יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

מסע לדיונה הנעלמת - חולית של חודורובסקי



הבמאי אלחנדרו חודורובסקי בסרט דוקומנטרי על סרטו הגדול ביותר שנגנז

חולית של חודורובסקי

במאי: פרנק פביץ' ארה"ב, 2013


אלחנדרו חודורבסקי נודע בזכות סרטיו היחודיים כמו "אל טופו" ו"ההר הקדוש". ב"פסטיבל הקולנוע ירושלים" שנערך ביולי הוקרן סרטו החדש של חודורובסקי "מחול המציאות". עבור מעריציו של היוצר היחודי היה זה אירוע בעל משמעות שכן זהו סרטו הראשון של חודורובסקי מזה 23 שנים.  אולם נראה שליוצרי סרטים הסרט המעניין יותר הנוגע לבמאי בן ה-85 הוא "חולית של חודורבסקי". מדובר בסרט דוקומנטרי של הבמאי פרנק פביץ' שהוקרן במסגרת "אוטופיה הפסטיבל הבינלאומי לסרטי מדע בדיוני", ומתאר את הפקת הסרט הגנוז של חודורובסקי "חולית" משנות השבעים על פי הספר מאת פרנק הרברט.

הסרט נפתח באקספוזיציה מעט ארוכה מדי עם שורה של דוברים שמהללים את חודורבוסקי וממקמים את גודל הפרוייקט הגנוז כלפחות שווה ערך ליצירות אחרות כמו "2001: אודיסיאה בחלל" ו"מלחמת הכוכבים". אחד הדוברים הוא ניקולס ווינדינג רפן הבמאי הדני של הסרטים "דרייב" ו"רק אלוהים סולח". רפן תיאר חוויה רוחנית כמעט שבה הוא פגש את חודורובסקי שחשף בפניו את הסטורי בורד של הסרט, ותיאר לו איך הסרט היה צריך להתרחש תמונה אחרי תמונה. רפן התגאה שבאמצעות אותה חוויה הוא היחיד שזכה לצפות בסרט. בדיעבד, ניתן לראות את ההשפעה הגדולה של המפגש על רפן שנוטה לעריכה קומיקסית של הסרטים שלו עם תמונות מאוד מסומנות. גם המוזיקה שליוותה את "דרייב" של קאווינסקי נשמעה כמו הדהוד של המוזיקה הפסיכדלית בה חודורובסקי התכוון להשתמש.


העיצוב של הארמון של הארקונן על פי גיגר

לעומת הראיונות הבנאליים בתחילת הסרט שמאפיינים עשייה דוקומנטרית טלוויזיונית בהמשך הסרט פרנק פביץ' השתמש בקטעי אנימציה מוצלחים. פביץ' בחר פריימים מתוך הסטורי בורד של חודורובסקי והעיצובים של הצוות היצירתי סביבו וחיבר אותם יחד לרובד נוסף של תנועה לדמות את הסרט שמעולם לא צולם. על האנימציה הפשוטה והאפקטיבית מאוד הופקדו סיד גרון ופול גריסוולד.

חודורובסקי למד פסיכולוגיה ופילוסופיה בצ'ילה, ולאחר שגילה יותר התעניינות באמנות וברעיונות אנרכיסטיים החליט לעזוב את לימודיו. הוא פנה לתיאטרון, והוא מעיד שביים יותר ממאה הצגות לתיאטרון. חודורובסקי למד פנטומימה בצרפת לצד מרסל מרסו, ובהמשך החל להתעניין בעשיית סרטים. בתחילת דרכו הקולנועית במקסיקו חודורובסקי היה צריך לקבל אישור מצד הבמאים הותיקים לפי כללי האיגודים המקצועיים בתעשיית הקולנוע המקומית. חודורובסקי טען שזה נוגד את הרוח של החופש האמנותי ועשה סרטים ללא אישור. בכך הוא מספר שלמעשה שבר את האיגודים המקצועיים.

כשהחליט על עשיית הסרט, חודורובסקי לא קרא את "חולית". מבחינתנו הסרט היה יכול להתבסס באותה מידה על רומן אחר לדוגמה "דון קיחוטה". העיקר שהסרט יוכל למלא את המטרה מבחינתו בעשיית סרטים שהיא החיפוש אחרי הנשמה האנושית. כחלק מאותו חיפוש חודורובסקי רצה ב"חולית" לעשות סרט שיתן תחושה של שימוש ב-LSD, של הזייה מוחלטת למי שלא התנסה מעולם בלקיחת הסם. בעיני חודורובסקי הסרט אמור להיות חוויה רוחנית טרנספומטיבית, ואפילו כלי להעברת חיזיון נבואי, מסר נבואי שיכול לשנות את החברה.


המעצב ז'אן גירו, חודורובסקי וחבר

חודורובסקי הקדיש תשומת לב רבה לעיצוב החזון הויזואלי מאחורי "חולית". לשם כך, חודורובסקי רתם את אמן הקומיקס ז'אן גירו שפרסם תחת שם העט "מוביוס" לאחר שנתקל בקומיקס שלו "בלוברי". מוביוס זכה למחמאות רבות מחודורובסקי שתיאר את גירו לא רק כיצירתי מאוד אלא כמי שהיה "מהיר ממחשב". כל מה שחודורובסקי היה צריך, היה לתאר לו רעיונות וגירו היה מתרגם אותם לאיורים במהירות. חודורובסקי ומוביוס  המשיכו לעבוד יחד גם אחרי שהפקת הסרט "חולית" הוקפאה. השניים שיתפו פעולה ביצירת הקומיקס L'Incal שהמשיך את קו העבודה שלהם על החזון לצילומים של "חולית". שנים אחר כך כשיצא הסרט "האלמנט החמישי" השניים האשימו את לוק בסון בהעתקה ותבעו אותו על הפרת זכויות יוצרים. השניים הפסידו בתביעה, וחודורובסקי צוטט כמי שבדיעבד יצא מוחמא מהניסיון של בסון לחקות את סגנונו.

מלבד מוביוס חודורובסקי גייס אמנים נוספים לעבודה על הסרט. כריס פוס הבריטי היה אחראי על  העיצוב של ספינת הפיראטים ועצמים אחרים, ואמן שווייצי נוסף בשם H. R. גיגר הופקד על פיתוח כמה מהדמויות והלוקיישנים. כמה שנים מאוחר יותר גיגר היה זה שעיצב את המראה של החיזר בסדרת הסרטים "הנוסע השמיני" על פי רעיונות שכבר עלו בעבודה על "חולית". יחד עם גיגר גם פוס, גירו ודן אובנון עבדו על פיתוח השפה הויזואלית של "הנוסע השמיני" שהיה מין מיני איחוד של פליטי "חולית".

ספינת הפיראטים מתוך הסרט על פי כריס פוס

כדי לתכנן את האפקטים הויזואליים חודורובסקי פנה תחילה לדגלס טרומבול שהיה אחד האחראיים לאפקטים בסרט "2001: אודיסיאה בחלל". חודורובסקי נפגש איתו ופסל את טרומבול על הסף כי הוא ראה בו טכנאי ללא נשמה של אמן ולא ראה כיצד הם יכולים לשתף פעולה. במקום טרומבול חודורבסקי פנה לדן אובנון. אובנון תיאר את שיתוף הפעולה כמו חוויה רוחנית של הצטרפות לכת, חודורובסקי אמר לו "תמכור כל מה שיש לך ובוא לפריז, חייך עומדים להשתנות".

חודורובסקי לא רק השקיע מחשבה בשפה הויזואלית של הסרט, כחלק מהפסקול הוא רצה מוזיקה שונה לכל כוכב לכת. לכוכב ליטו הוא רצה לגייס את "פינק פלויד". הוא נסע ללונדון לפגוש אותם באולפני אבי רואד שם הקליטו באותו הזמן את "הצד האפל של הירח". הוא פגש אותם בהפסקה כשהם באמצע ארוחת הצהרים. אחרי שרגיש שהוא לא מקבל מחברי הלהקה תשומת לב מלאה, חודורובסקי גער בהם איך הם יכולים להמשיך ללעוס המבורגרים באדישות בשעה שהוא מציג בפניהם את הפרוייקט שישנה את חייהם. ההתלהבות של חודורובסקי עשתה את שלה ורוג'ר ווטרס ודייב גילמור השתכנעו להשתתף בפרויקט. לצד ה"פינק פלויד" היו אמורים להשתתף גם חברי להקת הרוק מתקדם הצרפתית "מגמה" שנועדו להלחין את המוזיקה לפלנטה של הארקונן.


טריילר לסרט


לתפקיד הדמות של הנסיך פול חודורובסקי ייעד את בנו ברונטיס  ששיחק כילד גם בסרט "אל טופו".  חודורובסקי חשב שהא צריך לאמן את ברונטיס ולחשל אותו על מנת שיתאים לתפקיד. למטרה זו הוא מצא לברונטיס מורה קשוח לאמנויות לחימה שהעביר את הילד אימונים אינטנסיביים. במבט לאחור חודורובסקי, לנוכח מערכת היחסים המורכבת שלו עם בנו, תוהה אם זה לא היה להקריב את בנו למען התפקיד.


ליהוקים מעניינים נוספים היו סלבדור דאלי לתפקיד הקיסר שדאם קורינו ה-IV, ומיק ג'אגר לתפקיד פייד רות'ה, תפקיד שבוצע בסופו של דבר על ידי סטינג בגירסה של דייויד לינץ'. אורסון וולס לוהק לתפקיד הברון ולאדימיר הארקונן לאחר מסע מורכב. חודורובסקי העריץ את וולס, ורצה שהסרט יפתח בשוט ארוך שיהיה עוד יותר מתוחכם מהוואן-שוט המפורסם של פתיחת הסרט "מגע של רשע" של אורסון וולס. בסופו של דבר ההפקה הפכה למסובכת מדי, וההשקעה בסרט שהיה אמור להיות גרנדיוזי אולי מכל קודמיו ירדה לטמיון.


יתכן שגניזת הסרט היתה רעיון לא רע. לפחות היא איפשרה את הפקת הסרט הדוקומנטרי על אותו סרט מובטח שיוצריו מעולם לא הגיעו אליו. פביץ' הצליח ליצור ב"חולית של חודורובסקי" יצירה בפני עצמה שעשויה לרתק גם את מי שמעולם לא שמע על חודורבסקי. בזכות האנימציה ועריכה של פול דוכרטי ואלכס ריצ'רדי שאחרי האקספוזיציה תופסת קצב שמהפנט את הקהל באופן שאליו חודורובסקי התכוון בסרטיו. בזכות הצילומים לסרט הדוקומנטרי חודורובסקי חזר לשתף פעולה עם מישל סידו מפיקו מזמן "חולית", סידו היה ממפיקי "מחול המציאות". אמנם הקרנת הבכורה ל"חולית של חודורובסקי" היתה בפסטיבל קאן 2013 במסגרת הנחשבת "שבועיים של במאים", אך גם להפצתו לקח זמן לתפוס עד שהגיע לשורטליסט לסרט הדוקומנטרי של האוסקר, וגם נרכש להפצה בארצות הברית על ידי סוני. בזכות ההקרנות המלאות בפסטיבל "אוטופיה" בסוף ספטמבר האחרון הוחלט על הקרנת הסרט במהלך חודש דצמבר בסינמטק תל אביב.

יום רביעי, 6 באוגוסט 2014

בין שדרות לנתיבות - זית על מא

באופן מסורתי התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הקולנוע ירושלים כללה את הסרטים הבולטים לאותה שנה. לתחרות נשמרו בכורות ישראליות לסרטים של יוצרים מוכרים, והסרטים הזוכים היו לרוב סרטים שכיכבו גם בפסטיבלים בחוץ לארץ ובפרסי האקדמיה וחלקם גם זכו להצלחות קופתיות. בין אלה אפשר למנות את "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' שזכה בשנת 2011 ולצידו ארנון גולדפינגר זכה בפרס הבימוי על "הדירה" שמשך גם רבבות צופים להקרנות בסינמטקים. בשנת 2012 "חמש מצלמות שבורות" זכה בפסטיבל הירושלמי, כשרן טל זכה בפרס הבימוי על "גן עדן". סרט אחר בתחרות באותה שנה היה "שומרי הסף", הסרט הדוקומנטרי הישראלי אליו נמכרו הכי הרבה כרטיסים בכל הזמנים. בשנת 2013 הסרטים הזוכים בתחרות זכו פחות להכרה, אך עדיין מדובר ביוצרים בולטים כמו הסרט הזוכה "משפטי חיים" של הבמאי המועמד לאוסקר ירון שני ושותפתו לפרויקט היוצרת הותיקה נורית קידר. 

הפסטיבל הותיק הוכיח השנה את כוחו מחדש עם תחרות עלילתית חזקה מזו שנערכה שנה לפני כן. ההנהלה החדשה התמודדה בצורה ראויה לציון עם קיום הפסטיבל ללא תקלות ועם ביטולים ספורים של אורחים מחו"ל במציאות בה קשה להוציא קהל מהבית. אולם נראה שאת הצד הנוגע לקולנוע דוקומנטרי היה אפשר לשפר. לתכנית הבינלאומית היה ניתן להרכיב רשימה חזקה יותר של סרטים תיעודיים שלא הוצגו השנה בדוקאביב. גם מרשימת הסרטים בתחרות הישראלית נראה שיוצרים מוכרים העדיפו השנה במות אחרות על פני ירושלים. ההחלטה לצמצם את מספר ההקרנות לכל סרט בתחרות לאחת בלבד בוודאי לא הועילה. עם זאת, עדיין התחרות הדוקומנטרית הציגה מספר סרטים מעניינים גם אם הם עשויים להחשב לסרטים קטנים יחסית.

בין הסרטים בתחרות השנה אפשר להזכיר את "וריאנט פולגאר" על שלוש אחיות הונגריות שאומנו מילדות להיות אלופות שח. הסרט של יוסי אבירם הזכיר מעט את "אלבום 61" על אמן השח בוריס גלפנד שזיכה את חליל אפרת בפרס הבימוי בפסטיבל בשנה שעברה. באופן אישי התחברתי לסרט "ספירלות" המעט מחוספס של יעל גור. הסרט עוסק בחבורת נערות מחולון על גבול בת ים המשתתפות בתיאטרון קהילתי-חברתי, עבדתי בעצמי תקופה ארוכה במרכז אמנות בשכונת ג'סי כהן שכללה גם מספר פרויקטים עם בני נוער מרקע דומה. במהלך הצילומים אחת הצעירות דיאנה גולבי ניגשה לאודישנים של "כוכב נולד" ולבסוף זכתה באותה עונה. הסרט הזוכה בתחרות "אדם הגון" של ונסה לאפא הציג עבודת שיחזור מרשימה מבחינה ויזואלית של קטעי ארכיון סביב דמותו של היינריך הימלר שהיה מפקד האס אס (עדכון - "אדם הגון" מועמד לפרס אופיר לסרט תעודי באורך מלא וזוכה להצלחה בהקרנות בסינמטקים). השנה בהיעדר סרטים מדוברים עוד מלפני פתיחת התחרות ניתנה הזדמנות לסרט "זית על מא" (שמן על מים) של רובי אלמליח שהיה היפה מאלה שראיתי בתחרות. אלמליח זכה בפרס הבימוי כשאת הזכייה חבר השופטים נימק בזכות מבע קולנועי עשיר והתבוננות רגישה ואנושית. 



כמימיש אוזן אבי המשפחה בשעת עבודה בדיר

זית על מא

במאי: רובי אלמליח                                                       ישראל, 2014

לפני כארבע שנים רובי אלמליח תכנן לכתוב תסריט לסרט עלילתי באורך מלא על משפחה שהגיעה מצפון אפריקה. מה שמשך אותו בנושא מעבר לעניין המוצא הוא המתח הבין דורי. בין הדור שעלה משם והביא איתו את אורחות החיים המוכרים לו לבין הילדים שבגרו בארץ או כבר נולדו בה ישנם פערים הסודקים את המבנה המשפחתי המסורתי. התופעה מוכרת אולי גם ממקרי הגירה אחרים, אך במקרים של משפחות שהגיעו מארצות ערב היא בולטת יותר.  העבודה על אותו תסריט היא גם מה שהוביל את אלמליח למשפחת אוזן אליה הגיע בזכות התחקיר המקדים שערך. הוא התחיל לתעד את המשפחה בוידאו ושמע מהם על הקשיים במושב ובכללם המאבק מול השכנים והתביעה לפיה הבית בו הם גרים לא שייך להם. כשאלמליח הגיע לצפות בתחקיר המצולם בחדר העריכה הוא ראה את הגרעין לסרט שביקש, רק בגרסה הדוקומנטרית. אלמליח זנח את הרעיון להפיק סרט עלילתי והמשיך לתעד את בני משפחת אוזן.

בשנת 2006 על רקע הלחימה בלבנון החלה מתיחות בין חברי הקהילה היהודית בג'רבה לשכניהם המוסלמים. ההתנכלויות הובילו את כמימיש וראשל אוזן להחליט על עלייה לישראל יחד עם חמשת ילדיהם. כמימיש חלם שעל אדמת הארץ המובטחת הוא יוכל להמשיך לעסוק כרועה צאן ולחנך את ילדיו לעבודת האדמה. כשבני המשפה הגיעו לארץ הם קנו בית ישן ומשק צמוד במושב בית הגדי שקם בתחילת שנות החמישים על ידי יוצאי האי ג'רבה. לכאורה היה נראה שלא יכול להיות מקום מתאים מזה להגשמת החלום המשפחתי. אולם עד מהרה התגלעו סכסוכים בין המשפחה לשכניהם הותיקים שהתקשו לראות את כמימיש נע בעגלה רתומה לחמור ומגדל כבשים בחצר הבית. אם בעבר חקלאי היה נמדד בחריצותו, במושבים סלולי המדרכות של ימינו מריצה מלאת חציר יכולה רק להפריע לג'יפים החולפים בדרך ולהגחיך את המסיע אותה. 


יצוג יפה בסרט של ההווי החקלאי ושל מרחבי צפון הנגב

הסכסוכים והטענות הגיעו לתלונות במשטרה כנגד משפחת אוזן בגין אחזקת הצאן שברשותה. חברותם במושב הוקפאה, ויותר מכך עלו טענות שמאחר והם עברו על סעיפים בהסכם המכירה של המשק אין הוא ואין הבית שייכים להם. אלמליח מצליח להעביר בצורה יפה את ההתמודדות של המשפחה דרך תיעוד הסיטואציות ובניית הסיפור בצורה יפה בעריכה. מלבד שקופית הפתיחה שעונה לסקרנות איך זה שבשנים האחרונות עוד מגיעים עולים חדשים מטוניס הוא לא נזקק להסברים וגם ממעט בפניות ישירות של בני המשפחה אל המצלמה. לרוב המצלמה נמצאת במקום הנכון לתפוס שיחות ומצבים שמעבירים את התמונה המלאה. על הצילום הופקד רונן קרוק ואיתו במאי הסרט חתום גם כצלם נוסף . יחד הם הצליחו לתפוס בצורה יפה את ההווי החקלאי של המשק, הכבשים, הטלאים, המספוא, המרחבים סביב המושב ובני המשפחה המטפחים את המשק ללא מיכון חקלאי. 

בגלל סכסוך השכנים במושב והמאבק על הבית כמימיש זיהה בצילומי הסרט הזדמנות להעביר את סיפורו באופן מלא. הוא נתן לאלמליח רשות מלאה לצלם את המשפחה, כאשר גם שאר בני המשפחה שיתפו פעולה עם הבמאי. האור הירוק המלא שקיבל אפשר לאלמליח להיות נוכח בסיטואציות משפחתיות אינטימיות כמו רגעים של רוך בין ההורים לילדיהם או ויכוחים משפחתיים. בנוסף ישנן סצינות יפות בהן כמימיש מתארח אצל שכן מחוץ לגבולות המושב רועה צאן בדואי איתו הוא מוצא שפה משותפת. בין הרגעים המשפחתיים ישנם כאלה שניכרים בהם הפערים הבין דוריים כמו בפתיחת הסרט בסצינה בה האם מורטת נוצות מתרנגולות שזה עתה נשחטו ומבקשת עזרה מביתה. הבת מתחמקת ושואלת למה הם לא יכולים כמו כולם לקנות עופות בסופר. הבן הצעיר שעוזר גם הוא במלאכה גוער בה שהיא לא באמריקה. כמימיש מיד נחלץ לטובת הבת, ומעמיד את בנו במקומו, שלא יטעה בחשיבות המשפחה גם כשהוא ואחותו חלוקים בדעתם, וגם אולי להראות שהסמכות לגעור שייכת לאבי המשפחה. אותה סמכות נדמה שהולכת ומתערערת, כמימיש לא שולט בדיבור בעברית ונזקק לרוב לתרגום לערבית והוא גם לא מתחבר לרצונות הצעירים ולצרכיהם כמו סמרטפון. 


הבת הצעירה מעדיפה קניות בסופר על תוצרת עצמית

בעניין של פערים וסמכות הדמות המעניינת ביותר היא של הבן הגדול כדורה. את תפקיד הבן הגדול הוא ממלא בצורה מרשימה ועוזר בכל פעם לאחיו ולהוריו. כדורה כמו אביו גם חולם על דיר משפחתי משגשג. הוא לא מסתפק בחלום של שלושים כבשים בחצר, אלא מדבר על 150 ראשים ויותר והקמת מכון חליבה. בהמשך כשנראה שהבעיות הכלכליות מתעצמות, הוא גם הראשון להתפכח מהחלום ולהבין שמחקלאות בימינו לא תבוא הישועה. הפתרון של כדורה הוא הקמת חנות תכשיטים בנתיבות הסמוכה. גם העיסוק בתכשיטנות ובצורפות לא זר למשפחה, זהו תחום שבו עסקו דודיו של כדורה בטוניס. גם השם אוזן שמשמעותו שוקלים מרמז על עיסוק משפחתי בזהב בעבר. כמימיש מצידו ניצב מול שוקת שבורה, ורואה שעבודת האדמה בארץ הקודש הולכת ומתרחקת מבניו, וגם עבורם הכבשים בחצר הן בין תחביב לשגעון של איש זקן. 


הבמאי רובי אלמליח

זהו סרטו השלישי של רובי אלמליח בוגר בוגר המחלקה לקולנוע במכללת ספיר. קדם לו "חולה את נתן" שעסק בשני אחים שפתחו מוסך על קרקע שאליה פלשו בשדרות. השניים מתקשים למצוא לקוחות ומקיפים את עצמם בגרוטאות, במה שנראה כמו קטע מתוך סרט של אמיר קוסטריצה עם תיבול של רגעי צבע אדום בהם צמד המוסכניקים מסתתרים מאחורי הקירות הרעועים. במקביל ל"זית על מא" אלמליח עבד בשיתוף עם מקיקס רונן עמר על הסרט "בלי פחד" שעסק בקמפיין של אלדד יניב ורשימתו "ארץ חדשה" בבחירות 2013. אלמליח גם השתתף כיוצר בפרויקט האינטרנט "עזה שדרות" שהופק על ידי אריק ברנשטיין ואסנת טרבלסי בשיתוף הערוץ הצרפתי-גרמני ARTE. "זית על מא" הוקרן לראשונה בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום. אלמליח יליד שדרות ועבורו זו היתה הקרנה מרגשת במיוחד ואליה הגיעו גם בני משפחת אוזן. מההקרנה בפסטיבל ירושלים בני המשפחה נעדרו בגלל המצב, ואלמליח מתכנן עוד הקרנה חגיגית בנתיבות אליה יוזמנו כל חברי מושב בית הגדי. הסרט שודר בערוץ 8 של הוט והוא זמין לבעלי הגישה לשירות ה- VOD ללא תוספת תשלום.

הרשומה התפרסמה גם באתר "תעשיה.קום".




נגיעה אישית - בתמונתו האחרונה סבי חיים רחמן נושא כבשה מהעדר שטיפח
צילם חיים סרברו



יום שישי, 11 ביולי 2014

פסטיבל ירושלים 2014 - הסרטים הבולטים בתחרות הסרט העלילתי


לצד רשימת אורחי הכבוד המרשימה שפסטיבל בירושלים מציג השנה, תחרות הסרט העלילתי מסתמנת כאחד המרכיבים המעניינים בפסטיבל השנה. שלא כמו בעבר כששמו של הפסטיבל הלך לפניו והיה בו די כדי למשוך על פי רוב את הבולטים שבבציר הסרטים, השנה פורסם שהנהלת הפסטיבל החדשה היתה צריכה לשכנע כמה מהיוצרים להפקיד בידיה את הבכורה לסרטיהם. בסופו של דבר, התחרות כוללת רשימה חזקה ומאוזנת שמשלבת איכות ופוטנציאל מסחרי. מבין שבעת הסרטים בחרתי לכתוב על שניים שמצאו חן בעיני במיוחד.


מנשה נוי ורונית אלקבץ בהופעה מרשימה ונעדרת פאתוס

גט, המשפט של ויויאן אמסלם

במאים: רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ                                  ישראל, צרפת, גרמניה 2014

רק לא מזמן התבשרנו בפרסומת שהתיימרה להיות ויראלית על מהפכה במוסד הרבנות. המהפכה בשעות הקבלה לא הפריעה לאחים אלקבץ להקדיש את החלק השלישי והמוצלח ביותר בטרילוגיה הכוללת גם את "ולקחת לך אישה" ו"שבעה" לביקורת נוקבת על המוסד הארכאי.

נראה שהאופנה העכשווית בקולנוע הישראלי הוא דרמה משפחתית שנסמכת על לוקיישן אחד. המגמה הזו בולטת בסרטים כמו "פרינסס", "הרחק מהיעדרו" ו"את לי לילה" (שני הראשונים מוקרנים גם בירושלים) בהם מככב לוקיישן מרכזי, דירה צפופה בה חלק לא מבוטל מהעלילה מתרחש בשעות הלילה. צמד האחים היוצרים הלכו אפילו צעד רחוק יותר, על "גט" ניתן לומר שהוא סרט קאמרי, במובן הטוב של המילה. כמעט כל כולו קורה בחלל אחד, חדר דיונים קטן בבית הדין הרבני. לעומת הדירות הקודרות העמוסות ברהיטים ישנים, הריהוט הבסיסי באולם הדיונים חושף קירות לבנים בוהקים מוארים בתאורה פלורסנטית. באופן מפתיע הסרט מלא בהומור שעומד כמעט בניגוד למה שהיינו מצפים מהסיטואציה הריאליסטית שמקבלת חיזוק מהתפאורה הדלה. לחלל הריק יש תפקיד נוסף, הוא משרת היטב את הסרט בכך שהוא משאיר את כל תשומת הלב לשחקנים.

זהו סרט של שחקנים. הסרט מציג אנסמבל שהורכב בליהוק קולע כשכל אחד מהשחקנים קיבל רפליקות מדויקות ומשיב בתמורה הופעה מעולה. בין השחקנים ניתן למנות את מנשה נוי בתפקיד עורך הדין של מבקשת הגט, אלי גורנשטיין בתור אב בית הדין, רונית אלקבץ בתפקיד האישה שמצליחה לבחור בכל רגע במידה המדויקת של הבעות הפנים, ששון גבאי בהופעה שכולה איפוק ודיוק ומעל כולם בולט השחקן הצרפתי-ארמני סימו אבקריאן בתפקיד הבעל סרבן הגט שמראה שמשחק טוב ועשיית קולנוע הם הרבה מעבר לשליטה בשפה. 



שרית לארי אוחזת בידו של אבי שניידמן שמגלם משורר צעיר המחבר מילים בוגרות

הגננת

במאי: נדב לפיד                                          ישראל, צרפת 2014

בשנה שבה חוזרים תסריטים ריאליסטיים בנושאים קשים עם התפתחות עלילתית מעטה הסרט של נדב לפיד בולט לטובה עם סיפור בעל חוט עלילתי מורכב ומעניין. במרכז הסרט עומדת שרית לארי בתור גננת חובבת שירה. יום יום היא מקבלת את פניהם של הילדים בני החמש ומעבירה את זמנה במחיצתם עד שהוריהם שבים לאסוף אותם. כדי להפיג את השעמום או להחזיר תוכן לחייה מול השגרה המשעממת בעיניה היא משתתפת בחוג שירה וכתיבה יוצרת בהנחיית משורר מלא בחשיבות עצמית. כל זה עד הרגע שבו היא מגלה שמה שחיפשה כל הזמן מסתתר אצלה בארגז החול. יואב בן החמש, ילד מעט מופנם ובן לאב עשיר ושחצן, מתגלה כמשורר מוכשר עם מילים בוגרות בצורה יוצאת דופן. את התסריט המיוחד לפיד השלים בבימוי מוצלח ובשל שמצליח להתגבר לא רק מעל הנקודות שעבדו פחות בסרטו הקודם "השוטר", אלא גם למחוק את הטעם הרע שנותר מהסרט הישראלי האחרון שעסק בגננת בגן ילדים.



יום רביעי, 9 ביולי 2014

פסטיבל ירושלים 2014 - מנה ראשונה


פסטיבל הקולנוע ירושלים מתוכנן להפתח הערב (חמישי). צוות הסינמטק החדש הצליח להעמיד פסטיבל אחרי לא מעט תלאות ותהפוכות, אך ספק אם מישהו מהם ידע לחזות את איום הרקטות מעל ירושלים. מפיצי הסרט "ערבים רוקדים" שנבחר לפתוח את הפסטיבל בהקרנה חגיגית בבריכת הסולטן בחרו לדחות את הפצתו המסחרית. עם זאת, פורסם שעל אף האירועים האחרונים הסרט יוקרן בפסטיבל כמתוכנן. מאז טילים פגעו בירושלים ורק שלשום הופעה של ברי סחרוף בבריכת הסולטן פוזרה בהוראת המשטרה ופיקוד העורף. נכון לעכשיו, הנהלת הפסטיבל דחתה את ההקרנה החגיגית לשבוע הבא לתאריך 17.07 ולגבי שאר אירועי הפסטיבל אין שינוי. כדאי להתעדכן למקרה שיהיו, במיוחד לעולים במיוחד לירושלים לביקור בפסטיבל.

 עד כה לא נרשמו ביטולים של אורחים מהרשימה המכובדת שהפסטיבל הצליח להעמיד. מניסיוני בעבודה בפסטיבלים במקרים כאלה מלאכת השימור לא פשוטה, וברקע צוות הפסטיבל בוודאי נאלץ לטרוח כדי למנוע ביטולים של הרגע האחרון. בשנים האחרונות הפסטיבלים הגדולים מתקשים למשוך אורחים בעלי שם, במקרים רבים בגלל סירובים פוליטיים. במידה וכבר הגיעו אורחים מהשורה הראשונה, הם בחרו לרוב באחד משני הפסטיבלים המאורגנים על ידי סטודנטים הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב וקולנוע דרום בשדרות. אולי המינוי של צוות מארגן שצמח בפסטיבל לסרטי סטודנטים התל אביבי הביא לכך שהאנרגיות החדשות בפסטיבל בעיר הבירה הצליחו למשוך השנה את ספייק ג'ונז ("היא", "להיות ג'ון מלקוביץ'"), אולריך זיידל ("גן עדן לאוהבים", "יבוא/יצוא"), פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים") והיוצר הותיק  דייויד מאמט (תסריטאי בסרטים "הבלתי משוחדים" ו"הדוור מצלצל פעמיים" שגם ביים סרטים כמו "העוקץ הספרדי").



כמנה ראשונה הוצאתי כמה מבחירות הפסטיבל מהתכנית התיעודית הבינלאומית בחלוקה גסה לנושאים. 


הבחירה האמנותית:

הבמאי ג'יאנפרנקו רוסי זוכה באריה הזהב בונציה

כביש קדוש 

במאי: ג'יאנפרנקו רוסי                                 איטליה, 2013

הבמאי האיטלקי כבר זכה בפרסים רבים כולל בתחרות הבינלאומית של פסטיבל דוקאביב בשנת 2011 עם הסרט "אל סיקאריו - וידויו של רוצח שכיר". בפסטיבל ונציה האחרון הותר לראשונה לסרטים לא עלילתיים להשתתף בתחרות הרשמית, ורוסי הפתיע שם עם זכייה נוספת בפרס הגדול "אריה הזהב" (גם הזוכה בפרס הבימוי בונציה, הסרט העלילתי "מיס אלימות" של הבמאי אלכסנדרוס אווראנאס יוקרן בפסטיבל ירושלים). "כביש קדוש" מסכם מעקב בן שנתיים של רוסי אחרי כביש הטבעת המקיף את רומא והטיפוסים החיים בצידיו. יהיה מעניין להשוות ל"כביש 90" המקומי, הסדרה החדשה ענת זלצר ומודי בראון שצולמה במסע בן שבועיים לאורך הכביש הארוך בישראל.



הבחירה הקולינרית:

הנקניקיה המפורסמת של "נייתנ'ס" מאז ועד היום

נתן המפורסם

במאי: לויד הנדוורקר                                              ארצות הברית, 2014

סיפור הצלחה אמריקאי יצוגי. נתן הנדוורקר הגיע לארצות הברית מפולין בשנת 1912. כמה שנים אחר כך הוא פתח דוכן קטן משלו למכירת נקניקיות. עם השנים מאותו דוכן יחיד עם נקניקיות במחיר חמישה סנטים התפתחה רשת מזון מהיר אדירה עם מאות סניפים ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה. הקהל הירושלמי אולי עוד זוכר את הסניף הגדול שהיה ל"נייתנ'ס" במרכז העיר שנפתח בשנת 1997 ולא עמד בציפיות המסחריות. זהו סרט הביכורים של הבמאי, נכדו של הנדוורקר, שעוקב מקרוב אחרי הסאגה הגסטרונומית המשפחתית.





הבחירה הגאה:


סופרת, קולנוענית ואקטיביסטית


בנוגע לסוזן סונטאג

במאית: ננסי קייטס                                                    ארצות הברית, 2014

ננסי קייטס עשתה בעבר את הסרט Brother Outsider על פעיל זכויות האדם האפרו-אמריקאי בייארד ראסטין במסגרת הסדרה POV. ראסטין פעל רבות למען זכויותיהם של הומוסקסואלים בארצות הברית. גם סרטה הנוכחי עוסק בדמות אקטיביסטית שפעלה במישורים דומים כיוצרת קולנוע, מחזאית, סופרת ומחברת מאמרים. שם הסרט באנגלית Regarding Susan Sontag מתכתב עם שם ספרה האחרון שראה אור בחייה Regarding The Pain Of Others (תורגם לעברית "להתבונן בסבלם של אחרים"). סונטאג שנפטרה בשנת 2004 זכתה בחייה להוקרה כסופרת ובין השאר הוענק לה פרס ירושלים לספרות. אולם היא גם דאגה לפעול מחוץ לקונצנזוס. בזמן מלחמת ויאטנם היא ביקרה בהאנוי וכתבה על רשמיה החיוביים מצפון ויאטנם. אחרי אסון התאומים יצאה בביקורת משתלחת נגד הממשל האמריקאי ועוררה האשמות נגדה בבגידה. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל טרייבקה. 




הבחירה הפאשניסטית:


ראף סימונס המעצב הראשי ל"כריסטיאן דיור"

דיור ואני

במאי: פרדריק טצ'נג                                צרפת, 2014

הסרט עוקב אחרי דרכו של ראף סימונס בבית האופנה "כריסטיאן דיור". סימונס מונה לתפקיד המנהל האמנותי של בית האופנה הידוע לאחר הדחתו של ג'ון גליאנו המוחצן שהודח בעקבות הערות אנטישמיות. גם כאן מדובר בבמאי שחוזר לעסוק בחומרים המוכרים לו מעשיית הסרט "ולנטינו הקיסר האחרון" שהוקרן גם הוא בפסטיבל ירושלים בשנת 2009.


הבחירה הפמיניסטית:

רבקה גומפרטס מול ספינת הארגון שהקימה "נשים על גלים"

מחוץ למים

במאית: דיאנה ויטן                           ארצות הברית, 2014


ד"ר רבקה גומפרטס לא היתה מסוגלת להשלים עם חוסר היכולת של נשים לקחת אחריות על גופן במדינות בהן הפלה אסורה על פי חוק. הרופאה ההולנדית חשבה על פתרון וייסדה יחד עם עוד כמה נשים את הארגון Women On Waves. הארגון מפעיל קו חם עם מספרי טלפון אליהם נשים מאותן מדינות יכולות להתקשר ולתאם תור להפלה שמתבצעת על ספינה מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה. לצד השירות הרפואי הארגון דואג לסיקור של פעולותיו וגם לא פעם מעורר התנגדות מתוקשרת, ובכך משפיע על הדיון סביב החוקיות של הפלות. בפורטוגל למשל היה לפעילות של "נשים על גלים" תפקיד חשוב בביטול האיסור על הפלות. הסרט מוקרן במסגרת התחרות "ברוח החופש". 

                          

יום שני, 19 במאי 2014

דוקאביב 2014 - השלמות מומלצות


פסטיבל "דוקאביב" הגיע לסיומו. בפסטיבל היו סרטים רבים שכדאי לראות. בחרתי לציין כמה מהם שלקחו חלק בתחרות הישראלית והם זמינים כעת לקהל בבתי הקולנוע או על מסך הטלויזיה.

אביגיל שפרבר מבקרת את אחותה אריאלה בזמן המאסר

תקופת מבחן


במאית: אביגיל שפרבר                           ישראל, 2014

אחד הדברים הבולטים בסרט של אביגיל שפרבר הוא היעדר הסיבות. כל ההסברים נשארים מאחור. בסרט לא מפורט על מה נשפטה אריאלה אחותה ונשלחה למאסר. לא מוסבר הרקע ממנו הגיעה אריאלה ומהן הסיבות הפרקטיות שהובילו את משפחת שפרבר לאמץ אותה אליה (בסרט האח יוסי מונה רק את הסיבות הערכיות שהניעו את ההורים כדתיים לאומיים לאימוץ) וגם לא מהן הסיבות לפרידה בין שפרבר ובת זוגה. אותו היעדר מראה את כוח הגדול שיש לסרט, כל ההסברים האלה לא נדרשים לצופים. כל רגע בסרט ברור מהסיטואציה עצמה ומהקרבה בין הדמויות; שפרבר עצמה, אריאלה אחותה המאומצת, ההורים ויתר האחים. הקטעים היחידים שיכולים להחשב כהסברים מקדימים הם קטעים מתוך סרט ישן ששפרבר עשתה על משפחתה בשנת 1999 בשם "אחותי בנצ'יה", אך גם הם לא משובצים בסרט בצורה טריוויאלית של חומרי ארכיון שנועדו להעביר פיסות מידע מסוימות.



אביגיל שפרבר משמאל עם אחותה שרה ברגע מתוך הסרט בו
האחות מציינת את יכולתה של שפרבר להכיל הרבה זהויות מורכבות 


הבחירה הזו לא לרדת לאותם פרטים לא רק שומרת על הסרט מקלישאות של מבנה שאנחנו כבר מכירים, היא גם מגינה על הדמויות ומעניקה לסרט עדינות למרות החשיפה האישית הגדולה. הדיוק בצילום מוסיף לעדינות. גם ברגעים הקשים המצלמה מציגה את בני המשפחה בצורה מחמיאה. שפרבר שצילמה את רוב הסרט בעצמה כבר הוכיחה את כוחה כצלמת בסרטים "החולמות", "סופרוומן" שזכה בפרס הצילום בשנה שעברה ב"דוקאביב" ובסרט "התליין" שבו גם היתה במאית שותפה לצד נטעלי בראון שזכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה בשנת 2010. לשפרבר יש יכולת לתפוס סיטואציות מרגשות ולהכיל אותן במלואן גם כשהן קורות בחללים קשים לצילום כמו מסדרונות צרים בכניסה לבית הסוהר, ולמצוא זוויות אסתטיות מחד ונטולות מניירות מאידך. מהסרטים שראיתי בתחרות הישראלית הסרט היה הבולט ביותר ושמחתי שגם השופטים החליטו להעניק לשפרבר את פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר וגם את פרס הצילום. סרט אחר בפסטיבל שעסק בנושא דומה בצורה רגישה היה "אחים" שבלט לטובה בתחרות "דוקצעיר" לבתי הספר התיכוניים וגם זכה בה על אף שיצא ממגמה קטנה בפנימית קריית יערים.

הסרט יוקרן בסינמטק חיפה בתאריך 23/05/14 ובמהלך חודש יוני נקבעו לו הקרנות נוספות בסינמטק תל אביב, וכן בסינמטק ירושלים ובסינמטק הרצליה.

בתה של דימנט בשעת חופשה במדבר
צילמה מפיקת הסרט קלאודיה לוין
תפקוד גבוה

במאית: דנה דימנט                                   ישראל, 2014


 לעומת "תקופת מבחן" מדובר בסרט אופטימי יותר. זה לא אומר שמדובר בנושא קל יותר או פחות רגיש. היוצרת דנה דימנט רצתה לתעד את ההתמודדות האישית שלה כאם לבת אוטיסטית. מאז שבתה אובחנה היא הרגישה שאפיקי הטיפול המוצעים הכוללים תרופות שלא מתאימות לכולם כמו ריטלין ואדרל וחוסר רגישות וחשיבה סטריאוטיפית מצד החברה. במהלך הצילומים התוכנית מעט השתנתה כאשר היא גילתה דרך ארגון אס"י קהילה פורחת של אוטיסטים מבוגרים שהשלימו עם הדפוסים היחודיים להם. דימנט גם הכירה הורים לילדים שאובחנו על הספקטרום האוטיסטי שבוחרים לתת לילדיהם תקווה לחיים שלמים לעומת כל אלה שמבקשים למתוח מחיצות ולהדביק תוויות לילדים. למרות כל הקשיים דימנט יצרה סרט מחוייך ברובו שמלמד לא רק על התמודדות עם אוטיזם אלא גם על האפשרות להכיל את האחר. כדאי לשים לב למוזיקה לה אחראי מעצב הפסקול מיכאל אמת. הסרט מלווה בצלילים הנשמעים כמו גרייה חושית נעימה שמוסיפים סקרנות. מבחינת הנושא יש בסרט "תפקוד גבוה" השלמה ל"סרט בר מצווה" הנוגע ללב של דנה אידיסיס שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל שבמרכזו עומד אחיה האוטיסט של הבמאית.
  
הסרט ישודר בערוץ 8 למנויי הוט בתאריך 01/06/14 בשעה 22:00.


סרט על הסופר המפורסם שבתו הבמאית לא זכתה להכיר
בתמונה 
יעקב שבתאי בצעירותו

אבא שלי, יעקב שבתאי

במאית: נועה שבתאי                             ישראל, 2014

בעיני מנחם פרי, אחד המרצים הנחשבים לספרות שגם ערך את ספריו של יעקב שבתאי, הניסיון להצמד בקריאה לפרטים האוטוביוגרפיים של הסופר עושה רדוקציה ליצירה. אולם בעיניו הכלל הזה לא חל על נועה שבתאי יוצרת הסרט. נועה היא בתו של הסופר המפורסם יעקב שבתאי שלא זכתה להכיר את אביה. שבתאי מת ממחלת לב כשהיתה רק בת שמונה חודשים לאחר שניהל עם אימה מערכת יחסים מחוץ לנישואיו מהם יש לו עוד שתי בנות מבוגרות יותר. הסרט הוא ניסיון ראשון של הבת להתמודד עם החור שהותיר אביה וגם הזדמנות להכיר מי היה וכיצד התנהלו חייו האישיים. במסע מלא סקרנות והומור נועה חוזרת לנקודות ציון בחייו של אביה, ליצירותיו המפורסמות שכללו את הספרים "זכרון דברים" ו"סוף דבר", את התסריט לסרטו של אורי זוהר "עיניים גדולות" ופזמונים ומחזות. היא גם פוגשת את אחיו של שבתאי, אהרן המתרגם והמשורר ויואל צייר שחי בצרפת. יותר מבכל המקומות האחרים בהם חיפשה נועה, נראה שבמפגשים עם הדודים היא מצאה קווי דימיון לדמות של אביה כפי שהצטיירה מסיפורי האחרים וגם צעד ראשון בקבלה למשפחה החצויה שלה.

הסרט שודר בערוץ 8 ביום א' 18/05 והוא זמין לצפייה ללא תוספת תשלום למחוברים לשירות ה- VOD של הוט.
למעדיפים את המסך הגדול, הסרט יוקרן שוב בסינמטק תל אביב במהלך חודש יוני.

הבמאי, המפעיל והסייען יחד בקולנוע
שירמן, בן יצחק וחסן יוסף בתום ההקרנה ב"דוקאביב"

הנסיך הירוק

במאי: נדב שירמן                        ישראל, בריטניה, גרמניה 2014


בתחרות בה היתה קשת רחבה של מגוון נושאים קשה להמנע מיצוג לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד מהסרטים שנגעו בנושא הוא "הנסיך הירוק". קשה להתייחס לסרט העוסק בסייען פלסטיני ומפעילו בשב"כ מבלי להזכיר את "שומרי הסף" ואת הסרט העלילתי "בית לחם". הסיפור של מסעב חסן יוסף כבר התפרסם בכתבות עיתונאיות ובתוכניות טלויזיה. מדובר בבנו של אחד ממנהיגי החמאס ברמאללה ששיתף פעולה עם ישראל במשך שנים, המיר את דתו לנצרות והיגר לארצות הברית. הסרט חושף גם איך הדברים נראו מצד גונן בן יצחק מי שהיה רכז השב"כ שהפעיל את מסעב. בין השניים התפתחה מערכת יחסים קרובה מעבר לקשר המקצועי בטחוני. מה שהביא את בן יצחק להסתכן ולהחשף כאשר הבין שהוא חייב לעזור למסעב. בתום ההקרנה השניים עלו במפתיע לבמה יחד עם נדב שירמן. הקהל קם על רגליו והריע לשניים דקות ארוכות בזכות החיבור מעורר התקווה ביניהם.

לזכות הסרט יאמר שהוא בעל מבנה מאוד ברור, הצילום מוקפד מאוד והוא ארוז לתוצאה סופית מאוד מלוטשת, לעיתים מולוטשת מדי. בכמה מהקטעים נדמה שחלק מקטעי ארכיון ומהקטעים המבויימים לשם המחשה מכבידים ולא תמיד נחוצים. אולם גם איתם הזרימה של הסרט לא נפגעת. אותה האפקטיביות הביאה את השופטים ב"דוקאביב" להעניק לו את פרס העריכה, עליה אחראים ג'ואל אלכסיס וסאנג'יב היראטאמי. לפני כן, הסרט כבר זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס בקטגוריה הדוקומנטרית, והשבוע הוא עלה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ. מה שמראה על הכיוון המסחרי שלפעמים הביא לבחירות קלישאתיות מעט כמו ההצגה של מסעב כאילו מבעד למצלמת הבטחון באחד הקטעים. גם הבחירה בשפה האנגלית בה מדברים המרואיינים לא תמיד נראית לגמרי טבעית. השוואה מעניינת מלבד "שומרי הסף" שמאוד דומה מבחינה צורנית ו"בית לחם" לו בן יצחק תרם הרבה מידע בשלב התחקיר, היא לסרט "משפטי חיים" שהיה אחד הסרטים הדוקומנטריים הבולטים של השנה האחרונה ונוגע בקרע שבמעבר בין העולמות.  



הסרט עלה להקרנות מסחריות ברשת "לב".

יום רביעי, 7 במאי 2014

המלצות לדוקאביב 2014 - שיר מהג'ונגל ואחרים

 
פסטיבל "דוקאביב" יפתח ביום חמישי הקרוב. כמדי שנה יוצגו בו עשרות סרטים מרחבי העולם ומישראל. גם הפעם הקפידו לשלב בתוכנית הפסטיבל סרטים עם מכנה משותף של ביקורת חברתית. על שלושה מהם בחרתי לכתוב כאן. הסרט "שיר מהג'ונגל" עוסק בלואיס סרנו האמריקאי שעזב את הכל ועבר לחיות ביער גשם במרכז אפריקה שם נקלט על ידי שבט מקומי. הסרט "על גג העולם" עוסק בריינר פוס שהיה בנקאי בכיר בבנק מרכזי בגרמניה, והסרט "בתים לכולם" המציג מצב אבסורדי של אלפי בתים ריקים בספרד בשעה של משבר כלכלי בה קניית בית הפכה לחלום רחוק עבור רבים. לצד ההקרנות המסורתיות בסינמטק תל אביב ובנמל תל אביב, בפסטיבל השנה ישולבו גם הקרנות בבר-קיימא שנמצא בבעלות קואופרטיבית, בגינת לוינסקי ובמרכז הקהילתי הערבי-יהודי ביפו.


לואיס סרנו בביתו במרכז אפריקה

שיר מהג'ונגל

במאי: מיכאל אוברט                     גרמניה, הרפובליקה המרכז אפריקאית 2013

אוברט הוא עיתונאי גרמני עטור פרסים שמתמחה בסיקורים מאיזורים מרוחקים שעומדים במוקדי סכסוך או מפינות חמד לא מוכרות. לרפובליקה המרכז אפריקאית הוא הגיע בשנת 2009 כדי לכתוב על המתח הנוצר מתהליך של פיתוח באיזור יערות הגשם והשפעתו על קבוצות אתניות החיות שם. מהר מאוד אוברט שמע שבקרב המקומיים חי אדם לבן שיוכל להכיר לו את אורחות חייהם של שבט הבאיאקה.

השמועה התבררה כנכונה ואוברט פגש את לואיס סרנו שחי כבר קרוב לשלושים שנה ביער הגשם. סרנו יליד ניו ג'רזי למד ספרות באוניברסיטת איווה והוא אף חבר קרוב של במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש. ג'רמוש תיאר אותם בצעירותם כמרדנים שתמיד חשדו בממסד. סרנו השקט פחות ראה את עצמו משתלב במערכת ונסע לסקוטלנד, שם עסק בעבודות חקלאיות עונתיות. בין העונות היה מגיע לאמסטרדם וביצע עבודות של תרגום ועריכה. הוא התעניין מאוד במוזיקה וחיפש להכיר סגנונות חדשים. כך ערב אחד האזין בדירתו באמסטרדם לתוכנית רדיו של שירים אפריקאיים. שיר אחד בתוכנית תפס מיד את אוזנו. זה היה קטע של שירה פוליפונית ממרכז אפריקה. מרגע זה סרנו התחיל לחפש מוזיקה דומה לזו ששמע. הוא קנה כל תקליט שמצא שהכיל שירה אפריקאית מיערות הגשם, וגם ניסה לאתר במחלקות לאנתרופולוגיה הקלטות נוספות. המבחר שמצא לא השביע את תיאבונו, והוא קנה כרטיס חד כיווני למרכז אפריקה במטרה למצוא את המוזיקה אותה חיפש.


 
בתוך יער הגשם

סרנו התקבל בפנים יפות בשבט הבאיאקה והקליט מאות שעות של שירה ונגינה. מאז היער הפך לביתו. סרנו חי בקהילה של ציידים-לקטים שמקפידים על חיי נדודים במשך רוב חודשי השנה. בשאר הזמן הם חיים בבקתות עץ בכפרים קטנים. הוא למד את שפתם ונשא לאישה אחת מבנות הקהילה ולשניים נולד בן בשם סמדי. סרנו מספר שכשסמדי היה תינוק, הוא חלה מאוד והיה בין חיים למוות, ואז הוא הבטיח לבנו שאם יבריא הוא יקח אותו יום אחד למסע שורשים להכיר לו את העולם ממנו הוא בא.

 
סרנו עובד כמדריך תיירים בג'ונגל וגם כותב זכרונות ומנסה לגייס תרומות עבור הקהילה כדי לקדם בה את שירותי הבריאות והחינוך. עם זאת, עם בנו הוא מתקשר רק בשפת המקום וסמדי לא למד אנגלית. עבור ילד שמעולם לא עזב את היער זהו שוק גדול להגיע לניו יורק. באחד הקטעים היפים בסרט סמדי סידר את כל הצעצועים והתקליטורים שקיבל במתנה על המיטה ואמר שלצערו הוא לא יודע איך הדברים נקראים ומה שוויים. אם היה יודע אולי היה יכול להחליף אותם בחפצים בעלי ערך אמיתי שהיו יכולים לעזור לבני הקהילה כמו רובה וגיטרה. עם צעצועים הוא לא יכול לחזור לאפריקה.

סרנו מציין שגם עבורו מוזר לחזור לניו יורק ולהרגיש כמה העולם המערבי מושתת על דברים מלאכותיים. לטענתו זה לא נכון להסתכל על הג'ונגל כעל איזור בתולי שלא עבר פיתוח. זו אדמתם של הבאיאקה ושל שבטים אחרים שמתנהלים בה באמצעות ציד וליקוט מדורי דורות. בכך הם משפיעים על הסביבה כמו איכר שמעבד את אדמותיו. כדובר אנגלית סרנו מייצג את המקומיים לא פעם במאבקים סביבתיים נגד תוכניות פיתוח כפויות שמונעות מתוך אינטרסים צרים של חברות מסחריות. הוא גם מוטרד מתופעות לוואי שמתפשטות יותר ויותר בקרב הצעירים המקומיים כמו אימוץ של קודים שהיו זרים לחברה השבטית שהכיר כשרק הגיע ליער כמו שימוש בנשק.


סרנו ובנו סמדי בדירה בניו יורק

 זהו הסרט הראשון של אוברט כבמאי. לפני כן הוא כתב דיווחים כתובים בלבד. כעיתונאי אוברט נודד בעולם בעשרים השנים האחרונות אך תמיד חוזר לביתו בברלין, ולדבריו דואג למלא את חלקו בקהילה בכך שהוא מעביר הלאה את הידע והחוויות שצבר במסעותיו. זה ההסבר שלו מדוע הוא כל כך הסתקרן מדמותו של סרנו. בעיני אוברט סרנו הוא מעין אלטר אגו שעונה לשאלה מה היה קורה לו באחד ממסעותיו היה בוחר שלא לחזור ולהתיישב באחת מפינות גן העדן הנשכחות שאליהן הגיע. בתחילה אוברט התייחס לסיפור של סרנו כאל עוד כתבה עיתונאית, עד שפגש את אלכס טונדובסקי מפיק הסרט וסיפר לו על לואיס שגר ביער הגשם ומתכוון לקחת את בנו לראשונה לביקור בניו יורק. טונדובסקי אמר לו מיד שזו לא רק כתבה, אלא יש לו סרט ביד. אוברט חשש שכן עד אז מעולם לא עשה סרט, והנה בתום שלוש שנים של עבודה יש לו סרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באורך מלא בפסטיבל אידפא האחרון. מדובר באחד הפרסים החשובים בקולנוע הדוקומנטרי. בפרס זכו גם הסרט "בן דוד רחוק" של אלן ברלינר והסרט "כוכב השבלול" של יי סאונג'ון שהוקרנו ב"דוקאביב" בנוכחות היוצרים לפני שנה ולפני שנתיים בהתאמה.

אוברט צפוי להגיע כאורח לפסטיבל ויהיה נוכח בהקרנות הסרט. זה לא יהיה ביקור ראשון בישראל עבורו. אוברט כתב סדרת כתבות שהתפרסמה בעיתונים בגרמניה ובשווייץ על מסעותיהם של פליטים מאריתריאה בדרכם לישראל תוך התמקדות באלה שנחטפו בסיני ועברו התעללות קשה עד שבני משפחותיהם הצליחו לגייס את הכופר שדרשו החוטפים (הנושא עומד גם במרכז הסרט "כופר נפש" של קרן שעיו שמשתתף בתחרות הישראלית). אוברט גם המשיך ללוות את סרנו וסמדי ותיעד אותם בתקופה סוערת של חוסר שקט וקרבות אלימים במרכז אפריקה לסרט נוסף שעשוי לצאת בקרוב.

עדכון: מיכאל אוברט לא מגיע לפסטיבל, בהקרנות הסרט יהיה נוכח מפיק הסרט אלכס טונדובסקי.


הסרט משתתף בתחרות הבינלאומית.





 

על גג העולם 

במאי: מארק באודר                           גרמניה 2013
 
אם לואיס סרנו סירב מאז ומעולם להשלים עם השיטה, במרכז הסרט "על גג העולם" עומד ריינר פוס שהיה בעל עמדה בכירה בה. פוס היה בנקאי בכיר בבנק מרכזי בגרמניה, ואחרי שיצא מהמערכת הוא נכון לגלות איך נראה העולם מהקומות הגבוהות של גורדי השחקים בפרנקפורט, מוקד הכלכלה הגרמנית. הבמאי מארק באודר גם הוא מגיע עם רקע בתחום. לפני שלמד קולנוע הוא למד מנהל עסקים, ובתור סטודנט לקולנוע כבר החזיק בחברת הפקות משלו. זה לא מקרי שהשילוב בין הון ועוצמה עמד במרכז רוב הסרטים שבאודר הפיק.

בסרט "על גג העולם" פוס פורט את הסיבות שבעטיין השיטה הפיננסית הנהוגה מועדת לפורענות. לדבריו השיטה מכוונת להזין את עצמה לא תמיד עם אחיזה למה שקורה בשטח. מעט אחרי הראיון של אילנה דיין עם רקפת רוסק עמינח שעורר הדים רבים יש לצופים הזדמנות להקשיב לדבריו של בכיר לשעבר שלא מתבייש לספר איך הדברים עובדים. פוס מספר איך בסדר יום צפוף בו יוצאים מהבית הגדול למכונית המפוארת שמגיעה ישר לחניון התת קרקעי של מגדל המשרדים מאבדים קשר עם העולם החיצון ואין שום עכבות ושום דבר שעלול להפריע בביצוע העבודה, שכל מטרתה מיקסום רווחים.

השיחות עם הבנקאי המפוכח צולמו בגורד שחקים שעומד ריק מאז שנת 2007 בה התמזגו שתי חברות ענק. מלבד המטאפורה החזותית של המגדל הריק יש הקפדה סגנונית בצילום של תנועות מצלמה מדוייקות ושל שוטים רחבים וסימטריים שמאפיינים את סרטיו של ניקולס גיירהלטר שהוא אחד ממפיקי הסרט.
 
הסרט משתתף בתחרות הבינלאומית.



שורות של בניינים ריקים בספרד
 

בתים לכולם

במאי: גיריאון ווצל                                          גרמניה, ספרד 2013

שורות שורות של בתים חדשים נטושים. מעל לשלושה מיליון בתים לא מאוכלסים עומדים ריקים בפרברים שהוקמו ברחבי ספרד. חלילה לא מדובר בדיור בר השגה, אלא במגורי יוקרה עם גינות רחבות, בריכות צמודות, מרכזי קניות, מגרשי גולף, דרכי גישה ואפילו נמל תעופה חדיש. רק חסרים התושבים. מה לא ניסו, משלטי חוצות ופרסומות בעיתונים ועד סרטוני תדמית והדמיות משוכללות, כל אלה לא הצליחו למשוך קונים בתקופה של משבר כלכלי.

אמצעי המבע המינימליסטיים כמו השימוש בשוטים סטטיים ומחושבים מבליטים את המציאות לעומת הסיסמאות המוקלטות של הפוליטיקאים המקומיים שמשולבות בסרט אחת לכמה זמן כווייס אובר על שקופית שחורה. מול אותו חזון שהתבסס על תכנון עירוני לקוי ועידוד של לקיחת הלוואות ענק מהבנקים משעשע לראות את השימושים האלטרנטיביים שנמצאו לשכונות הנטושות כמו הכשרה של נהגי אוטובוסים ברחובות הרחבים ואימוני חיילים בלוחמה בשטח בנוי.

יש בסרט הרבה שוטים מרשימים וניואנסים דקים בעריכה שמתעלים על העובדה שבמשך יותר מחמישים דקות אנו צופים בעיקר בבתים ריקים. אולם נראה שקצת נעשה שימוש יתר בקומפוזיציות הגיאומטריות שבאות לחזק את הניכור של אותם פרויקטים לסביבה. התוצאה הסופית קצת מאכזבת לעומת סרטיו הקודמים של ווצל כמו "אל בולי - מעבדת בישול" ו"להוציא ספר עם שטיידל" שהוצגו בדוקאביב 2011. מבין שני הסרטים "אל בולי" סרט קומינקטיבי בהרבה ויכול לפנות לקהל רחב, אותו קהל שעוקב אחרי תוכניות בישול ובזכות הנוכחות של השף פראן אדריה, בעוד "שטיידל" פנה לקהל יותר מצומצם של שוחרי אמנות עכשווית ועיצוב גרפי. המשותף לשני הסרטים היה דיוק והכלה של העולם המקצועי באמצעות מעקב אחרי דמות שנבחרה בשל היותה עילוי בתחומה. הדמויות היחידות בסרט "בתים לכולם" הן של השומר באחד הפרויקטים שמשתזף על סף הבריכה הריקה ושל מחוסרי דיור בשולי הדרך שלא יכולים לחלום לגור באותם בתים ריקים. על פני סרטים שמבוססים על דמויות ווצל פנה לסגנון שמעדיף אסתטיקה הדומה לזו של במאי האוסטרי ניקולס גיירהלטר שהזכרתי כמפיק שותף בסרט "על גג העולם".

הסרט משתתף בתחרות עומק שדה.

 

יום חמישי, 4 ביולי 2013

המלצות לפסטיבל הקולנוע ירושלים - התמונה החסרה ועוד


פסטיבל הקולנוע ירושלים נפתח הערב כמיטב המסורת בהקרנה בבריכת הסולטן. מבין עשרות הסרטים בפסטיבל בחרתי להמליץ על כמה סרטים מהסרטים הדוקומנטריים הבינלאומיים. אתם מוזמנים לקרוא, ובמידה ויש לכם המלצות משלכם או הארות והערות על הסרטים שהזכרתי אשמח אם תשאירו תגובות.

תיעוד החיים באפגינסטן מקודת המבט של התושבים 

אפגניסטן שלי חיים באיזור האסור

במאי: נג'יב חג'ה                         אפגניסטן, דנמרק 2013

בתחילת הסרט הוא נראה כמו סרט שבלוני למדי כשהבמאי נראה טרוד לקראת המסע לאפגניסטן ומבטיח שהסרט שלו יהיה שונה. השוני להבטחתו יהיה בכך שהוא לא יתמקד בסיפור של החיילים המערביים, אלא יתרכז בתושבים המקומיים ויספר את סיפורה של אפגניסטן מנקודת מבטם. נג'יב חג'ה מגיע מקופנהגן עיר מגוריו למחוז הלמנד שממנו הגיעה משפחתו. שם הוא מפנה את הבמה לטובת חבריו המקומיים אותם הוא מצייד במצלמות דיגיטליות כדי לתעד את חייהם. מהרגע שבו רואים את התוצרים ההבטחה של חג'ה מתממשת ואנחנו מקבלים הזדמנות לראות את חייהם של התושבים באיזור רווי הקרבות. בין הקטעים המתועדים נמצא: צעירים משתטים ועושים פוזות בפני המצלמה, ילדים משחקים בין בתי הבוץ, משפחות מתכנסות בבתים לשמע התותחים, חקלאים עובדים את אדמתם, משאית בת שבעים משתוללת בדרכים ללא מעצורים ועוד. מכולם הדמות המרשימה במיוחד היא נרג'יס, אישה בת 45 מסורה מאוד למשפחתה שמעזה לפקפק במסורות של דיכוי הנשים בסביבה בה לאישה אסור בכלל להצטלם ברבים.




צילום נהדר של סיפורים קטנים מרחבי גיאורגיה
מהסרטים שמאתגרים לקטורים

המכונה שגורמת להכל להיעלם

במאית: טינאטין גורצ'יאני                        גיאורגיה, גרמניה 2012

עוד סרט שפותח צוהר לחייהם של המקומיים במחוזות פחות מוכרים, הפעם בגיאורגיה. הבמאית חוזרת למולדתה אחרי שהיגרה לגרמניה כנערה. בגרמניה למדה מחול, ציור וצילום ואף השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה. את כל המיומנויות האלה היא מיישמת בהצלחה בסרט. מדובר בסרט אמנותי ומיוחד בו הבמאית קראה לצעירים בני 15 עד 25 להשתתף בסרט. אלה הגיעו במחשבה שהם עומדים לעבור אודישן, וגילו כי הבמאית מצלמת ראיונות אישיים איתם ומתעניינת בחייהם האישיים. את הראיונות גורצ'יאני השלימה בתיעוד של פרגמנטים מחיי הדמויות. בין הדמויות נמצא: ילד חייכן, נערה בעלת קול פעמונים, צעיר פטריוט שאביו נהרג במלחמה והמשעשע מכולם הוא דווקא אדם מעל גיל 50 שהתעקש שהעולם לא שייך רק לצעירים. הסרט מראה את פניה השונים של גיאורגיה, מקריאות המואזין בכפרים מוסלמים, דרך ריטואלים בכנסיות צבעוניות ועד מוזיקת ריקודים במועדונים. מה שעלול להשמע מפוזר עשוי בקפידה ובדיוק בזכות צילום נהדר וחיבור רגיש לדמויות. "קונסטנטין ואלנה" פוגש את "גן עדן", מקווה שגופי השידור וקרנות הקולנוע אצלנו לא יחששו לתמוך בעוד סרטים דומים בעתיד.



תמונה של כל הבתים בכפר הקטן בגרינלנד

כפר בקצה העולם

במאית: שרה גברון                     דנמרק, 2012

עוד הצצה לקהילה ממחוזות מרוחקים. הפעם לכפר דייגים/ציידים קטן בגרינלנד. הסרט עוקב אחר התושבים בכפר במשך שנה שלמה במקום בו השמש לא שוקעת בקיץ ולא זורחת בחורף, והקרח מלווה את החיים בו במשך רוב השנה. בכפר יש מבנה קהילתי מיוחד ולמרות ההתמודדות עם איתני הטבע החיים נראים בו שלווים. מדי פעם הגיבור של הכפר מצליח בציד מסורתי של דובי קוטב, ושאר התושבים יוצאים לקבל אותו בתשואות. כשתיירים מגיעים מדנמרק התושבים ממהרים להחליף את לבגדים מסורתיים עשויים פרוות וסריגים, והמבקרים נפעמים מהשמירה האותנטית על המסורת בקרב חברי הקהילה. אולם, הסיפור החשוב בסרט הוא המאבק של התושבים על פתיחתו מחדש של המפעל לעיבוד דגים. המפעל נסגר והתושבים מנסים להעבירו לבעלותם ולהחזירו לפעילות. ללא המפעל אין עתיד לקהילה שרק לא מכבר חוברה לחשמל, והשופכין בה נאספים ידנית באמצעות דלי ומריצה. ההצגה של המאבק קצת חסרה בסרט, אך עדיין החמימות של התושבים עושה אותו לכדאי לצפייה, ואני גם לא יכול שלא לתמוך ביוצרים אחרים שהקדישו כמוני שנה שלמה לתיעוד מקיף של קהילה.



החיים בבידוד כמעט מוחלט מהעולם

ילד רע. תא באגף השמור

במאי: יאנוש מרוזובסקי               פולין, 2012

דמיאן כלוא בבידוד על שוד מזוין בבית כלא בפולין. מטרים רבועים ספורים הם כל עולמו. גם כשהוא מקבל את הזמן המוקצב לו תחת כיפת השמיים הוא מובל לחצר קטנה ונפרדת. לשם הוא מובל על ידי סוהרים העוטים מסיכות על פניהם, ובדרך לשם עליו להסיר בכל פעם את כל בגדיו ולעבור בדיקת מתכות. הזמן שהוא מבלה בחצר זו הזדמנות מצוינת עבור הסוהרים לבדוק את תאו בקפידה. ככה בבידוד מוחלט מהעולם הצעיר בן ה-28 מעביר את שגרת ימיו, לא פלא כשפותחים בפניו מיקרופון ומצלמה הוא לא מפסיק לדבר. סרט מאתגר ורפיטטיבי שמצולם ברובו בתא הצר של דמיאן, לא מתאים לקלסתרופובים.



סרט אקספרמנטלי מרשים שאחרי הצפייה בו לא תרצו לאכול דגים

לוויתן

במאים: לוסיאן קאסטיינג-טיילור, ורנה פארוול        ארה"ב, 2012

הצפייה בסרט באולם קולנוע היא חוויה טוטאלית ששום הסבר תנ"כי לא יצליח להכין אתכם לקראתה. לוסיאן קאסטיינג-טיילור וורנה פארוול יצרו סרט ללא מילים, כמעט ללא דמויות, עם צילום מעורר השתאות מבחינה טכנית כמו שוטים שמלווים שחפים החגים בשמיים מעל אוניית הדייג וצוללים בבת אחת אל תוך המים הסוערים. עבודת העריכה המוקפדת מרחיבה את היכולת שלנו לתפוש מושגים של חלל וזמן, ועריכת הסאונד גם היא ראויה לציון.
כשתרצו להרים את הראש מתמונות הדגים המבותרים כדאי לנסות לעקוב אחרי התנועות החדות של קרן האור היוצאת מהמקרן לפני שהיא פוגעת במסך באולם החשוך.





הסרט החשוב בפסטיבל מבחינתי 

התמונה החסרה

במאי: ריתי פאן                          קמבודיה, צרפת 2013

יצירה מטלטלת של ריתי פאן המורכבת משיחזורים של אירועים אישיים מחיי הבמאי מהתקופה של משטר האימים של הקמר רוז' בקמבודיה. משעלתה לשלטון הקבוצה בראשות פול פוט הם הורו לפנות את כל הערים במדינה ולהעביר את התושבים לכפרים ולחוות עבודה בהם עבדו בפרך. כחמישית מאוכלוסיית קמבודיה מצאה את מותה בהוצאות להורג או בגלל רעב בתקופה של פחות מחמש שנים. גם הבמאי איבד אז כמעט את כל משפחתו והיה עד לזוועות נוראיות מהן ניצל.
השיחזורים בסרט נעשו באמצעות בובות חימר בשילוב של קטעי ארכיון עם קריינות פיוטית. הבמאי משלב לאורך כל הסרט גם דיון חזותי קולנועי על שאלות איך אפשר לתעד זוועות רחבות היקף כאלה ועל מקומו של הקולנוע בחייו. בסרט פאן מתחקה אחר תמונה שלא ברור אם זו תמונה קונקרטית שהוא מספר שלא הצליח למצוא בין כל חומרי הארכיון שאסף, תמונה שנועדה לתעד את ההוצאות להורג על ידי הקמר רוז', או אולי זו תמונה כללית יותר של ההבנה מה קרה לו באותן שנים בהן חייו התהפכו, או אולי זו תמונה חלופית לחיים שהיו יכולים להיות לו עם סרטי קולנוע צבעוניים, רקדניות שהתאמנו מולו כילד מאחורי הקלעים כבהופעה פרטית ורוקנרול קמַרי.

מבחינתי זה הסרט החשוב ביותר בפסטיבל, ואני מקווה להרחיב עליו בהמשך ולהשוות בינו ל"נהר משנה נתיב", סרט אחר העוסק בקמבודיה, מדינה בה אפילו כיוון הזרימה של נהרות משתנה בעונות השנה ולסרט "מעשה בהרג" העוסק ברצח עם באינדונזיה שהוצג בדוקאביב ועליו כבר הרחבתי.