יום שבת, 29 באוקטובר 2011

סערת שקד


מיני סערה פרצה ברשת וזריזים ממני מיהרו להשיב לרענן שקד מנה אחת אפיים על טורו ב"7 ימים" מאתמול (28.10.2011). לא הצלחתי להבין ממש אם זו היתה קריאה נגד כותבי בלוגים או ביקורת סמויה נגד השחיקה במעמד העיתונאי. גם אם הכוונה השנייה היא זו שהנחתה את שקד, הראשונה היא זו שעלתה מתוך דבריו. האמת היא שאני הגעתי אל הטור רק בעקבות אותם הדים שהתעוררו. רק אז חיפשתי ופתחתי לקרוא את הגירסה המקורית במוסף הנקרא ביותר במדינה. מה שכבר מדגים את אופני הצריכה של התקשורת שלי וככה הם בקרב רוב מכריי. לקרוא עיתון יכול להיות תענוג שמעביר את הזמן, פשוט להחזיק את דף הנייר ולפתוח אותו בלי תלות בטכנולוגיה ועוד עם יכולת להרגיש אותו בין האצבעות. זה דומה לצפייה בטלויזיה, פשוט מדליקים את המכשיר ובוחרים בין הערוצים, בלי להסתפק באיכות דחוסה שמתאימה לאינטרנט או לחפש את התוכן בתשלום או במקורות מפוקפקים. אצל רבים מחבריי אין טלויזיה, זאת אומרת אין דרך אחרת לקלוט מלבד צפייה ישירה או הורדה דרך האינטרנט. נראה כאילו בין הגילאים 20 ל-50 טלויזיה היא כבר לא ממש מדורת השבט, לפחות לא בפורמט הקלאסי שלה כמקלט שידורים. עדיין רוב האנשים כן רואים טלויזיה, ועדיין בישראל שיעור המחוברים לכבלים אל ללוויין הוא מהגבוהים בעולם, אבל הדעיכה כבר נמצאת כאן. אותו הדבר קורה עם העיתונים, מספר הקוראים מתמעט, הם קיימים עדיין, לא רק בבתי קפה או במבצעי היכרות נקודתיים. עדיין אנשים רבים טורחים לקנות עיתונים (אלא אם מדובר ב"ישראל היום") ולעשות מנויים, ככה יעידו מחירי הפרסומות. ביום שלא יהיו קוראים, שטחי פרסומות לא ימכרו והעיתונים המודפסים יעלמו. באופן אישי אני לא בטוח שנגיע לנקודת הסיום הזו. כרגע בכל מקרה, אנחנו עוד לא שם, אבל ברור שהאפשרות הזו קיימת. ככה שלא בטוח שלמי שנכנס היום לתחום הכתיבה השאיפה צריכה להיות העיתונות המודפסת.

רענן שקד בתמונה מתוך האתר של מאיר קוטלר שמייצג אותו

שקד לעומת זאת הוא כותב ותיק, יש לו טור חופשי עם מגבלות של כמות מילים ורוח כללית שתתאים לשאר העיתון ותמשוך כמות מסויימת של קוראים וזהו. פעם הרגזתי במאית דוקומנטרית שאמרתי לה שתסריט בסרט דוקומנטרי לא חשוב כמו בסרט עלילתי. אולי בסרט דוקומנטרי צריך תכנון ולדעת בדיוק מה הולכים לצלם גם כדי לא לפספס, אבל זה בעיקר כדי לא להסתבך בעריכה ולא לייקר אותה. התסריט בסרט עלילתי הוא היסוד שעליו מונח כל הסרט, כל אלתור וחריגה קטנה ממנו בשלב הצילומים יכולים להגיע רק אם הוא מספיק מהודק ומפותח. את זה אני אומר כמי שעובד על סרט דוקומנטרי משלי וכמי שכתב לפחות תסריט עלילתי אחד שאני מקווה שיגיע בקרוב להפקה. אז יסלחו לי חבריי העיתונאים, אבל לכתוב טור הגיגים בתשלום לא נשמע לי דבר רע או מסובך. אולי לאורך שנים יש סכנה של מיחזור כמו שנגיד קורה לפעמים לסייד קשוע, אבל ביננו זו עבודה יותר קלה מלכתוב כתבה. וכשאנחנו מדברים פה על תשלום, אז הכוונה היא לא לתעריפים המקובלים של החל מ-200 גג 600 ₪ שבני דורי מקבלים עבור כתיבתם, אלא למשכורת יותר מכובדת אותה שקד מרוויח. בקרב מי שכותב היום בתשלום הכתיבה עדיין נשארת בתחום ההובי לצד דברים אחרים כמו עריכה או התעסקות בנושא עליו כותבים או עבודה נוספת אחרת לגמרי. ככה שמעבר לאפשרות לפיה העיתונות המודפסת תעבור מהעולם, הכתיבה המקצועית כבר די עברה מהעולם. הכוונה לפחות היא במובן הזה שעבור הכותבים מדובר במקור הכנסה שמקיים אותם ומפנה להם זמן להתעסקות בכתיבה. בעניין הזה כמעט ואין הבדל בין אתרי האינטרנט לעיתוני הנייר.

החלטתי לפתוח את הבלוג שלי אחרי שלא מצאתי מספיק תוכן איכותי על קולנוע. יש כותבים טובים ומשכילים בעיתונים ובאתרים השונים, אבל הם כותבים תחת הגבלות של כמות מילים וניסיון למצוא חן מהיותם תחת זרקורי המיינסטרים, מה שגורם לאיזה ישור קו שדווקא מי שהכי בולט בחריגה ממנו הוא מאיר שניצר הותיק בסגנונו הבוטה. לא במקרה האתר החשוב והפעיל ביותר בתחום הקולנוע כיום הוא בלוג, אמנם בלוג ממומן אבל עדיין בלוג. ככה שאני לא רואה שום זילות או פחיתות כבוד בכתיבת בלוג. במקרה של קולנוע המגמות האלה חריפות עוד יותר בכל מה שקשור לקולנוע דוקומנטרי. בחודשים האחרונים יש יותר הקרנות של סרטים בסינמטקים שגוררים גם יותר כתבות וראיונות בתקשורת, אבל עדיין אין מספיק התייחסות עניינית ומקצועית (הכוונה כאן לבעלת הבנה וידע, הרי אמרנו כבר שכתיבה היא כבר לא ממש מקצוע). ההחלטה שלי לפתוח בלוג נפלה אחרי הסיקור המזערי שקיבל פסטיבל דוקאביב האחרון בתקשורת לעומת ההצלחה שלו בשטח שעולה ברוב שעות היום על ההצלחה של הפסטיבלים בחיפה ובירושלים. אי אפשר להתעלם מזה שההצלחה נובעת מזה שהוא ממוקם בתל אביב ולא בערים שדי קפאו עם השנים מבחינה תרבותית, אבל עדיין ההתעלמות כמעט מקולנוע דוקומנטרי נובעת מקבעון של אלה העורכים את מדורי התרבות. האבסורד הוא שהקבעון הזה מוכתב במידה רבה מלוח השידורים בטלויזיה, שכבר הוזכר כאן כדבר שהוא לא בדיוק הסמל לחדשנות ולעדכניות. ככה שהתפיסה הזו שאם סרטים דוקומנטריים אמיתיים נדחקים כמעט אך ורק לערוצי נישה זניחים אז אין מה לכתוב עליהם היא לא נכונה. זה המקום לציין עוד סיבה שהאיצה בי לכתוב, והיא מידת התדירות של פרסום כתב העת "תקריב" שהיה אמור למלא כאן את החסר. לצערי עד היום התפרסו רק שני גיליונות אלקטרוניים ממנו, וגם בכל אחד מהם לא היה מספיק תוכן.

ראיין גוסלינג היה פנוי לנהיגה


אל תוך הריק הזה הבלוג שלי נכנס. אני יכול לבחור לכתוב על כל סרט שארצה ואני לא מוגבל גם בכמות המילים. זה לא אומר שאכתוב רק על קולנוע דוקומנטרי, אני מתכנן בהחלט גם לכתוב על סרטים עלילתיים ועל תוכניות טלויזיה. למעשה, תכננתי כבר לפרסם פוסט ראשון על סרט עלילתי, והלכתי מלא ציפיות להקרנת טרום בכורה של הסרט "דרייב". קראתי עליו ביקורות טובות מזמן ההקרנה בקאן והיה נראה לי שזה סרט שימצא חן בעיניי. לקחתי את המחברת איתי להקרנה והתחלתי לכתוב בה הערות. ההערה הראשונה היתה הדיאלוגים קצת בנאליים כשראיין גוסלינג אמר בסצינה הראשונה "לא תוכל להשיג אותי במספר הזה יותר", חשבתי שמשם זה ישתפר ואכן בה מרדף מכוניות חביב עם עריכה מעט שבלונית אבל עם טיימינג טוב שעוד הצליח לעורר סקרנות, אך מעט אחרי זה הבנתי שזה לא סרט שיש לי מה להמליץ עליו או להתייחס אליו ברצינות למרות הצילום היפה. הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על הסרט הוא שמזל שניקולס קייג' כבר מבוגר מדי לשחק בו את הגיבור. אחרים יכתבו על הסרט, ולפי התגובות חלק גדול מהמבקרים ומהצופים יהללו אותו. ככה שבכתיבה על הסרטים שעד כה בחרתי לכתוב עליהם יש גם אלמנט של שליחות, חשוב לי שאנשים יראו את "הצלמניה" שיופיע כאן  כנראה בפוסט הבא, ואחרי שאיש לא ביקש ממני לכתוב בתשלום על סרט יפה כמו "מתחת לשטיח" לא מפחית מכבודי להמליץ עליו ב"חינם". ברור שאם אתבקש שוב לכתוב בעתיד ביקורות בתשלום אני אשמח וגם אשקול בחיוב כנראה לכתוב על יכולת המשחק של ראיין גוסלינג. אני מאמין שגם אילו זה היה קורה, הבלוג היה נשאר כבמה למה שלא היה נכנס בכתיבה הכפופה לתכתיבים אחרים. ככה שבינתיים למרות החשדנות של רענן שקד אתם יכולים להינות כאן מהכתיבה שלי ואני אמשיך להינות מהכתיבה לכם.


יום שישי, 14 באוקטובר 2011

מתחת לשטיח




גיבורת הסרט מאיה ליניק בסלון ביתה



מתחת לשטיח

במאית: איה סומך                                   ישראל, 2011

כשסבתא שלי הגיעה לארץ מגרמניה ניתן לה השם מיכל. כשגילה כבר נשק לשמונים, בכל פעם שהיתה מקבלת שיחת טלפון משירות לקוחות כזה או אחר בגלל שמה ובגלל קולה הצעיר היו בטוחים שמדובר באישה בשנות השלושים לחייה. בתרגיל המצולם הראשון שלי בלימודי הקולנוע צילמתי את סבתא שלי. לצערי כבר אז זה היה פספוס, סיפור חייה היה ראוי לסרט ארוך שיגע בהרבה נקודות בהיסטוריה המודרנית שלנו, מהילדות בגרמניה בשנות השלושים, המלחמה ב-39', הקליטה הקשה בישראל, הקמת המדינה וההתיישבות מחדש במושב שקם עוד לפני נהלל ואדמתו נינטשה בזמן המלחמה ב-48'. הכל בפחות מעשור בו גם אימי נולדה.

זה היה מאוחר מדי כי הסיפורים שהכילו את כל האירועים ההם הוחלפו בהתמודדות עם הזכרון שאבד. לי נשאר אז ביטוי טכני לאיבוד הזיכרון בשימוש בכרטיסי זכרון קטנים שחייבו פריקה אחרי כל דקת צילום. מכאן אפשר להבין את החיבור המיידי שהיה לי לסרטה של איה סומך שבמרכזו גיבורה בת שמונים וקצת ילידת גרמניה בשם מאיה. חוץ מהשם העברי הצעיר והגיל אין הרבה דימיון בין הנשים, אבל משהו ברקע וברצף האירועים ההיסטוריים שהתערבבו בחיים האישיים עורר בי סקרנות מיוחדת בדמותה של מאיה.

הסקרנות המיוחדת וההבנה שיש כאן אישה שראוי להקשיב לסיפורה התעוררו גם אצל סומך ברגע כשפגשה את מאיה ליניק. סומך הגיעה אל ביתה לאחר שבנה של מאיה חגי פנה אליה בתור יוצרת קולנוע צעירה על מנת לצלם סרט זכרון במלוא 40 שנה ליום בו נהרג אחיו זהר, בנה הבכור של מאיה. סומך התרשמה מאוד ממאיה ומהאווירה המיוחדת בבית בו המוות הפך לבן בית. מול פינת הזכרון לזהר עומדת פינת זכרון נוספת לבעלה של מאיה שנפטר לפני 15 שנה ונרות נשמה אדומים דולקים מתחת לתמונותיהם הנראות כמו בבואה אחת של השנייה. הסמטריה בין שתי הפינות יחד עם התחושה שבקרב המשפחה ישנם סודות לא פתורים, ובעיקר הקסם המיוחד של מאיה גרמו לסומך להבין שיש לה בסיס מוצק לסרט. אז סומך אמרה לחגי שהיא אינה מעוניינת לצלם סרט זכרון פרטי קטן, אבל היא כן תרצה לצלם סרט דוקומנטרי ארוך שבו גם תונצח דמותו של זהר וגם תראה ההתמודדות של המשפחה עם השכול.

עד "מתחת לשטיח" ניסיונה של סומך היה בעיקר בסרטים עלילתיים. סרטה "שאלות של פועל מת" זכה להצלחה גדולה. זהו סרט קצר משנת 2002 שעסק במאבק חברתי בין פועל בניין לבעלי ההון והגיע למקום השלישי בתחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל קאן היוקרתי. סומך שלמדה בסם שפיגל ועברה לאוניברסיטת תל אביב משכה אחריה נבחרת של מי שנהיו לימים ליוצרים מוכרים בדור החדש של הקולנוע הישראלי בתפקידים שונים כמו: נעם קפלן, יעל חרסונסקי, ליאון פרודובסקי, ליאור גלר ועוד. גם סרטה "אווה עוזבת" שנעשה במסגרת פרוייקט "קפה" הוצג בעשרות פסטיבלים שונים בעולם. גם הפרוייקט עליו סומך עובדת כעת הוא סרט עלילתי הפעם באורך מלא. כך שזה לא ממש מפתיע שב"מתחת לשטיח" הרבה אלמנטים לקוחים מהקולנוע העלילתי. כאן יש לציין קודם כל את הצילום העדין של דניאל קדם עליו זכה בפרס בדוקאביב האחרון שכולל עבודה לעת ערב תוך שימוש בתאורה נוספת מעבר לזו הקיימת בבית. דבר נוסף הוא השימוש בשוט-ריברס שוט בדיאלוגים בין מאיה וילדיה. כדי להציג שיחה ערוכה ללא קטיעות עם הזרימה הטבעית כפי שהיתה אך עם זאת להראות את התגובות של שני הצדדים תוך שימוש במצלמה אחת לא מספיק לדעת לערוך. צריך גם לתכנן היטב כל שוט, וגם מה שיותר קשה להגיע לכזו רמה של אינטימיות ואמון עם הדמויות ככה שהם לא שמים לב כבר לנוכחות של המצלמה ולמעבר שלה ממקום למקום בתוך חדר המגורים הקטן של מאיה. שינויי המיקום התכופים הכתיבו גם צילום כתף, וכאן המקום לציין לחיוב את יציבותם של קדם והצלמים הנוספים: נדב הקסלמן, שי פלג ועידו סוסקולני. צילום כתף ממש מורגש רק בשיחת הטלפון הראשונה בסרט, והתחושה שנשארת מהסרט היא דווקא של תמונה סטטית קפואה.

אותה סטטיות מתאימה מאוד לסרט, הזמן בבית נראה שעצר מלכת. ככל הנראה זה התחיל עם מותו של זהר, והמשיך עם עזיבת שאר האחים את הבית בבגרותם ועם מותו של אבי המשפחה. העיצוב בבית מלבד הטלויזיה החדישה נראה לקוח משנות השישים. ניכר גם שכל פריט עומד בשקט באותו מקום הרבה שנים. כל תמונה נשארה תלויה במקומה, וכמו שנראה באחד השוטים היפים בסרט כל תעודה נשארה של אחד הבנים נשארה מונחת על אותו מדף שעליו מוצבים כל שמות הבנים. גם לזכותה של מאיה עצמה יאמר שהזמן דילג מעט מעליה והיא נראית צעירה בעשרים שנה מגילה. מאיה גם מדברת לרוב בשפה מעודכנת, נוהגת ומקטרת כאשר תופסים לה את החניה, יכולה עוד לעבוד במטבח של המסעדה של בנה אורי, וגם לא מפסיקה לעשן לרגע.

מאיה היתה חשדנית כלפי הרעיון לצלם סרט עוד מהמפגש הראשון שלה עם סומך כשהיה מדובר על סרט קטן בלבד, וכנראה שלא היתה משתפת פעולה בכלל עם הנוכחות שהצוות והמצלמה אילולא בנה חגי היה חתום כאחד מיוצרי הסרט. בשילוב של קוד נימוסין גרמני יחד עם אקט הישרדותי התרגלה מאיה שלא לגלות רגשות ולא להציף בעיות, כי שהיא אומרת בסרט "את יודעת מה זה שיריון? אתם לא תראו אותי לבכות. זה גרמניה, זה אירופה". גם כשמאיה לבדה מול סומך והמצלמה באחת הסצינות היא מפסיקה להשיב בבת אחת וצועקת "די". עם זאת, נראה שדווקא הסרט נתן למאיה הזדמנות לדבר על דברים שעד כה נמנעה מלהזכיר. זו היתה ההזדמנות שלה להביע את החרטה העמוקה על כך שלא יצא לה להכיר מספיק את בנה זהר שעזב את הבית לקיבוץ בגיל 14 כחמש שנים לפני מותו. מאיה גם חשפה פרטים לראשונה על התלאות שהיו בדרכה מאז שעזבה את בית הוריה כילדה. אולם גם אז מאיה הזכירה את אותן טראומות בראשי פרקים בלבד מבלי להכנס לפרטים.

לסומך היה חשוב להתייחס לצד הבירוקרטי הלא מוכר של השכול, זה ניכר כבר בסצינה הראשונה בה מאיה נשאלת בטלפון מהצבא מה דרוש לה לאזכרת בנה. בהמשך זה נראה שוב עם ביקורו של קצין הנפגעים שמגיע אל מאיה באופן קבוע לביקורים במשך 19 שנה ומביא איתו עוד ספר על קהיליית המודיעין שמצטרף לערימה. מאיה אומרת בסרט שהעובדה שיש לה עוד חמישה בנים חיים לא מורידה מגודל האובדן. בסרט נראה שחייה כפופים למחזוריות בין יום נפילת בנה ליום הזכרון שמסתיים בטקס בהר הרצל ובזיקוקים העירוניים. בדרך בין לבין יש גם את יום מותו של בעלה.

מאיה בפעולה אופיינית


המחזוריות הזו היא אחד הדברים שהזכירו לי את הסרט "התליין" עליו כתבתי ברשומה הקודמת. בשני הסרטים מתקבלת תחושה שהזמן חולף מתוך הבחירה לצלם באירועים מסויימים, אך למעשה אלה מועדים החוזרים על עצמם בכל שנה ואנחנו מקבלים סיבוב אחד במעגליות של שנה מתוך חיי הדמויות. יוצרות "התליין" בחרו בחגי ישראל, מאחר ושלום נגר הגיבור הוא דתי ובגלל הרקע הדתי ממנו הן הגיעו בעצמן. סומך לעומת זאת בחרה בימי זכרון, שניים אישיים ואחד לאומי. יש משהו בבחירה הזו שמוסיף לסרט עוד מימד של יחודיות, שכן זהו יום מלא בטקסיות סמבולית לאומית. סרטים דוקומנטריים עכשוויים רבים עוסקים בצבא, אבל זה כמעט תמיד בא בהקשר של הכיבוש או עם מימד הירואי של מלחמות. ישנם כמה סרטים עלילתיים קצרים הנעים סביב יום הזכרון, וישנם גם סרטי זכרון תיעודיים סנטימנטליים שמשודרים בו בכל שנה, אבל נדמה שאין עוד סרט שנוגע ככה בזכרון ובשכול ומציג אותם כמות שהם.

עוד נקודת דימיון בין הסרטים "התליין" ל"מתחת לשטיח" הוא העיסוק בזקנים. אין הרבה סרטים תיעודיים בארץ על זקנים, בטח לא אלמוניים. בשני הסרטים עומד במרכז הסרט גיבור שמתוך סיפור חייו אפשר לספר את סיפורה של מדינת ישראל. זה מתחיל בלידה בארץ אחרת ונמשך בהשפעה אירועים לאומיים על החיים הפרטיים של הדמויות כמו מלחמות ישראל, בהן שלום נכח כחייל וכסוהר לעומת מאיה כאם שכולה, והשואה, שממנה מאיה ניצלה בעוד ששלום שימש שנים אחר כך כתליינו של אייכמן. היו כבר כמה שכינו את שלום "פורסט גאמפ" הישראלי, הכוונה היא לדמות משולי הסיפור שעוברת בין אירועים מרכזיים ומשאירה עליהם חותם, והנה גם ב"מתחת לשטיח" אנחנו מגלים שמאיה נהגה לכבס את מדיו של בנימין נתניהו ראש הממשלה כיום שהיה בצוות יחד עם בנה זהר והיא ובעלה היו ממייסדי יהוד.

דימיון נוסף הוא הבחירה הסגנונית. בשני הסרטים יש שימוש דומה בצילום ובעריכה. יש תחושה חזקה של סטטיות שנובעת מזה שהמצלמה כמעט אינה זזה, וגם מהשימוש בקווים גרפיים ברורים שיוצרים קומפוזיציות מעניינות. גם בעריכה יש שהות וסבלנות, מה שמטעין את התמונה בסאב-טקסט ויוצר גם תחושה שיש איזו דרמה חזקה מתחת לפני השטח. הסטטיות הזו מתאימה מאוד לאופיה הנוקשה של מאיה, אך עומדת קצת בניגוד לאופיו החם של שלום. ב"מתחת לשטיח" יש שימוש עדין כמעט בלתי מורגש בסרטי 8 מ"מ מילדותם של הבנים לבית ליניק ומביקורה של מאיה בגרמניה בשנות השמונים. בסרט גם משולבות כמה תמונות יפות של זהר משירותו הצבאי, זאת בדומה לשימוש המינימליסטי ב"התליין" בתמונות של שלום במדים ובקטעי ארכיון ממשפט אייכמן ומהישוב היהודי בחברון. כאן יש להחמיא לשני העורכים של "מתחת לשטיח" שרה סלומון ובעיקר אריק להב ליבוביץ' שעם הזמן צובר מוניטין של אחד העורכים הבכירים בקולנוע הישראלי.

נקודה בה שני הסרטים נבדלים היא בפס הקול. המוזיקה הדרמתית של "התליין" עומדת בניגוד לצילום הסטטי ולחיים של שלום כיום כאדם זקן, לעומת זאת ב"מתחת לשטיח" המוזיקה מלווה במדוייק את התמונות הנראות ואת ההתרחשות בסרט. את הסקור המאופק שהוא למעשה פרפרזה על "סונטה לאור ירח" של בטהובן הלחין רונן שפירא שמזוהה יותר עם מוזיקה אקספרימנטלית רבת נוכחות. הבדל נוסף ומהותי הוא בגיבורים עצמם וביחסם לחיים. שלום חווה טרגדיה נוראה בזמן הצילומים לסרט ועדיין המסר שלו הוא "מה נשאר לנו בעולם הזה? רק לצחוק". מאיה לעומתו משתמשת באימרה הגרמנית "Der Mensch denkt und Gott lenkt" אותה היא מתרגמת ל"אדם חושב, ואלוהים צוחק" (במקור הפועל הוא קובע או מכוון). עם זאת למרות תפישתה הדטרמיניסטית והפסימית, ולמרות החשדנות והחששות שלה סומך נוהגת בה בהרבה כבוד ומצליחה לעורר הרבה אמפתיה כלפיה.

הסרט "מתחת לשטיח" ניתן לצפייה בערוץ 8, בחודשים הקרובים יהיו מספר שידורים. אני היום בחיפה ביום העיון שפורום היוצרים הדוקומנטריים מארגנים בפסטיבל הסרטים בתקווה שהוא יהיה יותר מוצלח משמו "מי הזיז את הדוקומנטרי שלי". במידה ויהיו שם דברים מעניינים אדווח עליהם כאן.



יום שבת, 8 באוקטובר 2011

התליין בבית העם



תיעוד נדיר של יום כיפור – שלום ואשתו בסעודה מפסקת


התליין
נטעלי בראון ואביגיל שפרבר           ישראל, 2010

עברה שנה מאז הצגת הבכורה של הסרט בפסטיבל חיפה בו הוא זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, וכמעט שנה מהצגתו בפסטיבל אידפא הפסטיבל החשוב בעולם לקולנוע דוקומנטרי, שם הוא זכה בציון לשבח. הסרט הוקרן בסינמטקים וכבר שודר מספר פעמים ביס. בחרתי לכתוב עליו כעת משתי סיבות, הראשונה היא הקרנה חופשית שתיערך במוצאי יום כיפור בבית העם בשדרות רוטשילד והשניה היא הדמיון שמצאתי בינו לסרטה החדשה של איה סומך "מתחת לשטיח" שאליו אתייחס ברשומה הבאה.

קשה לחשוב על סרט יותר מתאים מ"התליין" להקרנה במוצאי יום כיפור. בסצינת הפתיחה הגיבור שלום נגרי העובד כשוחט מקומי, מניף תרנגולת לביצוע מנהג הכפרות. בהמשך נראה שלום עוטה לבן ומתכונן לחג עם אשתו בסעודה מפסקת. אחרי כן, אפשר לראות את שלום צועד ברחובות הריקים של יום כיפור ואפילו הצצה לתפילה בבית הכנסת. מדובר בצילום המנוגד לכל הגיון, הרי בלתי אפשרי לצלם בבית הכנסת בזמן תפילה ביום כיפור, עניין שמצריך פתרונות מתוחכמים של תכנון הצילומים ועריכה. מה שאפשר להגיד בעצם על הסרט כולו. מדובר בסרט שעל פניו נראה פשוט ומינימליסטי אך הוא למעשה סרט מלא תחכום שמכיל רבדים רבים. הסרט מצליח לספר גם אודות העמדתו לדין של אייכמן והוצאתו להורג, וגם את סיפור הקמת קריית ארבע, והכל דרך נקודת מבטו של שלום מבלי להתעלם מהפרטים הקטנים בחייו האישיים. אני בטוח שלמי שטרם ראה את הסרט זה נשמע מאוד מסורבל, וזה בוודאי נשמע מסובך ללקטורים שנאלצו להתמודד עם הרעיון לסרט לפני הפקתו.

מעבר לתכנון המדוייק של בראון ושפרבר ולצילום הנהדר הסרט מבוסס קודם כל על אישיותו הלבבית של שלום. הרעיון לסרט התחיל כאשר בראון שמעה שמועה על שוחט זקן שמספר שהוא היה זה שהוציא את אייכמן להורג. הקישור בין משפט אייכמן לפעולת השחיטה נשמעה לבראון כבסיס לסיפור קולנועי פוטנציאלי. בראון חיפשה את אותו שוחט זקן ומצאה את שלום בדוכן בשוק בחולון. כדמות מדובר באוצר שהוא הרבה מעבר לפוטנציאל סיפורי בלבד. שלום התגלה כמספר סיפורים מלא הומור השומר על שמחת חיים האירועים הקשים בחייו ולמרות מחלת בנו.

לא במקרה יום כיפור נבחר לפתיחת הסרט. בעיני בראון, על פניו, שלום הוא שחקן קלאסי במעגל המסורתי של ההיסטוריה היהודית של קורבן-כפרה, אבל הוא מצליח לחרוג ממנו ולערער עליו בזכות אותה אנושיות שהוא מגלה, שבראון מזהה כאינדיוידואליזם מוסרי ששואב את רוחו מהיהדות. בשיחה איתה בראון הדגישה בפניי שמדובר בצידה האחר של היהדות, לא בזה של הרב לוינגר שגם נראה בסרט, אלא ביהדות שהיא ערש הדמוקרטיה וממנה קאנט גזר את תורתו.



התליין שנהיה לשוחט
 


יש בסרט דיסוננס חזק בין האירועים הגדולים אליהם שלום נקלע בחייו לבין חיי היומיום של שלום בדירת השיכון בחולון ובמפגשיו עם קבוצת זקנים קטנה בשוק השומרונים העזוב. השוק למעשה הוא מגרש פתוח עם כמה שרידי דוכנים שכיום מגיעים אליו לקוחות רק לעיתים נדירות. אותו איש זקן שדואג לשלומם של החתולים עמד במרכזן של כמה פרשיות מרכזיות בהיסטוריה של מדינת ישראל. שלום הופקד באופו אישי לשמור על אייכמן, ועם מתן גזר הדין הוטל עליו גם להיות מי שהוציאו להורג. מאוחר יותר כסגן מפקד בית הכלא בחברון הוא היה ממקימי קריית ארבע, ובתור אדם דתי תושב חברון יצא לו להיות גם במערת המכפלה בדיוק ברגע בו גולדשטיין ביצע שם טבח במתפללים מוסלמים. מבחינה צורנית, מעבר לשילוב מינימליסטי של קטעי ארכיון קצרים וכמה תמונות של שלום במדים מתקופת שירותו בשב"ס, אפשר לומר שהסרט פועל בשני מישורים. התמונה מייצגת את שלום בן ה-76, צילום מאוד מוקפד עם קטעים פסטורליים וזרימה איטית ושהות ארוכה בין קאט לקאט, לעומת הפסקול עם המוזיקה הדרמטית שכתב אופיר ליבוביץ והדגשה של אלמנטים כמעט מעוררי אימה כמו ההשחזה של סכין השחיטה.

ההוצאה להורג של אייכמן היתה טראומתית מבחינתו של שלום. במשך חצי שנה שלום היה צמוד לאייכמן ואפילו נאלץ לטעום מצלחתו כדי לוודא שהמנה לא הורעלה. בגלל שהותו הארוכה לצידו של אייכמן הוא היחיד מצוותו שלא רצה להוציא את אייכמן להורג בעצמו, ונראה שעד היום הוא לא התגבר על המראה של גופתו של אייכמן על חבל התלייה. מאז שלום חזר בתשובה ומתפרנס בדוחק כשוחט תוך התמודדות עם המחלה חשוכת המרפא של בנו נעם. עם זאת, נטעלי בראון הצליחה לא ליפול למלכודת של סרט מלודרמטי חסר יחוד ובנתה סרט קטן עם רגעם של עצב לצד רגעים עם הרבה חום וחיוכים. בראון חולקת בסרט הרבה כבוד לדמותו של שלום, כאשר העריכה המדוייקת של ג'ואל אלכסיס והצילום הסטטי הנפלא של אביגיל שפרבר עם קומפוזיציה מתוכננת וצבעים עזים רק מחזקים את התחושה הזו ועושים את הסרט לחווית צפייה גדולה.


סרט קטן עם צילום נהדר

בית העם
 התייחסות קצרה למקום בו תתקיים ההקרנה של הסרט, באופן אירוני "בית העם" נקרא בדיוק כמו המקום בו נערך משפט אייכמן. הביקורת של חנה ארנדט על עריכת המשפט באולם תיאטרון ידועה ופורסמה בספרה "אייכמן בירושלים, דין וחשבון על הבנאליות של הרוע", שעליו התבסס הסרט "הספציאליסט" של אייל סיון, יש לומר סרט רווי אפקטים פשטניים של עריכה ומחוויר מאוד לעומת "התליין". כאן מסתכמות נקודות ההשקה בין אולם התרבות הירושלמי ל"בית העם" התל אביבי החדש. על גג הבניין בשדרות רוטשילד נערכות הקרנות פתוחות ללא תשלום על מסך גדול כל עוד אין גשם באופק. אלה כבר סיבות מספיק טובות לעקוב אחרי תכנית ההקרנות שם, עליה אחראים: יותם ישי, דני רוזנברג, פבלו אוטין ויניב אידלשטיין. במידה ויהיו הקרנות שהן פרי יוזמתי או סרטים כמו "התליין" עליהם אני ממליץ במיוחד, אני אעדכן גם כאן בבלוג.



כתיבה מקומית
כתיבה על קולנוע בארץ מביאה את כל מי שעוסק בה לרגע בו הוא צריך להחליט על הדרך בה יבחר להתייחס לקולנוע ישראלי. נדיר למצוא כותבים שמתייחסים לסרטים ישרלים כאילו הם אינם דורשים הסתכלות מיוחדת השונה גם מסרטים אמריקאים וגם מסרטים ממקומות שונים בעולם. לרוב הסרטים הישראלים מכונסים תחת קטגוריה אחת תחת הכותרת קולנוע ישראלי, מה שמביא לפעמים מבקרים לרצות לעודד את העשייה המקומית ולדחוף אותה קדימה. לפעמים דווקא אותה הדחיפה מרתיעה צופים פוטנציאלים שמזהים ליווי מלאכותי כאילו היה הקולנוע המקומי הוא קולנוע מפגר. לפי שעה כשאני מתמקד בסרטים דוקומנטריים אני לא נדרש להכנס להתלבטות הזו, מאחר ובקולנוע תיעודי ישראל היא מעצמה והסרטים הנעשים בה לא נופלים משום מקום אחר וגם זוכים להצלחה גדולה בעולם. דוגמה לכך היא הזכיה הטרייה של ציפי ברנד בפרס האמי על סרטה "גוגל בייבי" (הסרט תואר בידיעה על הזכייה באתר מרכזי כמירוץ אחרי התינוק המושלם, על זה נאמר מילא לא לראות את הסרט, אבל לפחות להשתמש בגוגל).

כאן אני מגיע לדילמה אחרת, אותה ניתן לכנות "דילמת ניסים דיין", איך אפשר להתייחס לסרטים ישראלים של יוצרים אחרים כאשר נמצאים באותה סירה. הרי אני לא רק כותב על סרטים כאן בבלוג אני יוצר סרטים בעצמי. כאמור, בשנה האחרונה עבדתי על סרט דוקומנטרי שלי בגרמניה ואני גם מעורב בשני סרטים תיעודיים אחרים שנמצאים בשלבים שונים של הפקה. ניסים דיין פתר את הדילמה לעצמו בכל שהוא נמנע מלבקר קולנוע ישראלי. דיין הוא לא היחיד שמבקר מצד אחד ויוצר מצד שני. כמו באגדות על במאי הגל החדש שלפני שניגשו לצלם התאמנו בכתיבה ביקורתית גם אצלנו במאים מוכרים החלו כמבקרי קולנוע, ביניהם אפשר למנות את איתן גרין, רנן שור ואבי נשר הותיקים. מקרב הדור הצעיר אפשר לציין את אהרון קשלס שיצא השנה עם סרט ביכורים או את מי שנמצאות עוד בדרך לסרט באורך מלא ועסקו בכתיבה כמו מיכל ויניק ומאיה פנחסי. דוגמה נוספת אולי מעט יוצאת דופן היא של יאיר רוה שנתפס קודם כל כמבקר ורק בין השאר גם כיוצר הסרט התיעודי על שרון עמרני. דוגמאות אלה מראות שאין דרך אחת, כל מבקר/יוצר והדרך שלו להתמודד עם הדילמה ועם שאלות של אובייקטיביות. יוצר טוב הוא לא בהכרח כותב טוב ובוודאי שגם כתיבה ביקורתית טובה לא מבטיחה יצירה באותה רמה. באופן אישי אני מאוד מכבד את מי שמצליח לשלב בין שני הצדדים השונים. כאשר אני כותב על סרט מעבר לבדיקה מדוקדקת של פרטים מסביבו אני קודם כל מתייחס לסרט בצורה ביקורתית. אותה ביקורתיות מחדדת אצלי את תשומת הלב לפרטים תוך כדי עבודה על הסרט שלי, אבל אין בזה שום הבטחה שלי יצא סרט מושלם או שאני לא אאלץ בעתיד להתמודד עם ביקורת שלילית המכוונת אליי. כל הכותבים שהמשיכו כיוצרים שהזכרתי קודם, איתן גרין, רנן שור, אפילו יאיר רוה ובוודאי אבי נשר נאלצו להתמודד עם ביקורת שלילית. הכתיבה רק מבטיחה שמתוך האחריות שהיא טומנת בחובה אני אהיה ער יותר למה כן עובד בסרטים אליהם אני מתחבר או להבדיל ללמוד מטעויות של אחרים. באותה מידה גם ככותב אני יכול לפספס מעלות וחולשות של סרט. זו אחת הסיבות שבגללן אני מצפה שתהיינה תגובות שמתייחסות לרשומת שאני מפרסם.

הסיבה שבגללה בחרתי לפתוח בהצגת הדילמה הזו היא העיסוק של רשומה זאת בסרטים מקומיים, והרי אמרנו שגם אני נמצא באותה זירה, ולמי שלא יודע מדובר בסירה קטנה בה כולם מכירים את כולם. את נטעלי בראון הכרתי כשהיא היתה אמורה לשמש כעוזרת הוראה בקורס בו למדתי. אחרי שיעור אחד היא נאלצה לפרוש בגלל מחוייבות לפרוייקט אחר, מאז נפגשנו שוב כבר בפסטיבל אידפא אליו בראון הגיעה להציג את "התליין". ככה שאני יכול לומר שלא ממש הייתה ביננו היכרות מוקדמת שגרמה לי לשנות את יחסי לסרט. לעומת זאת, במקרה של הפוסט הבא שצפוי להתפרסם שיעסוק בסרט "מתחת לשטיח" של איה סומך, התירוצים שלי פחות יתפסו מאחר ואני כן מכיר אותה קצת יותר. בסופו של דבר מה שקובע זה לא גילוי נאות אלא ההתיחסות לסרט, שהיא ממילא אף פעם לא ממש אובייקטיבית.

על כל פנים, בבלוג קולנוע יש מקום להתייחסות לדברים שהם מעבר לביקורת ולסיקור עיתונאי, בין השאר גם לדיון הקולנועי עצמו, לכן אשמח לשמוע מה דעתכם בנקודות שאליהן התייחסתי.




שילוב של עצב ואופטימיות – שלום נגר