יום ראשון, 28 באפריל 2013

המלצות לדוקאביב 2013 חלק א' - חייל על הגג ומחנה 14

פרסמתי רשומת המשך עם המלצות נוספות לפסטיבל.


מתוך הסרט העוסק בישוב היהודי בחברון
חייל על הגג
במאית: אסתר הרטוֹג                  הולנד, 2012

אחד הסרטים המעניינים בתחרות הבינלאומית בפסטיבל "דוקאביב" נעשה דווקא על ידי במאית ישראלית. אסתר הרטוג נולדה בהולנד ועלתה עם משפחתה לישראל בגיל 11. היא החלה את דרכה המקצועית כחוקרת לאחר שחזרה לאמסטרדם כדי ללמוד אנתרופולוגיה והשלימה תואר שני במנצ'סטר. כך הגיעה גם לחברון על מנת לעשות מחקר מתועד על המתנחלים בעיר. התוצאה הסופית היא סרט מעקב שזכה ב"אידפא" בשתי קטגוריות חשובות בסרט הביכורים ובסרט ההולנדי הטוב ביותר.

כמי שחלקה את ילדותה בין הולנד לישראל הרטוג מצאה עניין בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבין כמה מחקרים שערכה העוסקים בנושא היא הסתקרנה במיוחד לגבי הנעשה בחברון אותה הכירה בעיקר מסיקורי החדשות. בחברון היא בחרה להתרכז דווקא במתנחלים שעד כה לא זכו ליצוג רב לא במחקר ולא בקולנוע התיעודי. לדבריה, בסביבתה הקרובה המתנחלים בעיר יוגדרו לרוב כתמהונים קיצוניים. הבעיה בהגדרה זו היא בכך שהיא נותנת להם אור ירוק לעשות ככל העולה על רוחם, וגם בזה שהיא מבטלת את המרקם האנושי של הקבוצה. את הרטוג סיקרן לדעת על חיי היום יום של הישוב היהודי בלב העיר, להראות כיצד ילדים מתחנכים שם ולהכיר את החלומות ואת השאיפות של המתנחלים.

הרטוג במהלך הצילומים בחברון, צולם על ידי פול קינג

הרטוג מודעת למגבלות האובייקטיביות של יצירת סרט והצגתו, אך היה לה חשוב להיות אובייקטיבית ככל האפשר ולצלם מתוך התבוננות ללא התערבות. כדי להגיע לאפשרות הזו היה עליה להשיג את שיתוף הפעולה של המתנחלים ושל החיילים בעיר. הצילומים נפרסו על פני תקופה ארוכה של שלוש שנים. במהלך התקופה הרטוג שכרה קרוואן בלב הישוב היהודי וגרה בו. היא השתתפה בחיי הקהילה וגם קיבלה על עצמה את המגבלות של השכנים כמו להמנע מצילום בשבתות ובחגים. לטובת הרטוג שיחקו העובדות שהיא ישראלית, דוברת עברית ואף שירתה בצבא. שירותה הצבאי מעבר להיותו אישור בעיני המתנחלים שהיא מהצד שלהם עזר לה להבין את הסלנג והביטויים השגורים בקרב מי שחייהם הפרטיים מתערבבים עם מאות החיילים והשוטרים הנמצאים שם להגנתם. הרטוג הקפידה על כנות בכוונותיה לגביי הסרט ונמנעה מלהכנס לשיחות על נושאים שהם שנויים במחלוקת בעיני המתנחלים כמו שאלות פוליטיות וזכויותיהם של התושבים הפלסטיניים. לפי השקפתה העמדות האישיות של היוצר בסרט מעקב אינן משמעותיות. את השאלות המתעוררות ואת נקיטת העמדה הרטוג משאירה לקהל.

עד כה הסרט זכה לתגובות חמות באמסטרדם ובפסטיבלים השונים בהם הוקרן. הרטוג מודעת לכך שהתגובות לסרט תלויות בקהל. היא סקרנית במיוחד לגבי הקרנת הבכורה ב"דוקאביב" אליה מלבד אורחי הפסטיבל ואנשי התעשיה שיסתקרנו לראות את הבמאית הישראלית הלא מוכרת עד זכייתה בפרסים ב"אידפא", יגיעו גם המשתתפים מחברון בעצמם. מצד אחד קיים חשש שהסרט יתפרש בניגוד לניסיון שלה לשקף את החיים עצמם, ומצד שני היא בטוחה למדי שהמתנחלים יזהו בסרט את הנשקף מחלונות ביתם וישמחו לקבל יצוג בצורה פחות סטריאוטיפית מבדרך כלל. כאן חשוב להרטוג להדגיש שהסרט לא נועד לספק במה לדיעותיהם של המתנחלים.

הרטוג בשעת מנוחה בחברון, צולם על ידי חיה הרטוג

הרטוג מגלה כשרון טבעי בצילום וביכולת להכיל סיטואציות שמלבד היותן משקפות את הלך החיים במקום יש בהן מבט רענן בנושא שנדמה שתועד לעייפה. הרטוג מתמקדת בסרט לא מעט בילדים. היא מנסה לענות על השאלה מה זה אומר לגדול במקום כל כך טעון ורווי באלימות. הילדים נראים משחקים תופסת על החיילים, זוכים לקבל ברד וטוסטים מרכב שהגיע לחלק צ'ופרים לחיילים בעמדות כי בעיני רוחם הלומדים תלמוד במקום כמו חברון הם חיילים אמיצים. בכמה מקרים, לעיתים מתוך משחק ולעיתים מתוך היותם משקפים את הלך הרוח בו הם גדלים, הילדים נראים גם משליכים אבנים לעבר בתי השכנים. מהיותה אישה נראה שהרטוג הצליחה למצוא חיבור חזק יותר עם הנשים בישוב היהודי. את הנשים היא מראיינת בבתיהן, בחדר המגורים או תוך כדי עבודות עבודות המטבח והניקיון ללא מחיצות. בעוד עם הגברים הראיונות נערכו בחוץ וקיים מוטיב חוזר של הפרעה בזמן הראיון. פעם יהיו אלה תושבים פלסטיניים שמתחילים לצעוק ולשיר כדי להפריע לראיון, פעם חסידי ברסלב מקפצים לנגינת הרמקולים הרועשים, פעם זו חתולה מייללת, פעם כלב נובח, פעם קצין שמבקש להתפנות בגלל סיכון בטחוני ופעם חייל שסתם ניגש לבקש אש.

הרטוג על הבמה בזכייה באידפא, צולם על ידי חיה הרטוג

הסרט של הרטוג מזכיר פרויקטים מחברון שנעשו בשיתוף עם התושבים הפלסטיניים דווקא. פרויקט אחד הוא HEB2 של מיכאל ז'ופרנר שבחר לגור בבית שכור בצמוד לתל רומיידה ולשקף את חיי היום יום של התושבים הפלסטיניים באיזור H2 הנתון לשליטה בטחונית ישראלית בצורה של ערוץ קהילתי. ז'ופרנר גם ערך מהקטעים עבודת וידאו שהוצגה לפני כשנה במסגרת התערוכה "לאן?" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. נראה שז'ופרנר והרטוג צילמו לעיתים ממש בחפיפה את אותם אירועים כמו העדלאידע בפורים ואפילו לעיתים את אותן הדמויות מתוך נקודות מבט שונות. פרויקט אחר הוא "חמושים במצלמות" בו חולקו מצלמות לתושבים הפלסטיניים כדי לתעד את חייהם. הפרויקט בריכוזו של יואב גרוס זכה בפרס ל"תעודה חופשית" מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים וסרטונים שצולמו במסגרתו נערכו וזכו לחשיפה רחבה בערוצי החדשות השונים וביוטיוב. אולם יותר מהקטעים הטעונים הקטעים המוכרים הכי דומים ל"חייל על הגג" היו קטעים שנערכו במסגרת הפרויקט על ידי היוצר קוקֵן אֵרגון. עם ארגון צילמתי פרויקט אחר בארץ על תחרות מלכת היופי של הקהילה הפיליפינית בישראל וסרטו "אשורה" זכה בפרס בפסטיבל ברלין האחרון. מקטעי הארכיון שצולמו על ידי תושבי חברון ארגון בחר את הקטעים שדיברו אליו במיוחד. הקטעים הפרובוקטיביים והאלימים פחות עניינו אותו. כמו הרטוג גם הבמאי הטורקי ביקש להתמקד דווקא בקטעים של מאחורי הקלעים של הנראה במהדורות החדשות ובפיסות מחיי היום יום כמו חיילים אוכלים קרחונים בחצרות האחוריות וברקע ילדים משחקים תופסת.

על אף שהמבטא ההולנדי איפשר להרטוג להציג שאלות שישראלי אחר לא היה שואל וגם לשמור על פרספקטיבה של אאוטסיידרית, היא מקווה שסרטה הבא יופק בשיתוף פעולה גם עם קרנות קולנוע ישראליות ועם גופי שידור מקומיים. בינתיים יצא ששנה אחרי שהסרט "סינמה ג'נין" של הבמאי הגרמני מרקוס וטר השתתף בתחרות הישראלית כי ההפקה היתה קופרודוקציה עם חברת הפקות ישראלית, מוקרן סרט עם במאית ישראלית בתחרות הבינלאומית. הסרט יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" בנוכחות הבמאית, ובהמשך החודש ישודר בערוץ יס-דוקו שרכש את זכויות השידור בישראל.






 שיחזור אנימציה מתוך הסרט

מחנה 14 – אגף השליטה הטוטאלית

במאי: מארק ויזֶה                        גרמניה, 2012

החוק בצפון קוריאה מאפשר עונשים מרתיעים לא רק נגד העוברים על החוק או מי שסומנו כגורמי סיכון בטחוני, אלא גם כנגד בני משפחותיהם על פני שלושה דורות. דוגמה לכך היא סיפורו של גיבור הסרט שין דונג הויק שנולד במחנה כפייה בצפון קוריאה בשנת 1982. הוריו היו אסירים פוליטיים שבתור פרס על התנהגות טובה בעבודתם קיבלו את האפשרות להתייחד לעיתים נדירות. שין גדל עם אימו וגר עם אחיו הבכור, עד שהאח הועבר למגורים המיועדים לבני נוער. מחנה 14 הוא קומפלקס ענק המכיל כארבעים אלף כלואים כך שאת אביו שגר גם הוא במחנה שין ראה פעמים מעטות ובקושי הכיר אותו. כאסיר במחנה המוגדר תחת שליטה טוטאלית ממנו לא יוצאים לעולם קיבל חינוך מאוד בסיסי ונוקשה. מהיותו מת מהלך לא זכה ללמוד על סמלי המדינה ואפילו את שירי התעמולה שכל ילד בצפון קוריאה לומד שין לא הכיר.

שין גדל בסביבה בה חונך לציית לחוקים בכל מחיר, וגם בתור ילד היה צריך לגלות כישורי הישרדות כמו לכידת עכברושים וחרקים. הזכרון הראשון שלו הוא מהוצאה להורג שאליה הלך עם אימו. התמונות מהאירוע היו קשות עבורו כילד בן 4, אך לאחר מכן כנער מתבגר סיפר שהיה מחכה להוצאות להורג שכן משהו סוף סוף קורה בשגרה הקשה במחנה. הרגע שבו החל להתפכח היה כשחזה בהוצאה להורג של אימו. אז החל לגבש תוכנית בריחה מהמחנה יחד עם אסיר נוסף מבוגר ממנו. בגיל 23 שין הצליח לחמוק מהמחנה ולעבור תוך זמן קצר את הגבול לסין לאחר מסע תלאות.

מעבר לניווט ולהתמצאות במרחב היה על שין ללמוד תוך זמן קצר דברים שהיו זרים לו כמו הערך של כסף וכיצד לפנות לאנשים מחוץ למחנה. שין עבד בסין בעבודות מזדמנות עד שהתגלה על ידי עיתונאי זר ונודע כאדם היחיד שהצליח לברוח בעודו בחיים ממחנה 14. שין הגיע לדרום קוריאה וכיכב בכתבות עיתונות ובכתבות טלויזיה רבות. שנתיים אחר כך עבר לגור בקליפורניה כדי לעזור בארגון שמנסה לעורר את דעת הקהל העולמית בנוגע לאותם מחנות בהם כלואים מאות אלפים. סיפורו של שין תועד בספר רב המכר של העיתונאי בליין הרדן תחת הכותרת ESCAPE FROM CAMP 14 – One Man's Remarkable Odyssey From North Korea to Freedom in the West. זמן קצר אחרי יצא גם הסרט "מחנה 14 – אגף השליטה הטוטאלית". הבמאי הגרמני מארק ויזה סיפר בראיון שההתלהבות מדמותו המרשימה של שין בקרב מקבלי ההחלטות בגופי השידור ובקרנות הקולנוע היתה כל כך גדולה כך שאולי מדובר בפעם בה היה צריך הכי פחות להתאמץ כדי להשיג מימון לסרט. בעיניו לסרט יש חשיבות אדירה כמעט כמו לאפשרות לו היתה כזו להתעדכן בזמן אמת במהלך מלחמת העולם השנייה על הנעשה באוושויץ.

במאי הסרט מארק ויזה

הגישה של צוותי צילום לצפון קוריאה מוגבלת מאוד והמחנות שהממשל הצפון קוריאני מכחיש את קיומם בכלל נמצאים מחוץ לתחום. למעשה ידוע רק על חומרי גלם מתועדים מעטים מהמחנה. אלה הוברחו על ידי הויק קוון לשעבר מפקד סוהרים במחנה שערק לדרום קוריאה ומשתתף גם הוא בסרט. על כן הבמאי נאלץ להשתמש בשיחזורי אנימציה, כמו בפתרון המוכר לנו מ"ואלס עם באשיר" או מ"הגל הירוק" המוצלח פחות. האנימציה לא מגיעה לעושר החזותי של האיורים של דוד פולנסקי בסרטו של ארי פולמן, אך קטעי האנימציה מעבירים בצורה יעילה את האווירה במחנה העומדת בניגוד לשגרת היום יום של שין המהורהרת בדרום קוריאה המתקדמת.








יום שבת, 13 באפריל 2013

גן עדן - אייקון ישראלי







גן עדן

במאי: רן טל                   ישראל, 2012


עונת הקולנוע הדוקומנטרי המקומית עומדת בפני סיום. פסטיבל "דוקאביב" יפתח בתחילת מאי ויחל סבב חדש של בציר השנה החדשה, ומעט אחריו יגיע פסטיבל הקולנוע בירושלים. באופן מסורתי אפשר להצביע על מגמה שלתחרות הישראלית ב"דוקאביב" מגיעים סרטים יותר מפתיעים כמו "גם כשעיני פקוחות" או "Home Movie", בעוד שבירושלים מציגים לראשונה את הסרטים הדוקומנטריים הישראלים החשובים של השנה. בשנה שעברה הוצגו שם שני הסרטים הישראלים שהגיעו למועמדות לאוסקר, "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף". על הראשון כבר הרחבתי רבות, ועל השני אסתפק כעת ואומר שהוא סרט אפקטיבי עשוי בקפידה וכבר שצפיתי בו בהקרנת טרום הבכורה היה לי ברור שהוא הולך להצליח מסחרית. לאחרונה מפיצי הסרט פרסמו שהסרט משך יותר ממאה אלף צופים בארץ, וגם התבשרנו על הצלחתו הקופתית בארצות הברית.

סרט נוסף שעלה בירושלים בקיץ שעבר ואף זכה בפרס הבימוי הדוקומנטרי הוא "גן עדן" של רן טל. זהו אחד הסרטים התיעודיים היפים של העונה היוצאת שבלעדיו הסיקור שלי לא יהיה שלם. הסרט הוקרן בסינמטקים במשך לא מעט שבועות וזכה למחמאות רבות, אך עדיין תשומת הלב שקיבל רחוקה מזו של שני הסרטים המועמדים לאוסקר. 


הסרט מתמקד באתר "גן השלושה" הידוע יותר בשמו  הערבי "סחנה". באתר הנופש הפופולרי הטבע משתלב עם עבודות פיתוח שנעשו משנות החמישים על פי תיכנונם של ליפא יהלום ושל דן צור. הדבר הבולט בסרט הוא העושר החזותי של מגוון הצבעים העזים שמתקבל מהצמחיה הירוקה, מהצבע היחודי של המים העשירים במינרלים וגם מהמבקרים במקום. טל סיפר שבתור ילד מקיבוץ סמוך לסחנה היה מקום מרכזי בנוף ילדותו, אך מאז לא ביקר שם יותר משלושים שנה עד לאותו ביקור שהביא לרעיון לעשות סרט שיתמקד בגן. משנכנס לגן טל הרגיש שהוא רוצה להשאר ולהביט באנשים ונשאר שם כשנתיים. למעשה, עלילת הסרט כולה מתרחשת בתחומו של האתר. 




מתוך הסרט


האנלוגיה בין הגן השופע והמגודר לגן העדן ברורה. גם המיקום מתאים לפי המקורות. בתלמוד הבבלי מוזכר: "אם גן עדן בארץ ישראל הוא, בקעת בית שאן פתחו". מעבר למשמעות הצורנית יש להקבלה לגן העדן משמעות עמוקה בעיני טל שהיא המניע לכל הפרויקט. גן העדן הוא הארכיטיפ של אוטופיה. ברמת המקום זה קשור לניסיון של האדם לצור סביבה יפה עוד יותר מהטבעית באמצעות פיתוח הנוף. הדבר מתקשר למפעל הציוני, עליו ניתן לומר שגם הוא אוטופיה בפני עצמו. גם את הדמויות ואת סיפוריהן המתמקדים בפרידות אפשר להציב בהקבלה לניסיון להגיע לגאולה ולחוסר היכולת לממש אותה. בכמה מן המונולוגים הדמויות מעלות כמיהה לחזור לרגע לפני הפרידה או שואלות את עצמן מה היו עושות לו מושא אהבתן מן העבר היה מזדמן בדרכן.


הכמיהה לעבר או הניסיון להתמודד איתו ולבחון אותו מחדש יכולה להתקשר גם לנוסטלגיה. הגן שהיה לנוף ילדותו של הבמאי נראה כמו אי שהזמן בו קפא מלכת. לקראת סוף הסרט משולב סיקוונס של קטעי ארכיון מכמה תקופות, ובכולן הנוף נראה כמעט זהה. האלמנט הנוסטלגי היה קיים גם בסרטו הקודם של טל "ילדי השמש". אולם לשאלתי טל מבקש להבחין בין סרט שנוגע גם בעבר לסרט שמתרפק על העבר או כפי שענה "אם נוסטלגיה היא התרפקות על העבר אז הסרט אינו נוסטלגי". בעיניו גם "ילדי השמש" אינו סרט נוסטלגי על אף היותו מורכב מחיבור של קטעי ארכיון בליווי זיכרונותיהם של מי שהיו ילדים באותה התקופה. נראה שטל היה מעדיף לראות בקיבוץ של פעם ביטוי בשטח לציונות. כאשר הקיבוץ כמו הציונות כל אחד מהם הוא אוטופיה, כמו זו שעולה מתמונת הגן.

טל רואה בשפה הקולנועית בסרט משהו מרכזי והגדיר אותה "אסתטיקה קולאז'יסטית, תחביר קולנועי מהותי ליצירה שלא רק מקשט אותה". השאיפה של טל ליופי היא יוצאת מן הכלל בקולנוע המקומי וגם יחודית בקולנוע התיעודי העכשווי בכלל. בנקודה זו הסרט מזכיר סרטי תעודה ישנים שכיום עשויים להתפס כסרטי תעמולה. כפי שאמר לי במאי צעיר בשיחה על הסרט "כשיש כזו הצפה של יופי, אני מרים גבה". אולם בניגוד לאותם סרטים ישנים יש בסרט מימד של ביקורתיות, ואין בו רק בחירה בדמויות יצוגיות. כאן כדאי להזכיר בנוסף לצילום את מבנה הסרט ואת העריכה הלא שגרתית לפיהם אין התמקדות בגיבור מרכזי אלא בפסיפס של דמויות שהגן מכיל. המבנה שומר את המקום עצמו כל הזמן במרכז. 

לא רק דמויות יצוגיות


מבאי הגן טל בחר בטיפוסים עממיים. אחרי אחדים מהם עקב בזמן ביקורם בגן ועקב אחרי אותן סיטואציות מזמן הביקור כמו דוברי רוסית שהגיעו לנופש עשיר במוזיקה, ילדים חרדים שמתנסים לראשונה בקפיצה לבריכה ממצוק הסלעים או טקס סיום מלא בפאתוס של מחנה קיץ לילדים בסגנון יוון העתיקה הכולל השבעה ריקה מתוכן. דמויות אחרות הופיעו רק לקטעי וידאו סטילס קצרים שמחזקים את את התחושה של הזמן שקפא מלכת. רוב המצולמים חייכנים ונראה שהצילום מחמיא להם. נראה שהבחירה בהם נועדה להעביר את המרקם האנושי המגוון של המבקרים בגן ולא רק לקשט את הסרט. בנוסף להם נבחרו הדמויות העיקריות להן טל הקצה זמן צילום נרחב יותר. עבור הנבחרים נראה שהביקור בגן הוא חוויה מאוד אישית. חלקם משתייכים לקבוצה וכמה מהם מגיעים לגן באופן קבוע לבדם, אך כולם מוצאים בגן או שטל מוצא בביקורם בגן דרך להתמודדות עם פצעים וצלקות שנגרמו כתוצאה מפרידה או מאובדן.

את אותם נבחרים טל הציג לכאורה כפי שהם נוהגים בעת הביקור בגן ללא כל התערבות כשמאוחר יותר הוא הוסיף לכל מהם קטעי ווייס אובר. קטעי האודיו הוקלטו בבתיהן של כל אחת מהדמויות אליהן. לשם טל הגיע לבדו ללא מצלמה עם מכשיר הקלטה בלבד. הבמאי לא הסתפק בליהוק המוצלח של דמויות עממיות אך מודעות לעצמן ולחולשות שלהן. הוא שאף להגיע לסיפורים שישקפו במידה מדוייקת את ההוויה שלהן. הטכניקה של ההקלטה בבתים איפשרה הקשבה אמיתית. אותה אינטימיות הביאה לעומק בשונה מהכותרות הסטריאוטיפיות המוכרות לנו בליהוק של דמויות דומות בתוכניות ריאליטי. הסיפורים כולם עצובים ולעיתים הטקסט נשמע ספרותי, כמו במקרה של דמותו של הגבר הראשון שמופיע האומר "הגוף שלי זקוק להרבה עייפות". הוא מספר על התפרקות שגרת חייו לאחר עזיבת אשתו. הסחנה בשבילו כמו לדוברים נוספים היה קרש הצלה.


מתוך הסרט



לפיתוח השפה הקולנועית המיוחדת יחד עם טל אחראים גם הצלם הראשי דניאל קדם והצלם הנוסף איתי מרום, עבודות קודמות של כל אחד מהם כבר יצא לי לציין לטובה. קדם וגם מרום צלמים מאוד מיומנים ומלאי כשרון, אך הבחירה בהם אינה מובנת מאליה. טל מנמק את הבחירה בצילומים הממושכים בגן השלושה בתקופה שנפרשה על פני שנתיים. יתכן וצלם מבוגר יותר בעל שם לא היה שש להכנס לתהליך הארוך שדרש הרפתקאת שטח כזו. לעומתם שותפה משמעותית נוספת ליצירה היא נילי פלר. בניגוד לשני הצלמים השייכים לדור הצעיר של היוצרים, כאן מדובר בעורכת בכירה, עתירת ניסיון ועטורת שבחים.

למרות האסתטיקה המוקפדת והיעדר סיפור קונבנציונלי המבוסס על גיבור, טל לא רואה בסרט יצירה שיכולה להיות מוצגת כוידאו ארט או בחלל תצוגה המיועד לאמנות פלסטית. הוא רואה בסרט עבודה עם מימד נרטיבי, ורואה חשיבות במימד של הזמן. תחילה היו לטל מחשבות לחזור לכמה מהדמויות ולעקוב אחר ההתפתחות בסיפוריהם. אולם אחרי כמה ניסיונות הוחלט לדבוק בפורמט הסופי של תריסר דמויות מובילות ולכל אחת מהן נשמע מונולוג אחד. אלמנט מרכזי נוסף הוא בניית העלילה סביב שנה שלמה תוך הבלטה של העונות השונות; קיץ, סתיו, חורף ואביב. 


מתוך הסרט


אחד ההישגים שאף אחד מאותם אנשים אינו יוצא נלעג גם כשטל עשוי להיות ביקורתי כלפי הדברים הנאמרים. לא תמיד בהכרח מדובר בביקורת, אלא לפעמים באי הסכמה או ברמזים שהדובר לא לגמרי מזדהה אם הדברים הנאמרים. כך באחד הקטעים היפים בסרט מקרה של גבר מבוגר ארוך שיער שמספר שבנו נהרג בתאונת גלישה אווירית. הוא מספר שהאירוע לא שינה לו שכן בשירותו הצבאי בזמן פעולות התגמול "לימדו אותי כשהיו נהרגים לנו חברים אז היינו שרים. היינו שרים כדי להחזיר את המורל". למרות דבריו והעובדה שטון הדיבור שלו נשאר יציב ולמרות המראה הזקוף והקשוח שלו, אין כאן שאלה שמדובר במשבר מצער שהיה לאירוע מכונן בחייו. זה עולה מהקונטקסט של הסיפורים כולם ומהרגישות בצילום בשעת השחייה ובשעת המקלחת עם הרמז העדין לבכי בזמן שהוא מספר שהאם להבדיל ממנו "לקחה ללב".

לשאלה מדוע "גן עדן" ו"ילדי השמש" נבדלים מרוב הסרטים התיעודיים המוכרים העוקבים אחרי דמות ראשית עם קו עלילה ברור, טל עונה שהקולנוע התיעודי מושפע יותר ויותר מהטלויזיה. הטלויזיה היא הממנת של הסרטים ויש לה אסתטיקה משלה, וזו מגמה שמאפיינת את רוב הקולנוע הדוקומנטרי בעולם. כשהזכרתי סרטים שהצליחו בפסטיבלים בעולם כמו "בית חולים דאנובה" ו"חייל על הגג" ויוקרנו בקרוב בפסטיבל "דוקאביב" כדוגמאות לסרטים מחו"ל התלויים במקום ההתחרחשות ללא דמויות מובילות וגם ללא קו עלילה מובחן. טל השיב שאלה היוצאים מן הכלל ושדווקא בישראל בגלל האנומליה של שני ערוצי נישה דוקומנטריים ערוץ 8 ויס דוקו שאינם תלויים באופן ישיר ברייטינג ישנה פתיחות לניסיונות אחרים. הוא מעיד שאילולא אותה פתיחות ואמון מצד יס דוקו "גן עדן ו"ילדי השמש" לא היו קיימים. במקרה של שני הסרטים יס דוקו היו הראשונים לתמוך בפרויקט כגוף משדר ורק אחר כך הקרנות נכנסו לתמונה. 



מתוך הסרט

כדוגמאות נוספות לסרטים מאותה מגמה טל הזכיר את סרטיהן של נורית אביב ושל ענת צוריה. לאחרונה הוקדשו שני מאמרים בכתב העת המקוון "תקריב" אותו טל עורך יחד עם ענת אבן. עם זאת, טל מוסיף ש"בישראל הסיפורים מאוד חזקים, והמציאות הפוליטית וזועקת להתערבות. המציאות דורשת אמירה ברורה. זה משפיע על אופי הסרטים". על אף ש"גן עדן" אינו סרט פוליטי באופן מובהק, האלמנט הפוליטי קיים בו בכמה נקודות. בדיון של הנהלת האתר הם בוחנים איך לשקף ששיעור המבקרים הערבים בגן דומה לפלחם באוכלוסיה בניגוד למוניטין שיצא למקום. בתחילת הסרט השומר נשאל אם יש בפנים הרבה "בני דודים". בהמשך הסרט מגלים שגם הוא בעצמו הינו ערבי. חרדי מבוגר שואל בהתרסה מבקרים אם הם "לא יהודים" כשהוא מחפש גברים שירצו להניח תפילין. בהסבר הלאקוני על אתר חומה ומגדל המשוחזר הצעירים נראים משועממים ולעומתו המונולוג של הנערה שעלתה לארץ מבקש לשים במרכז את האישי מול הלאומי.


המתח בין היהודים לערבים עולה אולי בצורה החזקה ביותר בסיפור של איהאב שהתאהב במרינה על מדשאות הסחנה ואחרי מערכת יחסים ארוכה נאלץ להפרד ממנה כאשר אביו גילה על הקשר. מרינה נישאה לגבר יהודי וגם לאיהאב יש אישה אליה "התרגל". לשאלה מדוע אם כך כמי שתומך בקולנוע פוליטי הוא עושה סרטים שאינם פוליטיים באופן מובהק, טל משיב שבישראל תחת הכותרת של קולנוע פוליטי מצויים בעיקר מאמרים מצולמים. אלה בדרך כלל נוגעים בכיבוש או בסמלים המובהקים שלו כמו הגדר. בעיניו יש בנקודה זו זילות של המושג פוליטי שכן קולנוע פוליטי יכול להכיל גם סרטים העוסקים באתוסים הגדולים של החברה, כמו גם קולנוע שהשפה שלו מאתגרת את המבנים ההגמוניים של השפה הקולנועית. לטעמו גם "ילדי השמש" וגם "גן עדן" מייצרים דיאלוג ביקורתי ומורכב עם הציונות ובכלל זה המופעים הבעיתיים שליוו ומלווים אותה. כמו עם רעיון האוטופיה שבמהותו מכיל בתוכו מימד של כשלון. 

מתוך "ילדי השמש"


בראיון לטל גורדון לתכנית "הכל תרבות" של הטלויזיה החינוכית טל סיפר על הסחנה שזהו אחד המקומות היחידים בישראל בהם אפשר למצוא על אותו דשא את כל השבטים הישראליים יושבים על אותו דשא, לא כל כך סובלים אחד את השני אך עדיין יושבים על אותו דשא ונכנסים לאותם מים. טל גם הגדיר את הגן "כאחד מהאייקונים של החופש והנופש העממי הישראליות". מה שעושה את הסרט למתאים מאוד לשידור ביום העצמאות, ואכן יס דוקו בחרו לעשות מחווה לרן טל בערב יום העצמאות ולשדר את הסרטים "ילדי השמש" בשעה 21:00, "גן עדן" בשעה 22:15 ואת "מוכר הרגשות" על הבמאי ג'ורג' עובדיה בשעה 23:30. למחרת ביום העצמאות יהיו שידורים חוזרים לסרטים.

הטריילר לסרט



TPB AFK
במאי: סימון קלוזה                    שוודיה, 2013

הסרט יסקרן את מי שתהה איך "גוזלן" נראה מאחורי הקלעים

במסגרת פסטיבל "פרינט-סקרין" בסינמטק חולון המוקדש לתרבות דיגיטלית יוקרן הסרט "The Pirate Bay Away From Keyboard". הסרט מתאר את המאבק המשפטי העיקש שניהלו האולפנים הגדולים בהוליווד נגד מייסדי אתר שיתוף הקבצים הידוע. גוטפריד סוורטהולם, פיטר סונדה ופרדריק ניי הם צעירים שוודים מומחים למחשבים הקימו בשנת 2001 את האתר מתוך תפישה אידיאולוגית חתרנית. עם הזמן האתר נהיה לאחד הפופלריים בעולם, עד שנגד השלושה ונגד קארל לונדסטרום מנכ"ל ספקית האינטרנט שדרכה האתר פעל הוגש כתב אישום חריף על הפרת זכויות יוצרים. התביעה דרשה מאסר בפועל לארבעה ותשלום קנס של עשרות מיליוני דולרים. הסרט עוקב אחר המייסדים מתחילת דרכם ועד מאבקם המשפטי. הסרט יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" בנוכחות הבמאי. אולם קודם, כחלק מרוח השיתוף האופיינית לפיראטים הוירטואליים והרצון להביאו לקהל רב הוא מוקרן ללא תשלום בסינמטק חולון ביום ו' 19.04.2013 בשעה 14:00. הכניסה מותנית בהרשמה מראש. 


בקרוב אפתח סדרה חדשה של הקרנות סרטים תיעודיים מלווים בהרצאות שלי בבית קולנוע במרכז. כשהתכנית תסגר אפרסם עוד פרטים, בינתיים ניתן לפנות אלי.