יום שישי, 3 במאי 2013

המלצות לדוקאביב 2013 חלק ב' - מעשה בהרג, המתחזה ואחרים


שילוב של אכזריות וסוריאליזם

 מעשה בהרג


במאי: ג'ושוע אופנהיימר                        דנמרק, 2012

אחד הסרטים המעניינים ומעוררי המחשבה בפסטיבל עוסק במה שאירע בשנות השישים של המאה העשרים באינדונזיה. על רקע המלחמה הקרה התנהלו באינדונזיה מאבקי שלטון עזים בין סוקארנו לסוהארטו. השניים נחשבו לגיבורים לאומיים שהצליחו לשחרר את אינדונזיה מעול השלטון הקולוניאליסטי ההולנדי. סוקרארנו הכריז על העצמאות והיה לנשיא הראשון. את התמיכה בו הוא ניצל על מנת לבסס משטר רודני ולהאדיר את שמו בפלחן אישיות. "האח קארנו" כפי שכונה שלט במדינה העצומה ביד חזקה עד שחברו לשעבר לנשק הגנרל סוהארטו החל לכרסם במעמדו. כדי להגדיל את כוחו מול מי שנחשב לאבי האומה, היה על סוהארטו למצוא אויב משותף שיחבר בין הכוחות הפשיסטיים בצבא שהיו תומכיו הטבעיים לבין מי שהיו מרוצים פחות משלטונו של סוקארנו כמו גורמים איסלמיים ובעלי ההון. המטרה שסוהארטו סימן היתה המפלגה הקומוניסטית שהיתה בעלת בריתו של של הנשיא סוקארנו על אף שהוא עצמו לא נמנה על שורותיה. זהו על רגל אחת הרקע למעשי הטבח שהנהיג הצבא האינדונזי שתמך בגנרל סוהארטו במי שנחשדו כקומוניסטים. מלבד חברי המפלגה הקומוניסטית האינדונזית שהיתה עד אז הגדולה בעולם מחוץ למדינות הקומוניסטיות ופעילים חברתיים, החשד כלל גם את בני המיעוט הסיני שנחשבו למשתפי פעולה טבעיים של סין הקומוניסטית.

עד היום מעשי הרצח כמעט ולא מצויינים מעל דפי ההיסטוריה של אינדונזיה. ההערכות הן שבאותה תקופה בין השנים 1965 עד 1966 נרצחו יותר מ- 500,000 בני אדם, או כפי שמצויין בתחילת הסרט בין מיליון לשלושה מיליון נרצחים. גם אחרי שסוהארטו הודח בעצמו מהשלטון לטובת דמוקרטיה לפחות למראית עין בשנת 1998 מעשי הטבח לא נחקרו ואין אנדרטאות זכרון לזכר הקורבנות. לא רק שהרוצחים לא הועמדו לדין, הם נחשבו לגיבורים לאומיים שלחמו במפלגה הקומוניסטית שאיימה להשתלט על המדינה בדרכים אלימות. כפי שהסרט מלמד הרוצחים לא היו רק חיילים, אלא בעיקר באיזורים כפריים מלאכת הטרור הופקדה בידי גנגסטרים מקומיים. אותם פושעים אלימים קיבלו אפשרות לזכות במעמד לגיטימי בעיני השלטונות. רבים מהם תרגמו את הכח מתוך האימה שהשליטו באותם איזורים ואת הרכוש הרב שנפל לידיהם כשלל להון פוליטי, והשתלבו בעמדות בכירות בממשל ובכלכלה.

מי היה מעלה על דעתו כמה אנשים אנוואר הזקן החביב במרכז התמונה רצח בחייו?

הבמאי ג'ושוע אופנהיימר הגיע לצפון סומטרה, אחד מאותם איזורים, כדי לצלם סרט הקשור בתופעת הגלובליזציה. בכפר ליד העיר מֵדאן הוא התמקד בעובדים במטעי הדקלים. תנאי העובדה של אותם כפריים היו קשים מאוד והם היו חשופים לחומרי הדברה חזקים במיוחד. כשאופנהיימר ניסה לברר מדוע הם לא מתאגדים ומוחים על תנאי ההעסקה שלהם הוא הבין שמולם ניצב פחד גדול מהעבר. כל התאגדות עלולה להתפש כמעשה פרו-קומוניסטי וכמעט לכל אחד מהם בסתר היה סיפור על אב או דוד שנרצחו בשנות השישים.

אופנהיימר שהה באיזור תקופה ארוכה. הוא שמע שוב ושוב את אותם סיפורים ושמע עדויות ממקור ראשון מניצולים, עד שהגיע לדבר עם אדם שהתפאר לעיניו שהרג במו ידיו עשרות קומוניסטיים וכך זכה למעמד ולמשרה בכירה. אופנהיימר הבין שהיכן שהרוצחים נחשבים לגיבורים והניצולים מרגישים עדיין נרדפים יהיה יותר קל לשמוע עדויות מהרוצחים מאשר מהניצולים. הבמאי שם לב שכמה מהרוצחים ליוו את הסיפורים בהדגמות פיזיות כדי להמחיש את מה שהיה, ואז הוא עלה על רעיון לבקש מאותם רוצחים להמחיז בפני המצלמה את הסיפור שמאחורי מעשי הרצח.

לאחר שדיבר עם יותר מארבעים רוצחים אופנהיימר הגיע לאנוואר שהיה לגיבור הסרט. בנערותו אנוואר היה מספסר בכרטיסים לסרטים הוליוודים ולהשתתף בסרט קולנוע עם במאי אמריקאי היה חלום חייו. על כן אנוואר שנראה כמו סבא חביב עם חולצות צבעוניות הסכים להשתתף בניסוי שהבמאי הציב בפניו ושיתף פעולה יותר מכולם. רגע אחרי שהדגים את השיטה היעילה בה היה מוציא אנשים ללא משפט להורג אנוואר סיפר איך היה נרגע אחר כך באמצעות שתיית אלכוהול ועישון מריחואנה, ותוך כדי הוא עבר לשחזר את צעדי הריקוד מהמועדונים של אותם הימים. אנוואר ואופנהיימר הגדילו לעשות והקדישו את השיחזורים המבויימים של הרגעים הנוראים לז'אנרים שונים מעולם הקולנוע כמו פילם נואר ואפילו מחזות זמר.

באותו קטע מוזיקלי קשה להתעלם מהדיסוננס שבין אופי הסיפורים לנוף המדהים שמשמש כרקע לריקוד רב המשתתפים והתלבושות הססגוניות. בין כל זה בסצינה המצולמת לעילה אפשר להבחין בשביעות הרצון על פניו של אנוואר שנראה כמו ילד שזכה להגשים את חלום חייו. אופנהיימר אמנם מקשה על הרוצחים ולא מוותר להם על ההתמודדות עם העבר, אך עדיין קשה שלא לחבב את אנוואר בסוף הסרט. לגבי נקודה זו אופנהיימר טען בראיון "עשיית סרטים עשתה אתי לפחות שיפוטי" ושהחלוקה הדיכוטומית לטוב ורע עלולה להוביל למוסר  של "מלחמת הכוכבים". הסכנה באותם כלים שטחיים היא ביטול האפשרות להבין איך לאורך ההיסטוריה מעשים כאלה של רצח עם חוזרים על עצמם, או כפי שאחד הרוצחים טען בפני הבמאי שמעולם איש לא נשפט על הטבח באינדיאנים באמריקה ומעולם איש לא נשפט על הפשעים של האימפריה הבריטית.

מעשי טבח מהעבר מומחזים באמצעות מחזמר

אופנהיימר רצה להשתמש בפער הזה כדי לזעזע את הצופים. למילה Act  בשם הסרט באנגלית "The Act of Killing" יש משמעות כפולה לא רק במובן של מעשה אלא גם במובן של דרמה ומשחק. בתרגום השם לעברית מתקבלת משמעות כפולה מהמילה "מעשיה". באותה מידה התהליך טוען את הסרט במשמעות כפולה. הבמאי רצה לא רק לתת חשיפה לסיפור מהעבר האפל של אינדונזיה אלא להעביר מסר אוניברסלי שבוחן את השיטה שעומדת מאחורי מעשי טבח המוניים בעולם כולו. אחד הרוצחים סיפר שהדבר הכי קשה ברצח הוא הרגע עצמו בו אתה הורג אדם אחר לראשונה. אחרי הרצח לא משנה באיזה מקרה הרוצח מחפש צידוק או תירוץ למעשיו. במקרה שלפנינו הממשלה האינדונזית סיפקה את התירוץ בתעמולה אנטי קומוניסטית. מרגע שהרוצחים קיבלו את הלגיטימציה הפעמים הבאות היו קלות יותר.

אי אפשר להתייחס בביטול לתירוץ של אופנהיימר עצמו לחסד שהוא מגלה כלפי הרוצחים שכן הוא בעצמו סיכן את חייו בצילומי הסרט. עד היום השלטונות באינדונזיה מסרבים להתייחס לאותם מעשי טבח וכאמור לא מעט מהמשתתפים בהם נמצאים בדרגים בכירים בממשל ברפובליקה בימינו. למעשה הצילומים של הרוצחים הסיטו את החשדות מאופנהיימר בעיני אותם גורמים שהניחו שבכך אופנהיימר נוקט עמדה חיובית כלפיהם. אז הוא היה יכול לחזור ולצלם תחת אותו כיסוי גם עדויות מניצולים. גם אחרי שעזב את אינדונזיה אופנהיימר חשש להראות את התוצאה הסופית לאותם בכירים ששיתפו פעולה בהפקת הסרט. בנוסף לזה כל אנשי הצוות האינדונזיים קיבלו קרדיט אנונימי מחשש לפגיעה בחייהם.

הסרט יוקרן פעם אחת בגירסה רגילה ופעמיים בגירסת הבמאי של 158 דקות. כל ההקרנות בנוכחות היוצר. גם אחרי שאפילו וורנר הרצוג שהוא מפיק שותף בסרט הגדיר אותו כקשה לצפייה לא אופתע אם תתווסף עוד הקרנה לבקשת הקהל או בעקבות זכייה באחד הפרסים בתחרות הבינלאומית.




דמויות אותנטיות במסע מתוסרט ונוגע ללב
לחפש את ביל

במאי: יונאס פהר רסמוסן                      דנמרק, 2012

ג'ושוע אופנהיימר במאי "מעשה בהרג" שזכה למימון בעיקר מדנמרק הזכיר את העליונות של הקולנוע הדוקומנטרי הדני. במקרה של "לחפש את ביל" הבמאי דני אבל סיפור אמריקאי מאוד. כמו הסרטים "דטרופיה" ו"איוון ואיוונה" משנה שעברה "לחפש את ביל" נוגע במשבר הכלכלי ובהתפוררות בחברה האמריקאית. כדי לרדת לשורשיה של האמריקנה רסמוסן מציג סרט מסע בו משתתפות שלוש דמויות עיקריות; מייקל שחזר בתשובה והיה למטיף בשבחו של הגוספל, לוּ הצעירה שעוצרת טרמפים מבלי לדעת לאן שהיא מין גירסה אותנטית של זמרת דרכים יפה כמו הפרסונה מהקליפים של לנה דל ריי, והגיבור הראשי בוֹב המזוקן שיוצא למסע בעקבות הרכב שנגנב ממנו זמן קצר לאחר מותה של אימו. בוב מתחקה אחרי היומן של ביל מי שגנב לכאורה את הרכב. קשה שלא להבחין שמדובר במהלך מתוסרט, ובמאי הסרט אף הגדיר אותו כשילוב בין בדייה לתיעוד. אולם אחרי כמה דקות נשאבים לתוך העולם של הדמויות עם קטעים יפים וחזקים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית ומפסיקים להבחין בתפרים הגסים במכוון של הכוונת הדמויות . שימו לב, מבין ההקרנות רק  זו ביום שני תהיה בנוכחות היוצר.



גרטל ומלטה הוריו של הבמאי דויד זיווקינג בצעירותם
אל תשכחיני

במאי: דויד זיווקינג                    גרמניה, 2012

בסרטו הקודם דויד זיווקינג שילב בין חיפוש אחרי משמעות החיים לתיעוד אישי. הוא התנסה בשיטות לתרגול מדיטציה ונפגש עם הבמאי הנערץ עליו דייויד לינץ' ובמקביל התמודד עם קשיים במערכת היחסים. הפעם זיווקינג מוותר על הצד הגרוטסקי ומתמקד בסרט אישי יותר בו הוא חוזר לבית הוריו בעיירה ליד פרנקפורט. ההנחה של זיווקינג היתה שצילומים של סרט יאפשרו לו להשקיע יותר זמן ותשומת לב לאימו החולה באלצהיימר  וגם לעזור לאביו להתמודד עם המצב. מצד אחד, במדינות מפותחות השכיחות של אלצהיימר היא כה גדולה שכמעט ואין מי שלא יזדהה עם ההתמודדות מול שלבי המחלה אותם זיווקינג מציג. מצד שני, בעיני הקהל הישראלי הרגישות של הבמאי קרוב לוודאי תתפרש כמאופקת מדי, והסיפור עשוי להראות מינורי מדי גם כשעל הדרך זיווקינג מגלה שאימו היתה בצעירותה חברה בתא מרקסיסטי מהפכני ושנישואי הוריו לא תמיד היו מאושרים. הסרט התמודד לאחרונה על פרס "הלולה" מול "הדירה" של ארנון גולדפינגר כשלבסוף שני הסרטים נאלצו להסתפק רק במועמדות מטעם האקדמיה הגרמנית.




המאבק בדיעות הקדומות המובילות לרציחות של לבקנים בטנזניה

בצלה של השמש

במאי: הארי פרילנד                   בריטניה, 2012

בתחילת הסרט נראים קטעי דיווח על מעשי רצח ותמונות של גופותיהם של לבקנים בטנזניה. בטנזניה ישנם כ- 170,000 לבקנים, הבולטים מאוד משאר האוכלוסיה המקומית. מלבד אפליה הם סובלים מאוד מאמונות טפלות נגדם ובגלל אמונות לפיהן רופאי אליל מסוגלים להפיק מאיבריהם שיקויי מרפא. לפי המסורת הטנזנית הסגולות של אותם שיקויים נוגעות לתחומים רבים בחיים, וההשפעה המיוחסת להם כה חזקה עד שגם אחרי מותם של הלבקנים יש לצקת מיד בטון על הקברים כדי למנוע את הוצאת הגופות והגעתן למכשפים. התופעה לא חדשה והיא כבר סוקרה בסרטים תיעודיים כמו "אלבינו יונייטד" על קבוצת כדורגל יצוגית המורכבת בעיקר משחקנים לבקנים כדי להשתתף במשחק ראווה במונדיאל בדרום אפריקה. אולם דווקא "בצלה של השמש" מציג את התופעה בצורה יותר נוגעת ללב תוך כדי התמקדות בג'וזפת, פעיל חברתי שפועל באיזורים הכפריים באיזור ימת ויקטוריה ומנסה להוכיח שאין סיבה שלבקנים כמוהו לא ישתלבו בחברה. הצילום בסרט יפה ומוקפד ובהתאם לסרט העוסק בלבנים ושחורים יש בו משחקים של אור וצל וניצול יפה של שעות בין הערביים בהן גו'זפת מרשה לעצמו להחשף יותר לעולם. מבין ההקרנות רק  זו ביום ראשון תהיה בנוכחות היוצר.




שוטים מוקפדים שיוצרים תחושה של ניכור
בית חולים דאנובה

במאי: ניקולס גיירהלטר                       אוסטריה, 2012

הבמאי האוסטרי מוזמן להשתתף באופן קבוע בפסטיבל. בין סרטיו הקודמים ניתן למנות את "7915 ק"מ" ואת "מערב". הסגנון שגיירהלטר פיתח מזכיר את הקולנוע האוסטרי העלילתי העכשווי, הקפדה על שוטים יציבים ורחבים ללא מתן הסברים מיותרים לשיטתו. גיירהלטר ויתר על השימוש בראיונות וגם כמעט ונמנע מדיאלוגים. הוא מצלם את סרטיו בצורה מאוד אינטואיטיבית כלשדבריו העיקרון המנחה אותו הוא ""Have a vision and follow the vision. הסרט הנוכחי מציג פסיפס מקיף על אחד מהמרכזים הרפואיים הגדולים באוסטריה כולל התמקדות באיזורים שאינם פתוחים לציבור. הוא מומלץ בעיקר לצלמים ולחובבים של שוטים מדוייקים מבחינה גיאומטרית עד כדי ניכור.





שובו של ניקולס ברקלי
המתחזה

במאי: ברט לייטון                                   בריטניה, 2012

בעיני הפייבוריט הגדול לזכייה בתחרות הבינלאומית. סרט עם סיפור חזק ומוטרף שעדיף לא לדעת עליו דבר לפני שנכנסים אליו כי כל גילוי יהיה בגדר ספוילר. מבחינה קולנועית הבחירות של הבמאי הבריטי מזכירות את סרטיו של ארול מוריס (הדוקומנטריסט המפורסם שהיה גם ממפיקי "מעשה בהרג"), ראיונות מצולמים בקפידה עם שיחזורים דרמטיים מדוייקים ושימוש בקטעי ארכיון. כדאי מאוד לראות, לפחות עד שמישהו ירים את הכפפה ויעשה מהסיפור סרט עלילתי.


כריס מרקר זוכה למחווה השנה בפסטיבל

כל הסרטים ברשימה משתתפים בתחרות הבינלאומית. מלבדה ומלבד התחרות הישראלית צפויים עוד אירועים מעניינים בפסטיבל; כמו המחווה ליוצר הצרפתי הנהדר כריס מרקר שהלך לעולמו, כיתת אמן עם הבמאי אלן ברלינר וגם הכנס המיועד ליוצרים על מהפכת ההפצה הדיגיטלית שנערך בשיתוף עם האתר "תעשיה".


אין תגובות:

פרסום תגובה