יום שני, 19 במאי 2014

דוקאביב 2014 - השלמות מומלצות


פסטיבל "דוקאביב" הגיע לסיומו. בפסטיבל היו סרטים רבים שכדאי לראות. בחרתי לציין כמה מהם שלקחו חלק בתחרות הישראלית והם זמינים כעת לקהל בבתי הקולנוע או על מסך הטלויזיה.

אביגיל שפרבר מבקרת את אחותה אריאלה בזמן המאסר

תקופת מבחן


במאית: אביגיל שפרבר                           ישראל, 2014

אחד הדברים הבולטים בסרט של אביגיל שפרבר הוא היעדר הסיבות. כל ההסברים נשארים מאחור. בסרט לא מפורט על מה נשפטה אריאלה אחותה ונשלחה למאסר. לא מוסבר הרקע ממנו הגיעה אריאלה ומהן הסיבות הפרקטיות שהובילו את משפחת שפרבר לאמץ אותה אליה (בסרט האח יוסי מונה רק את הסיבות הערכיות שהניעו את ההורים כדתיים לאומיים לאימוץ) וגם לא מהן הסיבות לפרידה בין שפרבר ובת זוגה. אותו היעדר מראה את כוח הגדול שיש לסרט, כל ההסברים האלה לא נדרשים לצופים. כל רגע בסרט ברור מהסיטואציה עצמה ומהקרבה בין הדמויות; שפרבר עצמה, אריאלה אחותה המאומצת, ההורים ויתר האחים. הקטעים היחידים שיכולים להחשב כהסברים מקדימים הם קטעים מתוך סרט ישן ששפרבר עשתה על משפחתה בשנת 1999 בשם "אחותי בנצ'יה", אך גם הם לא משובצים בסרט בצורה טריוויאלית של חומרי ארכיון שנועדו להעביר פיסות מידע מסוימות.



אביגיל שפרבר משמאל עם אחותה שרה ברגע מתוך הסרט בו
האחות מציינת את יכולתה של שפרבר להכיל הרבה זהויות מורכבות 


הבחירה הזו לא לרדת לאותם פרטים לא רק שומרת על הסרט מקלישאות של מבנה שאנחנו כבר מכירים, היא גם מגינה על הדמויות ומעניקה לסרט עדינות למרות החשיפה האישית הגדולה. הדיוק בצילום מוסיף לעדינות. גם ברגעים הקשים המצלמה מציגה את בני המשפחה בצורה מחמיאה. שפרבר שצילמה את רוב הסרט בעצמה כבר הוכיחה את כוחה כצלמת בסרטים "החולמות", "סופרוומן" שזכה בפרס הצילום בשנה שעברה ב"דוקאביב" ובסרט "התליין" שבו גם היתה במאית שותפה לצד נטעלי בראון שזכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה בשנת 2010. לשפרבר יש יכולת לתפוס סיטואציות מרגשות ולהכיל אותן במלואן גם כשהן קורות בחללים קשים לצילום כמו מסדרונות צרים בכניסה לבית הסוהר, ולמצוא זוויות אסתטיות מחד ונטולות מניירות מאידך. מהסרטים שראיתי בתחרות הישראלית הסרט היה הבולט ביותר ושמחתי שגם השופטים החליטו להעניק לשפרבר את פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר וגם את פרס הצילום. סרט אחר בפסטיבל שעסק בנושא דומה בצורה רגישה היה "אחים" שבלט לטובה בתחרות "דוקצעיר" לבתי הספר התיכוניים וגם זכה בה על אף שיצא ממגמה קטנה בפנימית קריית יערים.

הסרט יוקרן בסינמטק חיפה בתאריך 23/05/14 ובמהלך חודש יוני נקבעו לו הקרנות נוספות בסינמטק תל אביב, וכן בסינמטק ירושלים ובסינמטק הרצליה.

בתה של דימנט בשעת חופשה במדבר
צילמה מפיקת הסרט קלאודיה לוין
תפקוד גבוה

במאית: דנה דימנט                                   ישראל, 2014


 לעומת "תקופת מבחן" מדובר בסרט אופטימי יותר. זה לא אומר שמדובר בנושא קל יותר או פחות רגיש. היוצרת דנה דימנט רצתה לתעד את ההתמודדות האישית שלה כאם לבת אוטיסטית. מאז שבתה אובחנה היא הרגישה שאפיקי הטיפול המוצעים הכוללים תרופות שלא מתאימות לכולם כמו ריטלין ואדרל וחוסר רגישות וחשיבה סטריאוטיפית מצד החברה. במהלך הצילומים התוכנית מעט השתנתה כאשר היא גילתה דרך ארגון אס"י קהילה פורחת של אוטיסטים מבוגרים שהשלימו עם הדפוסים היחודיים להם. דימנט גם הכירה הורים לילדים שאובחנו על הספקטרום האוטיסטי שבוחרים לתת לילדיהם תקווה לחיים שלמים לעומת כל אלה שמבקשים למתוח מחיצות ולהדביק תוויות לילדים. למרות כל הקשיים דימנט יצרה סרט מחוייך ברובו שמלמד לא רק על התמודדות עם אוטיזם אלא גם על האפשרות להכיל את האחר. כדאי לשים לב למוזיקה לה אחראי מעצב הפסקול מיכאל אמת. הסרט מלווה בצלילים הנשמעים כמו גרייה חושית נעימה שמוסיפים סקרנות. מבחינת הנושא יש בסרט "תפקוד גבוה" השלמה ל"סרט בר מצווה" הנוגע ללב של דנה אידיסיס שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל שבמרכזו עומד אחיה האוטיסט של הבמאית.
  
הסרט ישודר בערוץ 8 למנויי הוט בתאריך 01/06/14 בשעה 22:00.


סרט על הסופר המפורסם שבתו הבמאית לא זכתה להכיר
בתמונה 
יעקב שבתאי בצעירותו

אבא שלי, יעקב שבתאי

במאית: נועה שבתאי                             ישראל, 2014

בעיני מנחם פרי, אחד המרצים הנחשבים לספרות שגם ערך את ספריו של יעקב שבתאי, הניסיון להצמד בקריאה לפרטים האוטוביוגרפיים של הסופר עושה רדוקציה ליצירה. אולם בעיניו הכלל הזה לא חל על נועה שבתאי יוצרת הסרט. נועה היא בתו של הסופר המפורסם יעקב שבתאי שלא זכתה להכיר את אביה. שבתאי מת ממחלת לב כשהיתה רק בת שמונה חודשים לאחר שניהל עם אימה מערכת יחסים מחוץ לנישואיו מהם יש לו עוד שתי בנות מבוגרות יותר. הסרט הוא ניסיון ראשון של הבת להתמודד עם החור שהותיר אביה וגם הזדמנות להכיר מי היה וכיצד התנהלו חייו האישיים. במסע מלא סקרנות והומור נועה חוזרת לנקודות ציון בחייו של אביה, ליצירותיו המפורסמות שכללו את הספרים "זכרון דברים" ו"סוף דבר", את התסריט לסרטו של אורי זוהר "עיניים גדולות" ופזמונים ומחזות. היא גם פוגשת את אחיו של שבתאי, אהרן המתרגם והמשורר ויואל צייר שחי בצרפת. יותר מבכל המקומות האחרים בהם חיפשה נועה, נראה שבמפגשים עם הדודים היא מצאה קווי דימיון לדמות של אביה כפי שהצטיירה מסיפורי האחרים וגם צעד ראשון בקבלה למשפחה החצויה שלה.

הסרט שודר בערוץ 8 ביום א' 18/05 והוא זמין לצפייה ללא תוספת תשלום למחוברים לשירות ה- VOD של הוט.
למעדיפים את המסך הגדול, הסרט יוקרן שוב בסינמטק תל אביב במהלך חודש יוני.

הבמאי, המפעיל והסייען יחד בקולנוע
שירמן, בן יצחק וחסן יוסף בתום ההקרנה ב"דוקאביב"

הנסיך הירוק

במאי: נדב שירמן                        ישראל, בריטניה, גרמניה 2014


בתחרות בה היתה קשת רחבה של מגוון נושאים קשה להמנע מיצוג לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד מהסרטים שנגעו בנושא הוא "הנסיך הירוק". קשה להתייחס לסרט העוסק בסייען פלסטיני ומפעילו בשב"כ מבלי להזכיר את "שומרי הסף" ואת הסרט העלילתי "בית לחם". הסיפור של מסעב חסן יוסף כבר התפרסם בכתבות עיתונאיות ובתוכניות טלויזיה. מדובר בבנו של אחד ממנהיגי החמאס ברמאללה ששיתף פעולה עם ישראל במשך שנים, המיר את דתו לנצרות והיגר לארצות הברית. הסרט חושף גם איך הדברים נראו מצד גונן בן יצחק מי שהיה רכז השב"כ שהפעיל את מסעב. בין השניים התפתחה מערכת יחסים קרובה מעבר לקשר המקצועי בטחוני. מה שהביא את בן יצחק להסתכן ולהחשף כאשר הבין שהוא חייב לעזור למסעב. בתום ההקרנה השניים עלו במפתיע לבמה יחד עם נדב שירמן. הקהל קם על רגליו והריע לשניים דקות ארוכות בזכות החיבור מעורר התקווה ביניהם.

לזכות הסרט יאמר שהוא בעל מבנה מאוד ברור, הצילום מוקפד מאוד והוא ארוז לתוצאה סופית מאוד מלוטשת, לעיתים מולוטשת מדי. בכמה מהקטעים נדמה שחלק מקטעי ארכיון ומהקטעים המבויימים לשם המחשה מכבידים ולא תמיד נחוצים. אולם גם איתם הזרימה של הסרט לא נפגעת. אותה האפקטיביות הביאה את השופטים ב"דוקאביב" להעניק לו את פרס העריכה, עליה אחראים ג'ואל אלכסיס וסאנג'יב היראטאמי. לפני כן, הסרט כבר זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס בקטגוריה הדוקומנטרית, והשבוע הוא עלה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ. מה שמראה על הכיוון המסחרי שלפעמים הביא לבחירות קלישאתיות מעט כמו ההצגה של מסעב כאילו מבעד למצלמת הבטחון באחד הקטעים. גם הבחירה בשפה האנגלית בה מדברים המרואיינים לא תמיד נראית לגמרי טבעית. השוואה מעניינת מלבד "שומרי הסף" שמאוד דומה מבחינה צורנית ו"בית לחם" לו בן יצחק תרם הרבה מידע בשלב התחקיר, היא לסרט "משפטי חיים" שהיה אחד הסרטים הדוקומנטריים הבולטים של השנה האחרונה ונוגע בקרע שבמעבר בין העולמות.  



הסרט עלה להקרנות מסחריות ברשת "לב".

יום רביעי, 7 במאי 2014

המלצות לדוקאביב 2014 - שיר מהג'ונגל ואחרים

 
פסטיבל "דוקאביב" יפתח ביום חמישי הקרוב. כמדי שנה יוצגו בו עשרות סרטים מרחבי העולם ומישראל. גם הפעם הקפידו לשלב בתוכנית הפסטיבל סרטים עם מכנה משותף של ביקורת חברתית. על שלושה מהם בחרתי לכתוב כאן. הסרט "שיר מהג'ונגל" עוסק בלואיס סרנו האמריקאי שעזב את הכל ועבר לחיות ביער גשם במרכז אפריקה שם נקלט על ידי שבט מקומי. הסרט "על גג העולם" עוסק בריינר פוס שהיה בנקאי בכיר בבנק מרכזי בגרמניה, והסרט "בתים לכולם" המציג מצב אבסורדי של אלפי בתים ריקים בספרד בשעה של משבר כלכלי בה קניית בית הפכה לחלום רחוק עבור רבים. לצד ההקרנות המסורתיות בסינמטק תל אביב ובנמל תל אביב, בפסטיבל השנה ישולבו גם הקרנות בבר-קיימא שנמצא בבעלות קואופרטיבית, בגינת לוינסקי ובמרכז הקהילתי הערבי-יהודי ביפו.


לואיס סרנו בביתו במרכז אפריקה

שיר מהג'ונגל

במאי: מיכאל אוברט                     גרמניה, הרפובליקה המרכז אפריקאית 2013

אוברט הוא עיתונאי גרמני עטור פרסים שמתמחה בסיקורים מאיזורים מרוחקים שעומדים במוקדי סכסוך או מפינות חמד לא מוכרות. לרפובליקה המרכז אפריקאית הוא הגיע בשנת 2009 כדי לכתוב על המתח הנוצר מתהליך של פיתוח באיזור יערות הגשם והשפעתו על קבוצות אתניות החיות שם. מהר מאוד אוברט שמע שבקרב המקומיים חי אדם לבן שיוכל להכיר לו את אורחות חייהם של שבט הבאיאקה.

השמועה התבררה כנכונה ואוברט פגש את לואיס סרנו שחי כבר קרוב לשלושים שנה ביער הגשם. סרנו יליד ניו ג'רזי למד ספרות באוניברסיטת איווה והוא אף חבר קרוב של במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש. ג'רמוש תיאר אותם בצעירותם כמרדנים שתמיד חשדו בממסד. סרנו השקט פחות ראה את עצמו משתלב במערכת ונסע לסקוטלנד, שם עסק בעבודות חקלאיות עונתיות. בין העונות היה מגיע לאמסטרדם וביצע עבודות של תרגום ועריכה. הוא התעניין מאוד במוזיקה וחיפש להכיר סגנונות חדשים. כך ערב אחד האזין בדירתו באמסטרדם לתוכנית רדיו של שירים אפריקאיים. שיר אחד בתוכנית תפס מיד את אוזנו. זה היה קטע של שירה פוליפונית ממרכז אפריקה. מרגע זה סרנו התחיל לחפש מוזיקה דומה לזו ששמע. הוא קנה כל תקליט שמצא שהכיל שירה אפריקאית מיערות הגשם, וגם ניסה לאתר במחלקות לאנתרופולוגיה הקלטות נוספות. המבחר שמצא לא השביע את תיאבונו, והוא קנה כרטיס חד כיווני למרכז אפריקה במטרה למצוא את המוזיקה אותה חיפש.


 
בתוך יער הגשם

סרנו התקבל בפנים יפות בשבט הבאיאקה והקליט מאות שעות של שירה ונגינה. מאז היער הפך לביתו. סרנו חי בקהילה של ציידים-לקטים שמקפידים על חיי נדודים במשך רוב חודשי השנה. בשאר הזמן הם חיים בבקתות עץ בכפרים קטנים. הוא למד את שפתם ונשא לאישה אחת מבנות הקהילה ולשניים נולד בן בשם סמדי. סרנו מספר שכשסמדי היה תינוק, הוא חלה מאוד והיה בין חיים למוות, ואז הוא הבטיח לבנו שאם יבריא הוא יקח אותו יום אחד למסע שורשים להכיר לו את העולם ממנו הוא בא.

 
סרנו עובד כמדריך תיירים בג'ונגל וגם כותב זכרונות ומנסה לגייס תרומות עבור הקהילה כדי לקדם בה את שירותי הבריאות והחינוך. עם זאת, עם בנו הוא מתקשר רק בשפת המקום וסמדי לא למד אנגלית. עבור ילד שמעולם לא עזב את היער זהו שוק גדול להגיע לניו יורק. באחד הקטעים היפים בסרט סמדי סידר את כל הצעצועים והתקליטורים שקיבל במתנה על המיטה ואמר שלצערו הוא לא יודע איך הדברים נקראים ומה שוויים. אם היה יודע אולי היה יכול להחליף אותם בחפצים בעלי ערך אמיתי שהיו יכולים לעזור לבני הקהילה כמו רובה וגיטרה. עם צעצועים הוא לא יכול לחזור לאפריקה.

סרנו מציין שגם עבורו מוזר לחזור לניו יורק ולהרגיש כמה העולם המערבי מושתת על דברים מלאכותיים. לטענתו זה לא נכון להסתכל על הג'ונגל כעל איזור בתולי שלא עבר פיתוח. זו אדמתם של הבאיאקה ושל שבטים אחרים שמתנהלים בה באמצעות ציד וליקוט מדורי דורות. בכך הם משפיעים על הסביבה כמו איכר שמעבד את אדמותיו. כדובר אנגלית סרנו מייצג את המקומיים לא פעם במאבקים סביבתיים נגד תוכניות פיתוח כפויות שמונעות מתוך אינטרסים צרים של חברות מסחריות. הוא גם מוטרד מתופעות לוואי שמתפשטות יותר ויותר בקרב הצעירים המקומיים כמו אימוץ של קודים שהיו זרים לחברה השבטית שהכיר כשרק הגיע ליער כמו שימוש בנשק.


סרנו ובנו סמדי בדירה בניו יורק

 זהו הסרט הראשון של אוברט כבמאי. לפני כן הוא כתב דיווחים כתובים בלבד. כעיתונאי אוברט נודד בעולם בעשרים השנים האחרונות אך תמיד חוזר לביתו בברלין, ולדבריו דואג למלא את חלקו בקהילה בכך שהוא מעביר הלאה את הידע והחוויות שצבר במסעותיו. זה ההסבר שלו מדוע הוא כל כך הסתקרן מדמותו של סרנו. בעיני אוברט סרנו הוא מעין אלטר אגו שעונה לשאלה מה היה קורה לו באחד ממסעותיו היה בוחר שלא לחזור ולהתיישב באחת מפינות גן העדן הנשכחות שאליהן הגיע. בתחילה אוברט התייחס לסיפור של סרנו כאל עוד כתבה עיתונאית, עד שפגש את אלכס טונדובסקי מפיק הסרט וסיפר לו על לואיס שגר ביער הגשם ומתכוון לקחת את בנו לראשונה לביקור בניו יורק. טונדובסקי אמר לו מיד שזו לא רק כתבה, אלא יש לו סרט ביד. אוברט חשש שכן עד אז מעולם לא עשה סרט, והנה בתום שלוש שנים של עבודה יש לו סרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באורך מלא בפסטיבל אידפא האחרון. מדובר באחד הפרסים החשובים בקולנוע הדוקומנטרי. בפרס זכו גם הסרט "בן דוד רחוק" של אלן ברלינר והסרט "כוכב השבלול" של יי סאונג'ון שהוקרנו ב"דוקאביב" בנוכחות היוצרים לפני שנה ולפני שנתיים בהתאמה.

אוברט צפוי להגיע כאורח לפסטיבל ויהיה נוכח בהקרנות הסרט. זה לא יהיה ביקור ראשון בישראל עבורו. אוברט כתב סדרת כתבות שהתפרסמה בעיתונים בגרמניה ובשווייץ על מסעותיהם של פליטים מאריתריאה בדרכם לישראל תוך התמקדות באלה שנחטפו בסיני ועברו התעללות קשה עד שבני משפחותיהם הצליחו לגייס את הכופר שדרשו החוטפים (הנושא עומד גם במרכז הסרט "כופר נפש" של קרן שעיו שמשתתף בתחרות הישראלית). אוברט גם המשיך ללוות את סרנו וסמדי ותיעד אותם בתקופה סוערת של חוסר שקט וקרבות אלימים במרכז אפריקה לסרט נוסף שעשוי לצאת בקרוב.

עדכון: מיכאל אוברט לא מגיע לפסטיבל, בהקרנות הסרט יהיה נוכח מפיק הסרט אלכס טונדובסקי.


הסרט משתתף בתחרות הבינלאומית.





 

על גג העולם 

במאי: מארק באודר                           גרמניה 2013
 
אם לואיס סרנו סירב מאז ומעולם להשלים עם השיטה, במרכז הסרט "על גג העולם" עומד ריינר פוס שהיה בעל עמדה בכירה בה. פוס היה בנקאי בכיר בבנק מרכזי בגרמניה, ואחרי שיצא מהמערכת הוא נכון לגלות איך נראה העולם מהקומות הגבוהות של גורדי השחקים בפרנקפורט, מוקד הכלכלה הגרמנית. הבמאי מארק באודר גם הוא מגיע עם רקע בתחום. לפני שלמד קולנוע הוא למד מנהל עסקים, ובתור סטודנט לקולנוע כבר החזיק בחברת הפקות משלו. זה לא מקרי שהשילוב בין הון ועוצמה עמד במרכז רוב הסרטים שבאודר הפיק.

בסרט "על גג העולם" פוס פורט את הסיבות שבעטיין השיטה הפיננסית הנהוגה מועדת לפורענות. לדבריו השיטה מכוונת להזין את עצמה לא תמיד עם אחיזה למה שקורה בשטח. מעט אחרי הראיון של אילנה דיין עם רקפת רוסק עמינח שעורר הדים רבים יש לצופים הזדמנות להקשיב לדבריו של בכיר לשעבר שלא מתבייש לספר איך הדברים עובדים. פוס מספר איך בסדר יום צפוף בו יוצאים מהבית הגדול למכונית המפוארת שמגיעה ישר לחניון התת קרקעי של מגדל המשרדים מאבדים קשר עם העולם החיצון ואין שום עכבות ושום דבר שעלול להפריע בביצוע העבודה, שכל מטרתה מיקסום רווחים.

השיחות עם הבנקאי המפוכח צולמו בגורד שחקים שעומד ריק מאז שנת 2007 בה התמזגו שתי חברות ענק. מלבד המטאפורה החזותית של המגדל הריק יש הקפדה סגנונית בצילום של תנועות מצלמה מדוייקות ושל שוטים רחבים וסימטריים שמאפיינים את סרטיו של ניקולס גיירהלטר שהוא אחד ממפיקי הסרט.
 
הסרט משתתף בתחרות הבינלאומית.



שורות של בניינים ריקים בספרד
 

בתים לכולם

במאי: גיריאון ווצל                                          גרמניה, ספרד 2013

שורות שורות של בתים חדשים נטושים. מעל לשלושה מיליון בתים לא מאוכלסים עומדים ריקים בפרברים שהוקמו ברחבי ספרד. חלילה לא מדובר בדיור בר השגה, אלא במגורי יוקרה עם גינות רחבות, בריכות צמודות, מרכזי קניות, מגרשי גולף, דרכי גישה ואפילו נמל תעופה חדיש. רק חסרים התושבים. מה לא ניסו, משלטי חוצות ופרסומות בעיתונים ועד סרטוני תדמית והדמיות משוכללות, כל אלה לא הצליחו למשוך קונים בתקופה של משבר כלכלי.

אמצעי המבע המינימליסטיים כמו השימוש בשוטים סטטיים ומחושבים מבליטים את המציאות לעומת הסיסמאות המוקלטות של הפוליטיקאים המקומיים שמשולבות בסרט אחת לכמה זמן כווייס אובר על שקופית שחורה. מול אותו חזון שהתבסס על תכנון עירוני לקוי ועידוד של לקיחת הלוואות ענק מהבנקים משעשע לראות את השימושים האלטרנטיביים שנמצאו לשכונות הנטושות כמו הכשרה של נהגי אוטובוסים ברחובות הרחבים ואימוני חיילים בלוחמה בשטח בנוי.

יש בסרט הרבה שוטים מרשימים וניואנסים דקים בעריכה שמתעלים על העובדה שבמשך יותר מחמישים דקות אנו צופים בעיקר בבתים ריקים. אולם נראה שקצת נעשה שימוש יתר בקומפוזיציות הגיאומטריות שבאות לחזק את הניכור של אותם פרויקטים לסביבה. התוצאה הסופית קצת מאכזבת לעומת סרטיו הקודמים של ווצל כמו "אל בולי - מעבדת בישול" ו"להוציא ספר עם שטיידל" שהוצגו בדוקאביב 2011. מבין שני הסרטים "אל בולי" סרט קומינקטיבי בהרבה ויכול לפנות לקהל רחב, אותו קהל שעוקב אחרי תוכניות בישול ובזכות הנוכחות של השף פראן אדריה, בעוד "שטיידל" פנה לקהל יותר מצומצם של שוחרי אמנות עכשווית ועיצוב גרפי. המשותף לשני הסרטים היה דיוק והכלה של העולם המקצועי באמצעות מעקב אחרי דמות שנבחרה בשל היותה עילוי בתחומה. הדמויות היחידות בסרט "בתים לכולם" הן של השומר באחד הפרויקטים שמשתזף על סף הבריכה הריקה ושל מחוסרי דיור בשולי הדרך שלא יכולים לחלום לגור באותם בתים ריקים. על פני סרטים שמבוססים על דמויות ווצל פנה לסגנון שמעדיף אסתטיקה הדומה לזו של במאי האוסטרי ניקולס גיירהלטר שהזכרתי כמפיק שותף בסרט "על גג העולם".

הסרט משתתף בתחרות עומק שדה.