרה על ארכיון, אחד הפרוייקטים היפים שעלו לאחרונה בשכונת ג'סי כהן, החליטה הצלמת דפנה שלום לפתוח סטודיו לצילום במרכז המסחרי בשכונה. הרעיון פשוט ויפה, כל אחד יכול להגיע לחנות ולהצטלם ולקבל את התמונה על דיסק. מדובר בתצלומים עם מצלמה מקצועית והקפדה על התאורה וגם כיוון קל של המצולמים כדי שתצא תמונה מחמיאה. ממש כמו בצלמניות של פעם, אלא שכאן השירות נעשה לרווחת התושבים ללא תשלום מצידם. תושבי השכונה גם נתבקשו להביא צילומים ישנים שנסרקים באיכות גבוהה. מכל התמונות מתקבל מאגר יצוגי שיניב בקרוב תערוכה שתתפרס על כמה דורות בתקופות שונות. מאחורי הפרוייקט ופרוייקטים נוספים בשכונה עומד המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, שהוא גם מקום עבודתי.

הרבה מהדימוי העצמי שלנו נקבע על ידי תיעוד בצילומים. כיום הצילום הדיגיטלי מאפשר מספר כמעט בלתי מוגבל של תמונות מכל אירוע. לכאורה, בזכות הטכנולוגיה המתקדמת פעולת הצילום לא דורשת מיומנויות מורכבות ברמה של תיעוד אישי. המצלמות היום רגישות יותר לאור ופחות לרעידות, הן פועלות מהר וקלות להפעלה. גם ההפצה זמינה מיד מרגע הצילום באמצעות הרשתות החברתיות והדואר האלקטרוני. כולנו נחשפים להמון תמונות של אירועים בפייסבוק, לחלקן יש משמעות אקטואלית רחבה ככה שאותו תיעוד אישי מאפשר נקודת מבט נוספת או מתחרה לאמצעי התקשורת המסורתית. חלקן האחר הוא תמונות אישיות מאירועים משפחתיים ומעקב אחרי התפתחות הילדים. לכאורה, כולם יכולים לצלם ומיד להפיץ וגם לקבל מחמאות מחברים. השאלה היא אם באמת כבר לא קיימים הבדלים.

הפרוייקט של דפנה שלום מראה שההבדלים עדיין קיימים. בשנים האחרונות אנחנו רואים שלצד השיפור ביכולת של מצלמות מסוג מיני-קאם ומצלמות בטלפונים הניידים יש גם התעוררות במכירה של מצלמות יותר מקצועיות שמאפשרות מגוון יותר רחב של צילום איכותי, אך גם דורשות מיומנות תפעולית יותר גבוהה. מעבר לידע הטכני, גם עם מצלמה בסיסית ישנן אין ספור אפשרויות של בחירות אסתטיות כמו קומפוזציה ושימוש באור. ההבדל הוא גם כספי כמובן, מחירה של מצלמת מקצועית עשוי להגיע לאלפי שקלים, בעוד שיש מי שידם אינה משגת גם כשמדובר על מיני-קאם פשוטה. ככה שבהחלט קיימים הבדלים לפי ידע, יכולת וכשרון וגם בוודאי לפי יכולת כלכלית.  צילומים טובים ומיוחדים יכולים להועיל בבניית הדימוי בעצמי לעומת צילומים לא טובים וחסרי עניין שיכולים לעזור בקיבוע דימוי עצמי נמוך. הכוונה כאן היא לא רק לבטחון העצמי, אלא לדימוי לפיו אנשים תופסים את עצמם ועל פיו עושים בחירות משמעותיות במהלך חייהם. מכאן שהאופציה של ביקור אצל מקצועי טוב היא עדיין רלבנטית.