יום שני, 13 באפריל 2015

סרטים סביבתיים חדשים חלק ב' - מלח הארץ

הפוסט הקודם עסק בסרט "פתלתל" של אבי בלקין ואבי לוי אודות סיפורו של נהר הירקון. סרט נוסף שעוסק בנושא סביבתי שמופץ מסחרית בישראל הוא "מלח הארץ" של וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו.

כבאים נלחמים בלהבות בבארות הנפט שהוצתו בכוויית במלחמת המפרץ הראשונה
צילום של סבסטיאו סלגדו

מלח הארץ
יוצרים: וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו                    2014


אחרי שסרטו "פינה" הוצג בהצלחה בישראל לפני כארבע שנים גם סרטו הדוקומנטרי החדש של וים ונדרס "מלח הארץ" יצא להפצה מסחרית. גיבור הסרט הוא צלם הסטילס הידוע סבסטיאו סלגדו, ויחד עם ונדרס חתום עליו בנו של הצלם ג'וליאנו ריביירו סלגדו כבמאי שותף. הסרט כולל עשרות מצילומיו של סלגדו והסיפורים שמאחוריהם ממסעותיו בדרום אמריקה, באפריקה, תיעוד של זוועות מזירות מלחמה מרחבי העולם ועד המהפך שסלגדו השלים בחייו כשיחד עם אשתו הרים פרויקט ענק של שיקום יערות הגשם באיזור ממנו הגיע בברזיל ואת הצילום רתם ככלי למען הסביבה. "מלח הארץ" היה מועמד לאוסקר השנה, זכה בפרס חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן והוקרן בישראל לראשונה במסגרת פסטיבל אפוס הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות.


סבסטיאו סלגדו נולד בברזיל בשנת 1944. ברזיל אז היתה פחות מתועשת ולא היוותה כח כלכלי חזק כמו היום. גם החקלאות היתה פחות מפותחת ואיימה פחות על על קיומם של יערות הגשם. סלגדו נולד בחווה שבה גודלו כל צרכי המשפחה. כמעט ולא היה להם צורך לקנות עוד מצרכים מעבר למה שהחווה סיפקה. כשהיה בן 15 סלגדו עבר לעיירה על מנת לרכוש השכלה. העובדה שעד אז השימוש בכסף היה זר לו לא הפריעה לו לפנות לכיוון של לימודי כלכלה בהם הצטיין.


את לילה אשתו הכיר בגיל צעיר ומאז השניים לא נפרדו ושיתפו פעולה כמעט בכל שלב בחייהם. יחד הם נסעו לפריז שם סלגדו השלים דוקטורט בכלכלה ואשתו למדה אדריכלות. דרך לימודי האדריכלות של אשתו סלגדו הגיע לצילום. הוא צילם מבנים ואת לילה עד שהבין שעבורו הצילום הוא מעבר לתחביב. הצילום בשבילו היה גם מעבר למקצוע. סלגדו תיאר שהרגיש שהוא חי כדי לצלם, והצילום הפך לחייו.


כורים במכרות זהב בברזיל
סדרת תמונות שפרסמה את סלגדו כצלם


סלגדו גיבש לעצמו את סגנונו היחודי של תמונות מלאות חדות בשחור לבן. סלגדו נודע בבזכות הצילומים של כורי הזהב בברזיל שהתאימו לתפישת העולם המרקסיסטית שאימץ וגם בזכות צילומי האסונות והמלחמות שלו כמו הצילומים המרהיבים של הדליקות בבארות הנפט בכווית לאחר הפלישה העירקית לשם במלחמת המפרץ הראשונה. סלגדו בילה תקופה ממושכת ביוגוסלביה ותיעד את המלחמה שליוותה את התפרקותה, וכמעט במקביל שהה תקופות ארוכות ברואנדה שם עקב אחרי הקורבנות והפליטים. אלה בכל ביקור היו משוייכים לקבוצה אחרת פעם בני הטוטסי שנטבחו על ידי בני ההוטו, ופעם בני ההוטו לאחר פעולות הנקם  שהובילו בני הטוטסי. השהייה האינטנסיבית במחיצתו של המוות השפיעה על סלגדו, אבל יותר מזה ייאשה אותו הידיעה שהקורבן של היום יכול להיות התליין של מחר וזה לא משנה עם זה באפריקה או באירופה.


סלגדו הרגיש עייף וחולה עד שרופא שהלך אליו אמר לו שאחרי שראה כל כך הרבה מוות סביבו עליו להפסיק לצלם. סלגדו מתאר שחזר לאיזור החווה בה גדל וגילה שיער הגשם נעלם. העצים נכרתו, הנהר נסוג ונותרו רק גבעות חשופות עם אדמה דחוסה כתוצאה מרעיית יתר. לילה אז אמרה לסבסטיאו "אתה מספר לי שנולדת בגן עדן, בוא נחיה מחדש את גן העדן הזה". היא הציעה לו לשתול מחדש את יער הגשם. בשנת 1998 בני הזוג ייסדו את "אינסטיטוטו טרה" מכון האדמה על שטח החווה המשפחתית והחלו לנטוע מחדש עצים ולגייס כסף לשיקום היער. מאז ניטעו על ידי אנשי המכון למעלה מ- 2.5 מיליון עצים שהתפתחו יפה ומשכו מחדש מאות מינים שהיוו חלק גדול מהאוכלוסייה המקורית של בעלי החיים של בית הגידול כולל טורפים גדולים כמו היגואר שמעידים על שרשרת מזון שלמה.


צילום של מחנה פליטים ברואנדה של סלגדו
החשיפה למוות ולזוועות הותירה עליו חותם


לטענת סלגדו אנחנו נמצאים היום בנקודת אל חזור ומחובתנו לבנות מחדש את הטבע ולשקם את היערות. כמו כן חייבים לצמצם את צריכת האנרגיה ובכך להפחית את הפליטה של גזי חממה. סלגדו תיאר שעם פעולות השיקום "החיים החלו לחזור בצורה מופלאה". זה נכון לא רק לגבי היער, אלא גם נוגע לחייו האישיים. חדוות החיים חזרה אליו ואיתה גם הדחף לצלם. סלגדו ראה ביכולת שלו לצלם כלי של שמירה על הסביבה וחידושה. בעיניו זה יעודו, לייצר אמצעי של תקשורת על מנת להגיע לעוד אנשים שירתמו למען הסביבה.

את העבודה על הסרט החל בנו של סלגדו ג'וליאנו ריביירו סלגדו. סלגדו הצעיר עוד בתור ילד חשב שלאביו יש את המקצוע הנפלא בעולם במסגרתו הוא מטייל ברחבי תבל ולוקח חלק באירועים משמעותיים. הבן הושפע עמוקות מאביו הצלם, וזנח את לימודי המשפטים כדי להמשיך עם משיכתו לצילום. בניגוד לאב, ג'וליאנו התמקד בצילום וידאו ובגיל 23 השלים את סרטו הדוקומנטרי הראשון שצילם באנגולה. סלגדו האב הציע לבן להתלוות אליו למסעות צילום בהם הגיע לשבטים מבודדים ולמקומות שונים בעולם. הבן החל לאסוף את החומר שצילם לסרט דוקומנטרי על אביו. בשלב מסוים הרגיש שנושא הסרט קרוב מדי לליבו ורצה להוסיף עוד נקודת מבט מפרספקטיבה של יוצר נוסף. ג'וליאנו כנראה הבין גם את הפוטנציאל הגדול של הגישה הבלתי אמצעית לעבודתו של אביו, וחשב שכדאי להוסיף שם גדול שיגדיל את אפשרויות החשיפה לסרט.


סלגדו וונדרס בוחרים צילומים בעבודה על "מלח הארץ"
החזרה אל העבר היתה מסע לא פשוט עבור סלגדו


וים ונדרס הבמאי הגרמני הנודע, בן גילו של סבסיטאו סלגדו, בעצמו פועל כצלם סטילס והציג עשרות תערוכות לאורך השנים. ונדרס העריץ את עבודותיו של הצלם אליהן נחשף לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אך רק לפני כחמש שנים השניים הכירו פנים אל פנים. כאשר סלגדו ובנו פנו לונדרס עם ההצעה להכנס כבמאי שותף לסרט על חייו ועבודתו של סלגדו ונדרס מיד קפץ על ההזדמנות.


החלוקה הגסה בין הבמאים היתה של סלגדו הבן היה אחראי יותר לקטעים של התיעוד בשטח של מלאכת הצילום וונדרס על הצגת התמונות מכל אורך הקריירה של סלגדו. ונדרס תיאר שהוא וסלגדו ישבו במשך שבוע ועברו פחות או יותר על כל צילומיו של סלגדו בסדר כרונולוגי. עבור סלגדו זו היתה חוויה לא קלה לחזור לאותם רגעים של צילומי הזוועות. אותם רגעים מהם הרגיש צורך להחלץ לטובת פרויקט היעור.

הצילומים של סלגדו מרהיבים וונדרס נותן להם הרבה כבוד. הצילומים תופסים את החלק הארי של הסרט, כשברקע סלגדו מתאר בצניעות בצרפתית את הסיפורים שמאחורי התמונות. אולם כאן מתחילה תחושת הפספוס של הסרט. הקשר בין הווייס אובר לתמונה נשאר ברמה של אחד לאחד. ונדרס עשה עשרות סרטים כמה מהם נהדרים כמו "מהלך הזמן" ו"פריז, טקסס", וגם כמה סרטים דוקומנטריים מוצלחים כמו "The Soul of a Man" ו"פינה". סרט דוקומנטרי אחר של ונדרס זכה להצלחה עצומה "בואנה ויסטה קלאב". עליו גם אפשר להגיד שהשפה הקולנועית שלו לא מורכבת, אבל הוא נשען על מוזיקה נהדרת ועל הדמויות החמות של הנגנים עם סיפוריהם האנושי. לעומת זאת ונדרס אחראי גם ללא מעט סרטים כושלים ביניהם סרט עלילתי שעוסק בחייו של צלם סטילס "לצלם את פלרמו". מבחינת השפה הקולנועית התחושה מהסרט "מלח הארץ" היא יותר של מצגת שקופיות מרהיבה ופחות של סרט קולנוע.


עבור התיאורים שנשמעים בסרט ונדרס ערך תחילה ראיונות מצולמים עם סלגדו כשגם הבמאי וגם הצלם נראים בתמונה. ונדרס סיפר שהרגיש בשלב מסוים שעליו לוותר ושנוכחותו בסרט מיותרת כדי להשאיר את המוקד לסלגדו. בפועל הנוכחות של ונדרס מורגשת לכל אורך הסרט. קולו נשמע לאורך כל הסרט כשהוא מתאר את חייו של סלגדו ואת המפגש איתו. הרושם הוא שלתיאוריו של סלגדו שנשמעים בצרפתית נשאר פחות מקום. ונדרס גם נראה בסרט כשסלגדו מצלם אותו. הניסיון באותו הקטע להעניק לסרט עוד רובד רפלקסיבי מיותר. גם האימרה הבנאלית שונדרס הוסיף לפיה לצלם צלם לסרט שונה מלתעד דמויות אחרות כי הוא מגיב מיד ומצלם חזרה רק מורידה מהרקע ומדגישה את הקשר ההדוק מדי בין הקול לתמונה.


מצלם מלחמות סלגדו התמחה בצילום הסביבה
צילום מעת ביקורו של הצלם בגלפגוס

בסופו של דבר החיבור הזה בין אמנות הצילום ושימור הסביבה הוא הציר המרכזי של הסרט. כאן טמון הפספוס הכי גדול של הסרט. ונדרס לדבריו הרגיש שהוא עובד על שני סרטים שונים האחד על סלגדו כצלם והשני על פרויקט השיקום של יערות הגשם. בסרט אין איזון בין הנושאים, ונראה שהכף הוכרעה לטובת אמנות הצילום. הרושם המתקבל הוא ששיקום היערות שהיה יכול להיות נושא מרתק שמכיל אספקטים שונים, נשאר יותר כתירוץ לתזמון של הבחירה לעשות סרט על סלגדו. היה אפשר להראות קטעים ממה זה אומר בפועל להרים מפעל כזה, ולהציג את לילה וסבסטיאו בעבודה בחווה או במסעות הסברה וגיוס כספים. ונדרס הסתפק להראות את סלגדו משקה את יחורי העצים בחממות. מהסיפור גם עולה שאלה לגבי החזרה בתשובה האקולוגית של סלגדו. היום השטח מוכר כשמורת טבע, אך במקור מדובר בחווה המשפחתית, וכנראה מי שאחראי באותו מקום לכריתת היער ולרעיית היתר היה סבו, כאשר החקלאות והבעלות על האדמות נתנו לסלגדו את האפשרות הכלכלית של קריירה אקדמית ושל עיסוק באמנות.


אולם עדיין למרות הבעיות חווית הצפייה בסרט באולם הקולנוע חזקה מאוד. הרושם שהצילומים מותירים כשהם נראים על המסך הגדול חזק בהרבה מאשר הסתכלות בהם בספר או במחשב. גם המוזיקה היפה של לורן פטיטגן שנוטה להיות לעיתים מעט שתלטנית מדי מוסיפה לחוויה הנעימה. עם זאת, אולי החשיבות הגדולה של "מלח הארץ"  היא מהמסר האופטימי שעולה מהסרט לפיו אפשר לפעול למען הסביבה ולעצור את ההדרדרות כתוצאה מפגיעת האדם בטבע.

טריילר לסרט "מלח הארץ"

הסרט מוקרן בתיאטרון ירושלים, חן רחובות ובמוזיאון תל אביב.

יום רביעי, 8 באפריל 2015

סרטים סביבתיים חדשים חלק א' - פתלתל

שני סרטים דוקומנטריים העוסקים בנושאים סביבתיים רצים בבתי הקולנוע בימים אלה "פתלתל" של אבי בלקין ואבי לוי ו"מלח הארץ" של וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו. הרשומה הראשונה בנושא מוקדשת לסרט על הירקון של צמד היוצרים הישראלי. חלק ב' יתפרסם בתחילת השבוע הבא.


הירקון בפיתוליו, צילומים - אבי בלקין ואבי לוי

פתלתל


יוצרים: אבי בלקין ואבי לוי                      ישראל, 2014


בניגוד לתחרות העלילתית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה האחרון בה "את לי לילה" סומן כפייבוריט לזכייה עוד לפני הכרזת השופטים, הזכייה של הסרט "פתלתל" בתחרות הקולנוע הישראלי התיעודי היתה הפתעה גדולה. סרט הביכורים של אבי בלקין ואבי לוי התחרה מול כמה שמות בולטים בקולנוע הדוקומנטרי המקומי, יוצרים שזכו בפרסים מרכזיים בעבר ומול פרויקטים שעוררו הרבה תשומת לב בפרזנטציות פתוחות לקהל. הפתעה מתוקה לא פחות היא שהצלחת הסרט לא נשארה בהוקרת השופטים מחיפה. כשהסרט יצא להקרנות מסחריות בסינמטקים גם הקהל קיבל אותו בברכה, וחודש אפריל יהיה כבר החודש הרביעי שאליו הסרט משובץ להקרנות. ללא חברת הפקה הפקה מנוסה ובהפצה עצמאית הצלחת הסרט אינה דבר מובן מאליו, בייחוד כשמדובר בסרט עם מבנה לא שגרתי שבו העלילה עוקבת אחרי מקום דרך מראות של מים זורמים וקטעי ראיונות שנשמעים ברקע בווייס אובר.


צמד היוצרים עבדו על הסרט יחד כשהחלוקה ביניהם היתה שבלקין הוא הבמאי ולוי המפיק, ועל הצילום שניהם היו אחראים. לשאלה איך הגיעו לרעיון לסרט על הירקון בה הם היו כבר מוכנים, אבי לוי השיב בחצי חיוך "בטעות". השניים הכירו כשלמדו קולנוע יחד במחלה לקולנוע של "המדרשה" בבית ברל, ומאז שסיימו את לימודיהם חיפשו אחרי נושא לסרטם הראשון. אבי בלקין גדל בתל אביב ואבי לוי חי בה כבר כבר למעלה מעשור, והירקון פשוט משך אותם אליו. יחד שני היוצרים תכננו לעשות סרט שבו הירקון לא רק נמצא ברקע שלו, אלא הוא גיבור הסרט. את הקונספט הראשוני הם הגישו למסלול "כרטיס ביקור" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ליוצרים בתחילת הדרך שבו זכו, והחלו לעבוד על התחקיר לסרט.

בלקין ולוי צילמו בעצמם את הסרט על הירקון, בתמונה סירה ששימשה אותם לצילומים


התחקיר כלל שני שלבים שהיו הבסיס לעבודה בהמשך, התחקיר הויזואלי והחיפוש אחר הסיפורים אודות הירקון. אבי בלקין ואבי לוי ראיינו כתשעים אנשים בחיפוש אחר הסיפורים האישיים והזכרונות שיתנו את התמונה המלאה מזוויות שונות של הירקון. בסופו של דבר בעריכה נכנסו עשרים וחמישה דוברים. כמה מהם ידועים מעולם התרבות כמו רוני סומק המשורר, עודד תאומי השחקן, חוני המעגל האמן וכמה מהם מוכרים יותר מתחומי המחקר כמו פרופ' משה אגמי מומחה למקווי מים מתוקים וד"ר עדנה גורני זואולוגית שמזוהה עם התפישה האקופמיניסטית. משני הקצוות שני מרואיינים הבולטים ביותר לא הספיקו לראות את הסרט המושלם לפני מותם. הראשון הוא אריק איינשטיין שנפטר לפני כשנה וחצי, והראיון שלו לסרט היה אחד האחרונים שהעניק. המרואיין השני שגם נפטר בגיל 95 זמן קצר אחרי איינשטיין הוא עזריה אלון ממייסדי "החברה להגנת הטבע" שעמד בראש מאבקים סביבתיים רבים. הרעיון לתת את הבמה למי הירקון ועליהם נשמעים הדוברים הנחה את בלקין ולוי לאורך כל הדרך. כדי לא להתפתות לשבור את הקו המנחה כאשר צולמו הראיונות לא צולמו פני הדוברים. עבור אריק איינשטיין זה היה שיקול מרכזי להיעתר להעניק את הראיון הנדיר.


בלקין ולוי חיפשו סרטים על נהרות או על נוף והתאכזבו כשלא מצאו. למרות התחזקות הדיון הסביבתי עדיין קשה למצוא סרטי קולנוע שעוסקים בסביבה שהם מעבר לקטגוריה של סרטי הסברה. מקורות השראה שצמד היוצרים כן הושפעו מהם היו סרטו של פטריסיו גוזמן "נוסטלגיה של האור" שצולם במדבר אטקמה בצ'ילה וסרטיו של אלן ברלינר עם תפישת העריכה המורכבת שלו שבנויה על חיבור מהותי בין דימוי לסאונד שיוצר מתח בין מה שרואים למה ששומעים. תמונות של נופים וקטעי ארכיון שעל גביהם נשמעים דוברים שונים בווייס אובר לא זרים לצופה המקומי. אלה מהדהדים את הסרטים של רן טל "ילדי השמש" בו העלילה מסופרת בווייס אובר על ידי מספר דוברים שמעלים זכרונות מבית הילדים על רקע קטעי הארכיון מבלי שנראה אותם ו"גן עדן" שמתמקד במקום אחד הסחנה. בעיני בלקין ולוי זו מחמאה גדולה כששמים אותם בשורה אחת עם רן טל, אך הניסיון שלהם היה לקחת את הסרט לכיוון קולנועי אחר, להגיע לקולנוע חדש בו הנוף מושם כגיבור. בעוד שאצל רן טל עדיין האנשים הם הגיבורים.

בעבר הירקון נתפש כמקום של טבע פראי או פיסת גן עדן

לגבי הפן הסביבתי ב"פתלתל" אבי לוי ציין "אנחנו לא אקטיביסטים, יותר עניין אותנו האתגר הקולנועי". המטרה שלהם ביצירה היתה לספר את הסיפור של הירקון ולא להציל אותו. מבין המידע שאספו בלקין ולוי הגיעו להרבה מאוד פרטים עד שהרגישו שאלה רק יעמיסו על הסרט ונאלצו לוותר עליהם. קו המחשבה שהנחה את היוצרים היה שהחיבור לצופים צריך להיות דרך הרגש ולא דרך הסברה. מה שמשך אותם בהיבט הסביבתי היה הקשר בין הסביבה לחברה. אחד הצדדים המרתקים בעיניהם בקשר הזה הוא הקשר בין ציונות לטבע. הציונות מצד אחד קידשה את הנוף של ארץ חמדת האבות, ומצד שני עשתה במקרים רבים הכל לשנות את אותו נוף בשם הקידמה ולתועלת האדם, וגם על מנת לבדל את הארץ משכנותיה. הקשר הזה כל כך העסיק את בלקין ולוי עד שבשלב מסוים חשבו אולי זה צריך להיות הנושא המרכזי בסרט ולא המקרה הפרטי של הירקון.


למרות ההעדפה שניתנה לצד הנרטיבי והאמנותי על פני הפן הסביבתי אפשר לראות יפה בסרט את ההידרדרות של הירקון מסביבה שתוארה כגן עדן למקום מוכה זיהום או תעלת הניקוז של גוש דן. מהסרט עולה שמקור הפגיעה המרכזי בירקון הוא שאיבת המים המסיבית ממקורותיו לעומת הזיהום שאת מקורותיו הצליחו לצמצמם משמעותית באמצעות סינון ובקרה. לפני חמש-שש שנים כולנו נחשפנו לקמפיין נרחב של רשות המים בו הוזהרנו כי "ישראל מתייבשת". משק המים אז התבסס על שאיבה מהכנרת ומהאקוויפרים. כיום בישראל פועלים מתקני התפלת מים באילת, באשקלון, בשורק, בפלמחים, בחדרה ומתקן התפלה נוסף באשדוד נמצא בשלבי הקמה. הקמת מתקני ההתפלה אמנם לא נשמרה בסוד, אך בוודאי היתה פחות מתוקשרת מהקמפיין עם רננה רז כפרזנטורית. כיום יותר ממחצית ממי השתייה בישראל מקורם במתקני ההתפלה. מה שמסיט חלק גדול מבעיית המים לבעית אנרגיה, שכן ההתפלה צורכת כמות אדירה של אנרגיה. רוב האנרגיה בישראל מופקת ממקורות פחמיים מה שגורר זיהום אוויר ופליטה של גזי חממה. לצד ההתפלה ניתן לציין את השיפור בשימוש חוזר במים. כ- 80% ממי הקולחין כיום ממוחזרים ומוזרמים להשקייה ולצרכי התעשייה. בעוד שהזרימה של מי הכנרת במוביל הארצי הופחתה בצורה משמעותית בעקבות ההתפלה והשימוש החוזר במים, לפי יוצרי הסרט עדיין 98% ממי המקורות של הירקון מתועלים לצרכי האדם. המים נשאבים מעומק האדמה ליד ראש העין בכמויות שכמעט ולא מאפשרות נביעות טבעיות. ליד מתקן השאיבה של חברת "מקורות" בלקין ולוי הגיעו למפל שוצף מים, ומשהתקרבו התגלה להם שמקורם של המים בצינור.

בעשורים האחרונים הירקון הפך למקום המזוהה עם טרגדיות 

אחד השלבים המשמעותיים בסרט היה איסוף חומרי הארכיון כשעל התחקיר הויזואלי הופקד אבי לוי. לאחר בחירת הקטעים המתאימים, בלקין ולוי לא הסתפקו בקלטות הביתא ששכבו על מדפי הארכיונים וחיפשו את החומרים המקוריים על פילם. אחרי מאמצים ממושכים עם הרבה עזרה מצד מאיר רוסו מהארכיון הישראלי לסרטים של סינמטק ירושלים אותרו כ- 95% מסרטי המקור. אז העבודה היתה לאחד את הפורמטים השונים, לשחזר קטעים פגומים ולנקות לכלוכים מבלי לפגוע במראה האותנטי החומרים. שלב הרסטורציה נעשה על ידי הצוות של "Realworks" שאחראי לשיחזורים המרשימים של הסרט "אדם הגון". על כל זה נוסף עוד שלב סופי של טיפול בתמונה של תיקוני הצבע באולפני "אדיט".


לא פחות חשובה היתה העבודה על הסאונד שתורמת מאוד לחוויית הקולנוע הטוטאלית של הצפייה בסרט באולמות הסינמטקים. לצד הטכני של עיצוב הפסקול אחראי אביב אלדמע הותיק שזכה השנה בפרס אופיר על הפסקול של "מיתה טובה" ולמוזיקה המקורית אחראי המלחין אשר גולדשמידט שהלחין לאחרונה גם את המוזיקה לקומדיית האימה "מסווג חריג". גולדשמידט מתגורר בהונגריה והעבודה מולו היתה בעיקר דרך הסקייפ, הוא גם עשה את העיבודים. כדי להוסיף למוזיקה חיוּת ודיוק הקליט חלק מהקטעים הרכב של כלי מיתר על הסרט המוקרן בשיתוף עם מנצח הונגרי.

רואים את הים, שפך הירקון


הסרט משודר לעיתים ב- yes דוקו שתמכו בהפקתו, ולמנויי yes הוא גם זמין בשירות yes VOD.
אולם האופציה העדיפה היא כאמור לצפות בסרט על המסך הגדול.



בכל העולם נחלים ומקווי מים מתוקים חשופים להרס ולפגיעה
אני מעביר הרצאה על הייבוש של אגם החולה
צילם: נועם רוסינסקי

הסקירה התפרסמה לראשונה באתר "תעשיה"

יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

מסע לדיונה הנעלמת - חולית של חודורובסקי



הבמאי אלחנדרו חודורובסקי בסרט דוקומנטרי על סרטו הגדול ביותר שנגנז

חולית של חודורובסקי

במאי: פרנק פביץ' ארה"ב, 2013


אלחנדרו חודורבסקי נודע בזכות סרטיו היחודיים כמו "אל טופו" ו"ההר הקדוש". ב"פסטיבל הקולנוע ירושלים" שנערך ביולי הוקרן סרטו החדש של חודורובסקי "מחול המציאות". עבור מעריציו של היוצר היחודי היה זה אירוע בעל משמעות שכן זהו סרטו הראשון של חודורובסקי מזה 23 שנים.  אולם נראה שליוצרי סרטים הסרט המעניין יותר הנוגע לבמאי בן ה-85 הוא "חולית של חודורבסקי". מדובר בסרט דוקומנטרי של הבמאי פרנק פביץ' שהוקרן במסגרת "אוטופיה הפסטיבל הבינלאומי לסרטי מדע בדיוני", ומתאר את הפקת הסרט הגנוז של חודורובסקי "חולית" משנות השבעים על פי הספר מאת פרנק הרברט.

הסרט נפתח באקספוזיציה מעט ארוכה מדי עם שורה של דוברים שמהללים את חודורבוסקי וממקמים את גודל הפרוייקט הגנוז כלפחות שווה ערך ליצירות אחרות כמו "2001: אודיסיאה בחלל" ו"מלחמת הכוכבים". אחד הדוברים הוא ניקולס ווינדינג רפן הבמאי הדני של הסרטים "דרייב" ו"רק אלוהים סולח". רפן תיאר חוויה רוחנית כמעט שבה הוא פגש את חודורובסקי שחשף בפניו את הסטורי בורד של הסרט, ותיאר לו איך הסרט היה צריך להתרחש תמונה אחרי תמונה. רפן התגאה שבאמצעות אותה חוויה הוא היחיד שזכה לצפות בסרט. בדיעבד, ניתן לראות את ההשפעה הגדולה של המפגש על רפן שנוטה לעריכה קומיקסית של הסרטים שלו עם תמונות מאוד מסומנות. גם המוזיקה שליוותה את "דרייב" של קאווינסקי נשמעה כמו הדהוד של המוזיקה הפסיכדלית בה חודורובסקי התכוון להשתמש.


העיצוב של הארמון של הארקונן על פי גיגר

לעומת הראיונות הבנאליים בתחילת הסרט שמאפיינים עשייה דוקומנטרית טלוויזיונית בהמשך הסרט פרנק פביץ' השתמש בקטעי אנימציה מוצלחים. פביץ' בחר פריימים מתוך הסטורי בורד של חודורובסקי והעיצובים של הצוות היצירתי סביבו וחיבר אותם יחד לרובד נוסף של תנועה לדמות את הסרט שמעולם לא צולם. על האנימציה הפשוטה והאפקטיבית מאוד הופקדו סיד גרון ופול גריסוולד.

חודורובסקי למד פסיכולוגיה ופילוסופיה בצ'ילה, ולאחר שגילה יותר התעניינות באמנות וברעיונות אנרכיסטיים החליט לעזוב את לימודיו. הוא פנה לתיאטרון, והוא מעיד שביים יותר ממאה הצגות לתיאטרון. חודורובסקי למד פנטומימה בצרפת לצד מרסל מרסו, ובהמשך החל להתעניין בעשיית סרטים. בתחילת דרכו הקולנועית במקסיקו חודורובסקי היה צריך לקבל אישור מצד הבמאים הותיקים לפי כללי האיגודים המקצועיים בתעשיית הקולנוע המקומית. חודורובסקי טען שזה נוגד את הרוח של החופש האמנותי ועשה סרטים ללא אישור. בכך הוא מספר שלמעשה שבר את האיגודים המקצועיים.

כשהחליט על עשיית הסרט, חודורובסקי לא קרא את "חולית". מבחינתנו הסרט היה יכול להתבסס באותה מידה על רומן אחר לדוגמה "דון קיחוטה". העיקר שהסרט יוכל למלא את המטרה מבחינתו בעשיית סרטים שהיא החיפוש אחרי הנשמה האנושית. כחלק מאותו חיפוש חודורובסקי רצה ב"חולית" לעשות סרט שיתן תחושה של שימוש ב-LSD, של הזייה מוחלטת למי שלא התנסה מעולם בלקיחת הסם. בעיני חודורובסקי הסרט אמור להיות חוויה רוחנית טרנספומטיבית, ואפילו כלי להעברת חיזיון נבואי, מסר נבואי שיכול לשנות את החברה.


המעצב ז'אן גירו, חודורובסקי וחבר

חודורובסקי הקדיש תשומת לב רבה לעיצוב החזון הויזואלי מאחורי "חולית". לשם כך, חודורובסקי רתם את אמן הקומיקס ז'אן גירו שפרסם תחת שם העט "מוביוס" לאחר שנתקל בקומיקס שלו "בלוברי". מוביוס זכה למחמאות רבות מחודורובסקי שתיאר את גירו לא רק כיצירתי מאוד אלא כמי שהיה "מהיר ממחשב". כל מה שחודורובסקי היה צריך, היה לתאר לו רעיונות וגירו היה מתרגם אותם לאיורים במהירות. חודורובסקי ומוביוס  המשיכו לעבוד יחד גם אחרי שהפקת הסרט "חולית" הוקפאה. השניים שיתפו פעולה ביצירת הקומיקס L'Incal שהמשיך את קו העבודה שלהם על החזון לצילומים של "חולית". שנים אחר כך כשיצא הסרט "האלמנט החמישי" השניים האשימו את לוק בסון בהעתקה ותבעו אותו על הפרת זכויות יוצרים. השניים הפסידו בתביעה, וחודורובסקי צוטט כמי שבדיעבד יצא מוחמא מהניסיון של בסון לחקות את סגנונו.

מלבד מוביוס חודורובסקי גייס אמנים נוספים לעבודה על הסרט. כריס פוס הבריטי היה אחראי על  העיצוב של ספינת הפיראטים ועצמים אחרים, ואמן שווייצי נוסף בשם H. R. גיגר הופקד על פיתוח כמה מהדמויות והלוקיישנים. כמה שנים מאוחר יותר גיגר היה זה שעיצב את המראה של החיזר בסדרת הסרטים "הנוסע השמיני" על פי רעיונות שכבר עלו בעבודה על "חולית". יחד עם גיגר גם פוס, גירו ודן אובנון עבדו על פיתוח השפה הויזואלית של "הנוסע השמיני" שהיה מין מיני איחוד של פליטי "חולית".

ספינת הפיראטים מתוך הסרט על פי כריס פוס

כדי לתכנן את האפקטים הויזואליים חודורובסקי פנה תחילה לדגלס טרומבול שהיה אחד האחראיים לאפקטים בסרט "2001: אודיסיאה בחלל". חודורובסקי נפגש איתו ופסל את טרומבול על הסף כי הוא ראה בו טכנאי ללא נשמה של אמן ולא ראה כיצד הם יכולים לשתף פעולה. במקום טרומבול חודורבסקי פנה לדן אובנון. אובנון תיאר את שיתוף הפעולה כמו חוויה רוחנית של הצטרפות לכת, חודורובסקי אמר לו "תמכור כל מה שיש לך ובוא לפריז, חייך עומדים להשתנות".

חודורובסקי לא רק השקיע מחשבה בשפה הויזואלית של הסרט, כחלק מהפסקול הוא רצה מוזיקה שונה לכל כוכב לכת. לכוכב ליטו הוא רצה לגייס את "פינק פלויד". הוא נסע ללונדון לפגוש אותם באולפני אבי רואד שם הקליטו באותו הזמן את "הצד האפל של הירח". הוא פגש אותם בהפסקה כשהם באמצע ארוחת הצהרים. אחרי שרגיש שהוא לא מקבל מחברי הלהקה תשומת לב מלאה, חודורובסקי גער בהם איך הם יכולים להמשיך ללעוס המבורגרים באדישות בשעה שהוא מציג בפניהם את הפרוייקט שישנה את חייהם. ההתלהבות של חודורובסקי עשתה את שלה ורוג'ר ווטרס ודייב גילמור השתכנעו להשתתף בפרויקט. לצד ה"פינק פלויד" היו אמורים להשתתף גם חברי להקת הרוק מתקדם הצרפתית "מגמה" שנועדו להלחין את המוזיקה לפלנטה של הארקונן.


טריילר לסרט


לתפקיד הדמות של הנסיך פול חודורובסקי ייעד את בנו ברונטיס  ששיחק כילד גם בסרט "אל טופו".  חודורובסקי חשב שהא צריך לאמן את ברונטיס ולחשל אותו על מנת שיתאים לתפקיד. למטרה זו הוא מצא לברונטיס מורה קשוח לאמנויות לחימה שהעביר את הילד אימונים אינטנסיביים. במבט לאחור חודורובסקי, לנוכח מערכת היחסים המורכבת שלו עם בנו, תוהה אם זה לא היה להקריב את בנו למען התפקיד.


ליהוקים מעניינים נוספים היו סלבדור דאלי לתפקיד הקיסר שדאם קורינו ה-IV, ומיק ג'אגר לתפקיד פייד רות'ה, תפקיד שבוצע בסופו של דבר על ידי סטינג בגירסה של דייויד לינץ'. אורסון וולס לוהק לתפקיד הברון ולאדימיר הארקונן לאחר מסע מורכב. חודורובסקי העריץ את וולס, ורצה שהסרט יפתח בשוט ארוך שיהיה עוד יותר מתוחכם מהוואן-שוט המפורסם של פתיחת הסרט "מגע של רשע" של אורסון וולס. בסופו של דבר ההפקה הפכה למסובכת מדי, וההשקעה בסרט שהיה אמור להיות גרנדיוזי אולי מכל קודמיו ירדה לטמיון.


יתכן שגניזת הסרט היתה רעיון לא רע. לפחות היא איפשרה את הפקת הסרט הדוקומנטרי על אותו סרט מובטח שיוצריו מעולם לא הגיעו אליו. פביץ' הצליח ליצור ב"חולית של חודורובסקי" יצירה בפני עצמה שעשויה לרתק גם את מי שמעולם לא שמע על חודורבסקי. בזכות האנימציה ועריכה של פול דוכרטי ואלכס ריצ'רדי שאחרי האקספוזיציה תופסת קצב שמהפנט את הקהל באופן שאליו חודורובסקי התכוון בסרטיו. בזכות הצילומים לסרט הדוקומנטרי חודורובסקי חזר לשתף פעולה עם מישל סידו מפיקו מזמן "חולית", סידו היה ממפיקי "מחול המציאות". אמנם הקרנת הבכורה ל"חולית של חודורובסקי" היתה בפסטיבל קאן 2013 במסגרת הנחשבת "שבועיים של במאים", אך גם להפצתו לקח זמן לתפוס עד שהגיע לשורטליסט לסרט הדוקומנטרי של האוסקר, וגם נרכש להפצה בארצות הברית על ידי סוני. בזכות ההקרנות המלאות בפסטיבל "אוטופיה" בסוף ספטמבר האחרון הוחלט על הקרנת הסרט במהלך חודש דצמבר בסינמטק תל אביב.

יום רביעי, 6 באוגוסט 2014

בין שדרות לנתיבות - זית על מא

באופן מסורתי התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הקולנוע ירושלים כללה את הסרטים הבולטים לאותה שנה. לתחרות נשמרו בכורות ישראליות לסרטים של יוצרים מוכרים, והסרטים הזוכים היו לרוב סרטים שכיכבו גם בפסטיבלים בחוץ לארץ ובפרסי האקדמיה וחלקם גם זכו להצלחות קופתיות. בין אלה אפשר למנות את "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' שזכה בשנת 2011 ולצידו ארנון גולדפינגר זכה בפרס הבימוי על "הדירה" שמשך גם רבבות צופים להקרנות בסינמטקים. בשנת 2012 "חמש מצלמות שבורות" זכה בפסטיבל הירושלמי, כשרן טל זכה בפרס הבימוי על "גן עדן". סרט אחר בתחרות באותה שנה היה "שומרי הסף", הסרט הדוקומנטרי הישראלי אליו נמכרו הכי הרבה כרטיסים בכל הזמנים. בשנת 2013 הסרטים הזוכים בתחרות זכו פחות להכרה, אך עדיין מדובר ביוצרים בולטים כמו הסרט הזוכה "משפטי חיים" של הבמאי המועמד לאוסקר ירון שני ושותפתו לפרויקט היוצרת הותיקה נורית קידר. 

הפסטיבל הותיק הוכיח השנה את כוחו מחדש עם תחרות עלילתית חזקה מזו שנערכה שנה לפני כן. ההנהלה החדשה התמודדה בצורה ראויה לציון עם קיום הפסטיבל ללא תקלות ועם ביטולים ספורים של אורחים מחו"ל במציאות בה קשה להוציא קהל מהבית. אולם נראה שאת הצד הנוגע לקולנוע דוקומנטרי היה אפשר לשפר. לתכנית הבינלאומית היה ניתן להרכיב רשימה חזקה יותר של סרטים תיעודיים שלא הוצגו השנה בדוקאביב. גם מרשימת הסרטים בתחרות הישראלית נראה שיוצרים מוכרים העדיפו השנה במות אחרות על פני ירושלים. ההחלטה לצמצם את מספר ההקרנות לכל סרט בתחרות לאחת בלבד בוודאי לא הועילה. עם זאת, עדיין התחרות הדוקומנטרית הציגה מספר סרטים מעניינים גם אם הם עשויים להחשב לסרטים קטנים יחסית.

בין הסרטים בתחרות השנה אפשר להזכיר את "וריאנט פולגאר" על שלוש אחיות הונגריות שאומנו מילדות להיות אלופות שח. הסרט של יוסי אבירם הזכיר מעט את "אלבום 61" על אמן השח בוריס גלפנד שזיכה את חליל אפרת בפרס הבימוי בפסטיבל בשנה שעברה. באופן אישי התחברתי לסרט "ספירלות" המעט מחוספס של יעל גור. הסרט עוסק בחבורת נערות מחולון על גבול בת ים המשתתפות בתיאטרון קהילתי-חברתי, עבדתי בעצמי תקופה ארוכה במרכז אמנות בשכונת ג'סי כהן שכללה גם מספר פרויקטים עם בני נוער מרקע דומה. במהלך הצילומים אחת הצעירות דיאנה גולבי ניגשה לאודישנים של "כוכב נולד" ולבסוף זכתה באותה עונה. הסרט הזוכה בתחרות "אדם הגון" של ונסה לאפא הציג עבודת שיחזור מרשימה מבחינה ויזואלית של קטעי ארכיון סביב דמותו של היינריך הימלר שהיה מפקד האס אס (עדכון - "אדם הגון" מועמד לפרס אופיר לסרט תעודי באורך מלא וזוכה להצלחה בהקרנות בסינמטקים). השנה בהיעדר סרטים מדוברים עוד מלפני פתיחת התחרות ניתנה הזדמנות לסרט "זית על מא" (שמן על מים) של רובי אלמליח שהיה היפה מאלה שראיתי בתחרות. אלמליח זכה בפרס הבימוי כשאת הזכייה חבר השופטים נימק בזכות מבע קולנועי עשיר והתבוננות רגישה ואנושית. 



כמימיש אוזן אבי המשפחה בשעת עבודה בדיר

זית על מא

במאי: רובי אלמליח                                                       ישראל, 2014

לפני כארבע שנים רובי אלמליח תכנן לכתוב תסריט לסרט עלילתי באורך מלא על משפחה שהגיעה מצפון אפריקה. מה שמשך אותו בנושא מעבר לעניין המוצא הוא המתח הבין דורי. בין הדור שעלה משם והביא איתו את אורחות החיים המוכרים לו לבין הילדים שבגרו בארץ או כבר נולדו בה ישנם פערים הסודקים את המבנה המשפחתי המסורתי. התופעה מוכרת אולי גם ממקרי הגירה אחרים, אך במקרים של משפחות שהגיעו מארצות ערב היא בולטת יותר.  העבודה על אותו תסריט היא גם מה שהוביל את אלמליח למשפחת אוזן אליה הגיע בזכות התחקיר המקדים שערך. הוא התחיל לתעד את המשפחה בוידאו ושמע מהם על הקשיים במושב ובכללם המאבק מול השכנים והתביעה לפיה הבית בו הם גרים לא שייך להם. כשאלמליח הגיע לצפות בתחקיר המצולם בחדר העריכה הוא ראה את הגרעין לסרט שביקש, רק בגרסה הדוקומנטרית. אלמליח זנח את הרעיון להפיק סרט עלילתי והמשיך לתעד את בני משפחת אוזן.

בשנת 2006 על רקע הלחימה בלבנון החלה מתיחות בין חברי הקהילה היהודית בג'רבה לשכניהם המוסלמים. ההתנכלויות הובילו את כמימיש וראשל אוזן להחליט על עלייה לישראל יחד עם חמשת ילדיהם. כמימיש חלם שעל אדמת הארץ המובטחת הוא יוכל להמשיך לעסוק כרועה צאן ולחנך את ילדיו לעבודת האדמה. כשבני המשפה הגיעו לארץ הם קנו בית ישן ומשק צמוד במושב בית הגדי שקם בתחילת שנות החמישים על ידי יוצאי האי ג'רבה. לכאורה היה נראה שלא יכול להיות מקום מתאים מזה להגשמת החלום המשפחתי. אולם עד מהרה התגלעו סכסוכים בין המשפחה לשכניהם הותיקים שהתקשו לראות את כמימיש נע בעגלה רתומה לחמור ומגדל כבשים בחצר הבית. אם בעבר חקלאי היה נמדד בחריצותו, במושבים סלולי המדרכות של ימינו מריצה מלאת חציר יכולה רק להפריע לג'יפים החולפים בדרך ולהגחיך את המסיע אותה. 


יצוג יפה בסרט של ההווי החקלאי ושל מרחבי צפון הנגב

הסכסוכים והטענות הגיעו לתלונות במשטרה כנגד משפחת אוזן בגין אחזקת הצאן שברשותה. חברותם במושב הוקפאה, ויותר מכך עלו טענות שמאחר והם עברו על סעיפים בהסכם המכירה של המשק אין הוא ואין הבית שייכים להם. אלמליח מצליח להעביר בצורה יפה את ההתמודדות של המשפחה דרך תיעוד הסיטואציות ובניית הסיפור בצורה יפה בעריכה. מלבד שקופית הפתיחה שעונה לסקרנות איך זה שבשנים האחרונות עוד מגיעים עולים חדשים מטוניס הוא לא נזקק להסברים וגם ממעט בפניות ישירות של בני המשפחה אל המצלמה. לרוב המצלמה נמצאת במקום הנכון לתפוס שיחות ומצבים שמעבירים את התמונה המלאה. על הצילום הופקד רונן קרוק ואיתו במאי הסרט חתום גם כצלם נוסף . יחד הם הצליחו לתפוס בצורה יפה את ההווי החקלאי של המשק, הכבשים, הטלאים, המספוא, המרחבים סביב המושב ובני המשפחה המטפחים את המשק ללא מיכון חקלאי. 

בגלל סכסוך השכנים במושב והמאבק על הבית כמימיש זיהה בצילומי הסרט הזדמנות להעביר את סיפורו באופן מלא. הוא נתן לאלמליח רשות מלאה לצלם את המשפחה, כאשר גם שאר בני המשפחה שיתפו פעולה עם הבמאי. האור הירוק המלא שקיבל אפשר לאלמליח להיות נוכח בסיטואציות משפחתיות אינטימיות כמו רגעים של רוך בין ההורים לילדיהם או ויכוחים משפחתיים. בנוסף ישנן סצינות יפות בהן כמימיש מתארח אצל שכן מחוץ לגבולות המושב רועה צאן בדואי איתו הוא מוצא שפה משותפת. בין הרגעים המשפחתיים ישנם כאלה שניכרים בהם הפערים הבין דוריים כמו בפתיחת הסרט בסצינה בה האם מורטת נוצות מתרנגולות שזה עתה נשחטו ומבקשת עזרה מביתה. הבת מתחמקת ושואלת למה הם לא יכולים כמו כולם לקנות עופות בסופר. הבן הצעיר שעוזר גם הוא במלאכה גוער בה שהיא לא באמריקה. כמימיש מיד נחלץ לטובת הבת, ומעמיד את בנו במקומו, שלא יטעה בחשיבות המשפחה גם כשהוא ואחותו חלוקים בדעתם, וגם אולי להראות שהסמכות לגעור שייכת לאבי המשפחה. אותה סמכות נדמה שהולכת ומתערערת, כמימיש לא שולט בדיבור בעברית ונזקק לרוב לתרגום לערבית והוא גם לא מתחבר לרצונות הצעירים ולצרכיהם כמו סמרטפון. 


הבת הצעירה מעדיפה קניות בסופר על תוצרת עצמית

בעניין של פערים וסמכות הדמות המעניינת ביותר היא של הבן הגדול כדורה. את תפקיד הבן הגדול הוא ממלא בצורה מרשימה ועוזר בכל פעם לאחיו ולהוריו. כדורה כמו אביו גם חולם על דיר משפחתי משגשג. הוא לא מסתפק בחלום של שלושים כבשים בחצר, אלא מדבר על 150 ראשים ויותר והקמת מכון חליבה. בהמשך כשנראה שהבעיות הכלכליות מתעצמות, הוא גם הראשון להתפכח מהחלום ולהבין שמחקלאות בימינו לא תבוא הישועה. הפתרון של כדורה הוא הקמת חנות תכשיטים בנתיבות הסמוכה. גם העיסוק בתכשיטנות ובצורפות לא זר למשפחה, זהו תחום שבו עסקו דודיו של כדורה בטוניס. גם השם אוזן שמשמעותו שוקלים מרמז על עיסוק משפחתי בזהב בעבר. כמימיש מצידו ניצב מול שוקת שבורה, ורואה שעבודת האדמה בארץ הקודש הולכת ומתרחקת מבניו, וגם עבורם הכבשים בחצר הן בין תחביב לשגעון של איש זקן. 


הבמאי רובי אלמליח

זהו סרטו השלישי של רובי אלמליח בוגר בוגר המחלקה לקולנוע במכללת ספיר. קדם לו "חולה את נתן" שעסק בשני אחים שפתחו מוסך על קרקע שאליה פלשו בשדרות. השניים מתקשים למצוא לקוחות ומקיפים את עצמם בגרוטאות, במה שנראה כמו קטע מתוך סרט של אמיר קוסטריצה עם תיבול של רגעי צבע אדום בהם צמד המוסכניקים מסתתרים מאחורי הקירות הרעועים. במקביל ל"זית על מא" אלמליח עבד בשיתוף עם מקיקס רונן עמר על הסרט "בלי פחד" שעסק בקמפיין של אלדד יניב ורשימתו "ארץ חדשה" בבחירות 2013. אלמליח גם השתתף כיוצר בפרויקט האינטרנט "עזה שדרות" שהופק על ידי אריק ברנשטיין ואסנת טרבלסי בשיתוף הערוץ הצרפתי-גרמני ARTE. "זית על מא" הוקרן לראשונה בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל קולנוע דרום. אלמליח יליד שדרות ועבורו זו היתה הקרנה מרגשת במיוחד ואליה הגיעו גם בני משפחת אוזן. מההקרנה בפסטיבל ירושלים בני המשפחה נעדרו בגלל המצב, ואלמליח מתכנן עוד הקרנה חגיגית בנתיבות אליה יוזמנו כל חברי מושב בית הגדי. הסרט שודר בערוץ 8 של הוט והוא זמין לבעלי הגישה לשירות ה- VOD ללא תוספת תשלום.

הרשומה התפרסמה גם באתר "תעשיה.קום".




נגיעה אישית - בתמונתו האחרונה סבי חיים רחמן נושא כבשה מהעדר שטיפח
צילם חיים סרברו



יום שישי, 11 ביולי 2014

פסטיבל ירושלים 2014 - הסרטים הבולטים בתחרות הסרט העלילתי


לצד רשימת אורחי הכבוד המרשימה שפסטיבל בירושלים מציג השנה, תחרות הסרט העלילתי מסתמנת כאחד המרכיבים המעניינים בפסטיבל השנה. שלא כמו בעבר כששמו של הפסטיבל הלך לפניו והיה בו די כדי למשוך על פי רוב את הבולטים שבבציר הסרטים, השנה פורסם שהנהלת הפסטיבל החדשה היתה צריכה לשכנע כמה מהיוצרים להפקיד בידיה את הבכורה לסרטיהם. בסופו של דבר, התחרות כוללת רשימה חזקה ומאוזנת שמשלבת איכות ופוטנציאל מסחרי. מבין שבעת הסרטים בחרתי לכתוב על שניים שמצאו חן בעיני במיוחד.


מנשה נוי ורונית אלקבץ בהופעה מרשימה ונעדרת פאתוס

גט, המשפט של ויויאן אמסלם

במאים: רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ                                  ישראל, צרפת, גרמניה 2014

רק לא מזמן התבשרנו בפרסומת שהתיימרה להיות ויראלית על מהפכה במוסד הרבנות. המהפכה בשעות הקבלה לא הפריעה לאחים אלקבץ להקדיש את החלק השלישי והמוצלח ביותר בטרילוגיה הכוללת גם את "ולקחת לך אישה" ו"שבעה" לביקורת נוקבת על המוסד הארכאי.

נראה שהאופנה העכשווית בקולנוע הישראלי הוא דרמה משפחתית שנסמכת על לוקיישן אחד. המגמה הזו בולטת בסרטים כמו "פרינסס", "הרחק מהיעדרו" ו"את לי לילה" (שני הראשונים מוקרנים גם בירושלים) בהם מככב לוקיישן מרכזי, דירה צפופה בה חלק לא מבוטל מהעלילה מתרחש בשעות הלילה. צמד האחים היוצרים הלכו אפילו צעד רחוק יותר, על "גט" ניתן לומר שהוא סרט קאמרי, במובן הטוב של המילה. כמעט כל כולו קורה בחלל אחד, חדר דיונים קטן בבית הדין הרבני. לעומת הדירות הקודרות העמוסות ברהיטים ישנים, הריהוט הבסיסי באולם הדיונים חושף קירות לבנים בוהקים מוארים בתאורה פלורסנטית. באופן מפתיע הסרט מלא בהומור שעומד כמעט בניגוד למה שהיינו מצפים מהסיטואציה הריאליסטית שמקבלת חיזוק מהתפאורה הדלה. לחלל הריק יש תפקיד נוסף, הוא משרת היטב את הסרט בכך שהוא משאיר את כל תשומת הלב לשחקנים.

זהו סרט של שחקנים. הסרט מציג אנסמבל שהורכב בליהוק קולע כשכל אחד מהשחקנים קיבל רפליקות מדויקות ומשיב בתמורה הופעה מעולה. בין השחקנים ניתן למנות את מנשה נוי בתפקיד עורך הדין של מבקשת הגט, אלי גורנשטיין בתור אב בית הדין, רונית אלקבץ בתפקיד האישה שמצליחה לבחור בכל רגע במידה המדויקת של הבעות הפנים, ששון גבאי בהופעה שכולה איפוק ודיוק ומעל כולם בולט השחקן הצרפתי-ארמני סימו אבקריאן בתפקיד הבעל סרבן הגט שמראה שמשחק טוב ועשיית קולנוע הם הרבה מעבר לשליטה בשפה. 



שרית לארי אוחזת בידו של אבי שניידמן שמגלם משורר צעיר המחבר מילים בוגרות

הגננת

במאי: נדב לפיד                                          ישראל, צרפת 2014

בשנה שבה חוזרים תסריטים ריאליסטיים בנושאים קשים עם התפתחות עלילתית מעטה הסרט של נדב לפיד בולט לטובה עם סיפור בעל חוט עלילתי מורכב ומעניין. במרכז הסרט עומדת שרית לארי בתור גננת חובבת שירה. יום יום היא מקבלת את פניהם של הילדים בני החמש ומעבירה את זמנה במחיצתם עד שהוריהם שבים לאסוף אותם. כדי להפיג את השעמום או להחזיר תוכן לחייה מול השגרה המשעממת בעיניה היא משתתפת בחוג שירה וכתיבה יוצרת בהנחיית משורר מלא בחשיבות עצמית. כל זה עד הרגע שבו היא מגלה שמה שחיפשה כל הזמן מסתתר אצלה בארגז החול. יואב בן החמש, ילד מעט מופנם ובן לאב עשיר ושחצן, מתגלה כמשורר מוכשר עם מילים בוגרות בצורה יוצאת דופן. את התסריט המיוחד לפיד השלים בבימוי מוצלח ובשל שמצליח להתגבר לא רק מעל הנקודות שעבדו פחות בסרטו הקודם "השוטר", אלא גם למחוק את הטעם הרע שנותר מהסרט הישראלי האחרון שעסק בגננת בגן ילדים.



יום רביעי, 9 ביולי 2014

פסטיבל ירושלים 2014 - מנה ראשונה


פסטיבל הקולנוע ירושלים מתוכנן להפתח הערב (חמישי). צוות הסינמטק החדש הצליח להעמיד פסטיבל אחרי לא מעט תלאות ותהפוכות, אך ספק אם מישהו מהם ידע לחזות את איום הרקטות מעל ירושלים. מפיצי הסרט "ערבים רוקדים" שנבחר לפתוח את הפסטיבל בהקרנה חגיגית בבריכת הסולטן בחרו לדחות את הפצתו המסחרית. עם זאת, פורסם שעל אף האירועים האחרונים הסרט יוקרן בפסטיבל כמתוכנן. מאז טילים פגעו בירושלים ורק שלשום הופעה של ברי סחרוף בבריכת הסולטן פוזרה בהוראת המשטרה ופיקוד העורף. נכון לעכשיו, הנהלת הפסטיבל דחתה את ההקרנה החגיגית לשבוע הבא לתאריך 17.07 ולגבי שאר אירועי הפסטיבל אין שינוי. כדאי להתעדכן למקרה שיהיו, במיוחד לעולים במיוחד לירושלים לביקור בפסטיבל.

 עד כה לא נרשמו ביטולים של אורחים מהרשימה המכובדת שהפסטיבל הצליח להעמיד. מניסיוני בעבודה בפסטיבלים במקרים כאלה מלאכת השימור לא פשוטה, וברקע צוות הפסטיבל בוודאי נאלץ לטרוח כדי למנוע ביטולים של הרגע האחרון. בשנים האחרונות הפסטיבלים הגדולים מתקשים למשוך אורחים בעלי שם, במקרים רבים בגלל סירובים פוליטיים. במידה וכבר הגיעו אורחים מהשורה הראשונה, הם בחרו לרוב באחד משני הפסטיבלים המאורגנים על ידי סטודנטים הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב וקולנוע דרום בשדרות. אולי המינוי של צוות מארגן שצמח בפסטיבל לסרטי סטודנטים התל אביבי הביא לכך שהאנרגיות החדשות בפסטיבל בעיר הבירה הצליחו למשוך השנה את ספייק ג'ונז ("היא", "להיות ג'ון מלקוביץ'"), אולריך זיידל ("גן עדן לאוהבים", "יבוא/יצוא"), פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים") והיוצר הותיק  דייויד מאמט (תסריטאי בסרטים "הבלתי משוחדים" ו"הדוור מצלצל פעמיים" שגם ביים סרטים כמו "העוקץ הספרדי").



כמנה ראשונה הוצאתי כמה מבחירות הפסטיבל מהתכנית התיעודית הבינלאומית בחלוקה גסה לנושאים. 


הבחירה האמנותית:

הבמאי ג'יאנפרנקו רוסי זוכה באריה הזהב בונציה

כביש קדוש 

במאי: ג'יאנפרנקו רוסי                                 איטליה, 2013

הבמאי האיטלקי כבר זכה בפרסים רבים כולל בתחרות הבינלאומית של פסטיבל דוקאביב בשנת 2011 עם הסרט "אל סיקאריו - וידויו של רוצח שכיר". בפסטיבל ונציה האחרון הותר לראשונה לסרטים לא עלילתיים להשתתף בתחרות הרשמית, ורוסי הפתיע שם עם זכייה נוספת בפרס הגדול "אריה הזהב" (גם הזוכה בפרס הבימוי בונציה, הסרט העלילתי "מיס אלימות" של הבמאי אלכסנדרוס אווראנאס יוקרן בפסטיבל ירושלים). "כביש קדוש" מסכם מעקב בן שנתיים של רוסי אחרי כביש הטבעת המקיף את רומא והטיפוסים החיים בצידיו. יהיה מעניין להשוות ל"כביש 90" המקומי, הסדרה החדשה ענת זלצר ומודי בראון שצולמה במסע בן שבועיים לאורך הכביש הארוך בישראל.



הבחירה הקולינרית:

הנקניקיה המפורסמת של "נייתנ'ס" מאז ועד היום

נתן המפורסם

במאי: לויד הנדוורקר                                              ארצות הברית, 2014

סיפור הצלחה אמריקאי יצוגי. נתן הנדוורקר הגיע לארצות הברית מפולין בשנת 1912. כמה שנים אחר כך הוא פתח דוכן קטן משלו למכירת נקניקיות. עם השנים מאותו דוכן יחיד עם נקניקיות במחיר חמישה סנטים התפתחה רשת מזון מהיר אדירה עם מאות סניפים ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה. הקהל הירושלמי אולי עוד זוכר את הסניף הגדול שהיה ל"נייתנ'ס" במרכז העיר שנפתח בשנת 1997 ולא עמד בציפיות המסחריות. זהו סרט הביכורים של הבמאי, נכדו של הנדוורקר, שעוקב מקרוב אחרי הסאגה הגסטרונומית המשפחתית.





הבחירה הגאה:


סופרת, קולנוענית ואקטיביסטית


בנוגע לסוזן סונטאג

במאית: ננסי קייטס                                                    ארצות הברית, 2014

ננסי קייטס עשתה בעבר את הסרט Brother Outsider על פעיל זכויות האדם האפרו-אמריקאי בייארד ראסטין במסגרת הסדרה POV. ראסטין פעל רבות למען זכויותיהם של הומוסקסואלים בארצות הברית. גם סרטה הנוכחי עוסק בדמות אקטיביסטית שפעלה במישורים דומים כיוצרת קולנוע, מחזאית, סופרת ומחברת מאמרים. שם הסרט באנגלית Regarding Susan Sontag מתכתב עם שם ספרה האחרון שראה אור בחייה Regarding The Pain Of Others (תורגם לעברית "להתבונן בסבלם של אחרים"). סונטאג שנפטרה בשנת 2004 זכתה בחייה להוקרה כסופרת ובין השאר הוענק לה פרס ירושלים לספרות. אולם היא גם דאגה לפעול מחוץ לקונצנזוס. בזמן מלחמת ויאטנם היא ביקרה בהאנוי וכתבה על רשמיה החיוביים מצפון ויאטנם. אחרי אסון התאומים יצאה בביקורת משתלחת נגד הממשל האמריקאי ועוררה האשמות נגדה בבגידה. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל טרייבקה. 




הבחירה הפאשניסטית:


ראף סימונס המעצב הראשי ל"כריסטיאן דיור"

דיור ואני

במאי: פרדריק טצ'נג                                צרפת, 2014

הסרט עוקב אחרי דרכו של ראף סימונס בבית האופנה "כריסטיאן דיור". סימונס מונה לתפקיד המנהל האמנותי של בית האופנה הידוע לאחר הדחתו של ג'ון גליאנו המוחצן שהודח בעקבות הערות אנטישמיות. גם כאן מדובר בבמאי שחוזר לעסוק בחומרים המוכרים לו מעשיית הסרט "ולנטינו הקיסר האחרון" שהוקרן גם הוא בפסטיבל ירושלים בשנת 2009.


הבחירה הפמיניסטית:

רבקה גומפרטס מול ספינת הארגון שהקימה "נשים על גלים"

מחוץ למים

במאית: דיאנה ויטן                           ארצות הברית, 2014


ד"ר רבקה גומפרטס לא היתה מסוגלת להשלים עם חוסר היכולת של נשים לקחת אחריות על גופן במדינות בהן הפלה אסורה על פי חוק. הרופאה ההולנדית חשבה על פתרון וייסדה יחד עם עוד כמה נשים את הארגון Women On Waves. הארגון מפעיל קו חם עם מספרי טלפון אליהם נשים מאותן מדינות יכולות להתקשר ולתאם תור להפלה שמתבצעת על ספינה מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה. לצד השירות הרפואי הארגון דואג לסיקור של פעולותיו וגם לא פעם מעורר התנגדות מתוקשרת, ובכך משפיע על הדיון סביב החוקיות של הפלות. בפורטוגל למשל היה לפעילות של "נשים על גלים" תפקיד חשוב בביטול האיסור על הפלות. הסרט מוקרן במסגרת התחרות "ברוח החופש". 

                          

יום שני, 19 במאי 2014

דוקאביב 2014 - השלמות מומלצות


פסטיבל "דוקאביב" הגיע לסיומו. בפסטיבל היו סרטים רבים שכדאי לראות. בחרתי לציין כמה מהם שלקחו חלק בתחרות הישראלית והם זמינים כעת לקהל בבתי הקולנוע או על מסך הטלויזיה.

אביגיל שפרבר מבקרת את אחותה אריאלה בזמן המאסר

תקופת מבחן


במאית: אביגיל שפרבר                           ישראל, 2014

אחד הדברים הבולטים בסרט של אביגיל שפרבר הוא היעדר הסיבות. כל ההסברים נשארים מאחור. בסרט לא מפורט על מה נשפטה אריאלה אחותה ונשלחה למאסר. לא מוסבר הרקע ממנו הגיעה אריאלה ומהן הסיבות הפרקטיות שהובילו את משפחת שפרבר לאמץ אותה אליה (בסרט האח יוסי מונה רק את הסיבות הערכיות שהניעו את ההורים כדתיים לאומיים לאימוץ) וגם לא מהן הסיבות לפרידה בין שפרבר ובת זוגה. אותו היעדר מראה את כוח הגדול שיש לסרט, כל ההסברים האלה לא נדרשים לצופים. כל רגע בסרט ברור מהסיטואציה עצמה ומהקרבה בין הדמויות; שפרבר עצמה, אריאלה אחותה המאומצת, ההורים ויתר האחים. הקטעים היחידים שיכולים להחשב כהסברים מקדימים הם קטעים מתוך סרט ישן ששפרבר עשתה על משפחתה בשנת 1999 בשם "אחותי בנצ'יה", אך גם הם לא משובצים בסרט בצורה טריוויאלית של חומרי ארכיון שנועדו להעביר פיסות מידע מסוימות.



אביגיל שפרבר משמאל עם אחותה שרה ברגע מתוך הסרט בו
האחות מציינת את יכולתה של שפרבר להכיל הרבה זהויות מורכבות 


הבחירה הזו לא לרדת לאותם פרטים לא רק שומרת על הסרט מקלישאות של מבנה שאנחנו כבר מכירים, היא גם מגינה על הדמויות ומעניקה לסרט עדינות למרות החשיפה האישית הגדולה. הדיוק בצילום מוסיף לעדינות. גם ברגעים הקשים המצלמה מציגה את בני המשפחה בצורה מחמיאה. שפרבר שצילמה את רוב הסרט בעצמה כבר הוכיחה את כוחה כצלמת בסרטים "החולמות", "סופרוומן" שזכה בפרס הצילום בשנה שעברה ב"דוקאביב" ובסרט "התליין" שבו גם היתה במאית שותפה לצד נטעלי בראון שזכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה בשנת 2010. לשפרבר יש יכולת לתפוס סיטואציות מרגשות ולהכיל אותן במלואן גם כשהן קורות בחללים קשים לצילום כמו מסדרונות צרים בכניסה לבית הסוהר, ולמצוא זוויות אסתטיות מחד ונטולות מניירות מאידך. מהסרטים שראיתי בתחרות הישראלית הסרט היה הבולט ביותר ושמחתי שגם השופטים החליטו להעניק לשפרבר את פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר וגם את פרס הצילום. סרט אחר בפסטיבל שעסק בנושא דומה בצורה רגישה היה "אחים" שבלט לטובה בתחרות "דוקצעיר" לבתי הספר התיכוניים וגם זכה בה על אף שיצא ממגמה קטנה בפנימית קריית יערים.

הסרט יוקרן בסינמטק חיפה בתאריך 23/05/14 ובמהלך חודש יוני נקבעו לו הקרנות נוספות בסינמטק תל אביב, וכן בסינמטק ירושלים ובסינמטק הרצליה.

בתה של דימנט בשעת חופשה במדבר
צילמה מפיקת הסרט קלאודיה לוין
תפקוד גבוה

במאית: דנה דימנט                                   ישראל, 2014


 לעומת "תקופת מבחן" מדובר בסרט אופטימי יותר. זה לא אומר שמדובר בנושא קל יותר או פחות רגיש. היוצרת דנה דימנט רצתה לתעד את ההתמודדות האישית שלה כאם לבת אוטיסטית. מאז שבתה אובחנה היא הרגישה שאפיקי הטיפול המוצעים הכוללים תרופות שלא מתאימות לכולם כמו ריטלין ואדרל וחוסר רגישות וחשיבה סטריאוטיפית מצד החברה. במהלך הצילומים התוכנית מעט השתנתה כאשר היא גילתה דרך ארגון אס"י קהילה פורחת של אוטיסטים מבוגרים שהשלימו עם הדפוסים היחודיים להם. דימנט גם הכירה הורים לילדים שאובחנו על הספקטרום האוטיסטי שבוחרים לתת לילדיהם תקווה לחיים שלמים לעומת כל אלה שמבקשים למתוח מחיצות ולהדביק תוויות לילדים. למרות כל הקשיים דימנט יצרה סרט מחוייך ברובו שמלמד לא רק על התמודדות עם אוטיזם אלא גם על האפשרות להכיל את האחר. כדאי לשים לב למוזיקה לה אחראי מעצב הפסקול מיכאל אמת. הסרט מלווה בצלילים הנשמעים כמו גרייה חושית נעימה שמוסיפים סקרנות. מבחינת הנושא יש בסרט "תפקוד גבוה" השלמה ל"סרט בר מצווה" הנוגע ללב של דנה אידיסיס שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל שבמרכזו עומד אחיה האוטיסט של הבמאית.
  
הסרט ישודר בערוץ 8 למנויי הוט בתאריך 01/06/14 בשעה 22:00.


סרט על הסופר המפורסם שבתו הבמאית לא זכתה להכיר
בתמונה 
יעקב שבתאי בצעירותו

אבא שלי, יעקב שבתאי

במאית: נועה שבתאי                             ישראל, 2014

בעיני מנחם פרי, אחד המרצים הנחשבים לספרות שגם ערך את ספריו של יעקב שבתאי, הניסיון להצמד בקריאה לפרטים האוטוביוגרפיים של הסופר עושה רדוקציה ליצירה. אולם בעיניו הכלל הזה לא חל על נועה שבתאי יוצרת הסרט. נועה היא בתו של הסופר המפורסם יעקב שבתאי שלא זכתה להכיר את אביה. שבתאי מת ממחלת לב כשהיתה רק בת שמונה חודשים לאחר שניהל עם אימה מערכת יחסים מחוץ לנישואיו מהם יש לו עוד שתי בנות מבוגרות יותר. הסרט הוא ניסיון ראשון של הבת להתמודד עם החור שהותיר אביה וגם הזדמנות להכיר מי היה וכיצד התנהלו חייו האישיים. במסע מלא סקרנות והומור נועה חוזרת לנקודות ציון בחייו של אביה, ליצירותיו המפורסמות שכללו את הספרים "זכרון דברים" ו"סוף דבר", את התסריט לסרטו של אורי זוהר "עיניים גדולות" ופזמונים ומחזות. היא גם פוגשת את אחיו של שבתאי, אהרן המתרגם והמשורר ויואל צייר שחי בצרפת. יותר מבכל המקומות האחרים בהם חיפשה נועה, נראה שבמפגשים עם הדודים היא מצאה קווי דימיון לדמות של אביה כפי שהצטיירה מסיפורי האחרים וגם צעד ראשון בקבלה למשפחה החצויה שלה.

הסרט שודר בערוץ 8 ביום א' 18/05 והוא זמין לצפייה ללא תוספת תשלום למחוברים לשירות ה- VOD של הוט.
למעדיפים את המסך הגדול, הסרט יוקרן שוב בסינמטק תל אביב במהלך חודש יוני.

הבמאי, המפעיל והסייען יחד בקולנוע
שירמן, בן יצחק וחסן יוסף בתום ההקרנה ב"דוקאביב"

הנסיך הירוק

במאי: נדב שירמן                        ישראל, בריטניה, גרמניה 2014


בתחרות בה היתה קשת רחבה של מגוון נושאים קשה להמנע מיצוג לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד מהסרטים שנגעו בנושא הוא "הנסיך הירוק". קשה להתייחס לסרט העוסק בסייען פלסטיני ומפעילו בשב"כ מבלי להזכיר את "שומרי הסף" ואת הסרט העלילתי "בית לחם". הסיפור של מסעב חסן יוסף כבר התפרסם בכתבות עיתונאיות ובתוכניות טלויזיה. מדובר בבנו של אחד ממנהיגי החמאס ברמאללה ששיתף פעולה עם ישראל במשך שנים, המיר את דתו לנצרות והיגר לארצות הברית. הסרט חושף גם איך הדברים נראו מצד גונן בן יצחק מי שהיה רכז השב"כ שהפעיל את מסעב. בין השניים התפתחה מערכת יחסים קרובה מעבר לקשר המקצועי בטחוני. מה שהביא את בן יצחק להסתכן ולהחשף כאשר הבין שהוא חייב לעזור למסעב. בתום ההקרנה השניים עלו במפתיע לבמה יחד עם נדב שירמן. הקהל קם על רגליו והריע לשניים דקות ארוכות בזכות החיבור מעורר התקווה ביניהם.

לזכות הסרט יאמר שהוא בעל מבנה מאוד ברור, הצילום מוקפד מאוד והוא ארוז לתוצאה סופית מאוד מלוטשת, לעיתים מולוטשת מדי. בכמה מהקטעים נדמה שחלק מקטעי ארכיון ומהקטעים המבויימים לשם המחשה מכבידים ולא תמיד נחוצים. אולם גם איתם הזרימה של הסרט לא נפגעת. אותה האפקטיביות הביאה את השופטים ב"דוקאביב" להעניק לו את פרס העריכה, עליה אחראים ג'ואל אלכסיס וסאנג'יב היראטאמי. לפני כן, הסרט כבר זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס בקטגוריה הדוקומנטרית, והשבוע הוא עלה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ. מה שמראה על הכיוון המסחרי שלפעמים הביא לבחירות קלישאתיות מעט כמו ההצגה של מסעב כאילו מבעד למצלמת הבטחון באחד הקטעים. גם הבחירה בשפה האנגלית בה מדברים המרואיינים לא תמיד נראית לגמרי טבעית. השוואה מעניינת מלבד "שומרי הסף" שמאוד דומה מבחינה צורנית ו"בית לחם" לו בן יצחק תרם הרבה מידע בשלב התחקיר, היא לסרט "משפטי חיים" שהיה אחד הסרטים הדוקומנטריים הבולטים של השנה האחרונה ונוגע בקרע שבמעבר בין העולמות.  



הסרט עלה להקרנות מסחריות ברשת "לב".