הרחובות שלנו

המלצות לדוקאביב גליל

בשנים האחרונות אנו עדים להצלחה הגדולה של "דוקאביב" שמתבטאת באולמות מלאים כמעט בכל הקרנה. זאת בניגוד למה שמוכר לנו מפסטיבלים אחרים כמו בירושלים ובחיפה. מעבר לתכנית מגוונת והפקה מוצלחת, אפשר לומר שנקודת המוצא של "דוקאביב" לעומת שאר הפסטיבלים היא עדיפה מעצם זה שהוא ממוקם בעיר תל אביב. לפני מספר שנים ביוזמה מבורכת מנהלי הפסטיבל החליטו לנצל את הצלחת המותג ולהקים לפסטיבל שלוחה בפריפריה כנהוג בכמה פסטיבלים גדולים בעולם. זוהי השלוחה של פסטיבל "דוקאביב" במעלות-תרשיחא שנפתחה אתמול בפעם השלישית. האירוע הוא הזדמנות לתושבי הצפון לראות ממיטב הסרטים הדוקומנטריים על המסך הגדול.

בין הסרטים שיוקרנו בגליל שניים הם מומלצים במיוחד "אקזיט דרך החנות" ו"סקייט אוף מיינד". לא מעט ירימו גבה כשאני מזכיר באותה נשימה את אחד הסרטים המדוברים ביותר של השנתיים האחרונות, הסרט על בנקזי יחד עם סרט ישראלי דל תקציב, אבל בין הסרטים ישנם קווים מקבילים, כאשר הראשון עוסק באמנות רחוב והשני בספורט הכי אורבני שקיים נסיעה בסקייטבורד. הדימיון קיים גם מבחינת המבנה והצגת הדמויות כולל שימוש בקטעי וידאו חובבניים או מחתרתיים.

אקזיט דרך החנות

המסתוריות נשארת ופניו של בנקזי (כנראה) לא נחפשות לכל אורך הסרט

במאי: בנקזי                                  בריטניה, ארצות הברית 2010

קשה לכתוב על הסרט של בנקזי, אמן הרחוב המפורסם בעולם, כי מדובר בסרט מלא תעתועים. קשה לכתוב עליו גם כי הסרט מלא בהפתעות ואיכשהו מישהו בישראל פיספס בהפצה, והחשיפה שלו בארץ  בכמה הקרנות בודדות ב"דוקאביב" ובסינמטקים רחוקה מאוד מהפוטנציאל המסחרי שלו. בתחילת הסרט בנקזי שפניו (כנראה) לא נחשפות לאורך כל הסרט מספר שיש בחור שרצה לעשות עליו סרט תיעודי, אבל אותו בחור יותר מעניין ממנו, אז יצא שהוא עושה סרט על אותו בחור אלמוני ולא להיפך. כאן נכנסים לאחת השאלות העומדות מאחורי הסרט, האם זה סרט של בנקזי או סרט על בנקזי. בנקזי חתום על הסרט כיוצרו יחד עם שפרד פיירי המעצב שהתחיל עם תליית כרזות ברחוב והתפרסם עם עיצוב הכרזה של ברק אובמה בצבעי הדגל האמריקאי. גם בנקזי וגם שפרד פיירי אינם אנשי קולנוע. ככה שזה לא מובן מאליו שכבר בסרטם הראשון הם יצליחו לעשות סרט מתוחכם ומהנה עם עריכה מצויינת שיגיע למועמדות לאוסקר ולהכנסות של מיליוני דולרים ברחבי העולם. ככל הנראה השניים נעזרו גם בבמאי צללים. לעומת זאת כדמויות זה ברור שהשניים, במיוחד בנקזי עטור ההילה, הם מסוג הגיבורים המצליחים והשנונים שיוצרים דוקומנטריים היו רוצים להתמקד בהם.  

אולם כאמור גיבור הסרט לכאורה הוא לא בנקזי ולא שפרד פיירי, אלא תיירי גואטה צלם חובב צרפתי עלום שם נכון לתחילת צילומי הסרט. הכל התחיל כשגואטה הוקסם מעבודתיו של בן דודו "ספייס אינוויידר" שמפזר באתרים שונים דימויים קטנים עשויים אריחים קרמיים בצורה של דמויות ממשחק מחשב משנות השמונים. המעקב אחרי בן דודו עורר בגואטה דחף להמשיך ולתעד אמני רחוב נוספים שהכיר בלוס אנג'לס ובמקומות אחרים, כשהוא חולם לעשות עליהם סרט. לגואטה התפתחה אובססיה של ממש לתעד את עולמו ואת עולמם של אמני הרחוב, כפי שהוא אומר "מאחר ולא עשיתי סרט לפני, ולא ידעתי מתי לעצור, המשכתי לצלם".

מי אתה תיירי גואטה?

החלום של גואטה קרם עור וגידים אחרי מאות שעות של מעקב אחרי אמנים אלמוניים ברובם. זה קרה ברגע שהוא הצליח לתעד את בנקזי, שהוא לא רק אמן הרחוב הנודע בעולם, אלא גם המסתורי מכולם. זהותו של בנקזי עדיין לא ידועה, ולפני גואטה איש לא תיעד אותו בפעולה. גם לטקס האוסקר אחרי הצלחת הסרט בנקזי לא הגיע אחרי שהמארגנים סירבו לאפשר לו להגיע עם מסיכה על ראשו.

כך בתחילת הסרט גואטה מוצג כמי שמצלם סרט על בנקזי, זה קורה להזכירכם בסרט של בנקזי על גואטה. הטשטוש הזה בין המצלם למצולם מוביל לשאלה אחרת האם מדובר בכלל בסרט דוקומנטרי או שזה סרט מוקומנטרי, כלומר סרט מבויים שרק לכאורה מוצג כתיעודי. כל מילה יכולה להסגיר במשהו את השתשלשלות הדברים המפתיעה ככל שהעלילה מתקדמת, לכן לפחות לטובתם של תושבי הגליל אנסה להמנע מספויילרים. ההתפתחות בסרט כל כך מפתיעה ואפילו מופרכת כמעט שקשה להאמין שמישהו היה מסוגל לתסרט אותו מראש. גם אחרי צפיות חוזרות ומאומצות לא הצלחתי קטעים שחסרה בהם תחושת האותנטיות, מלבד אולי סצינה מחשידה אחת בה גואטה מתראיין לכתבת טלויזיה ואחד מחבריו מפריע לו בהערות בצרפתית תוך כדי. עם זאת, קשה להאמין שהדמות של גואטה שהיא גם פשוטה וגם מורכבת, דמות של אנטי גיבור מלא הומור עם מבטא צרפתי לא הומצאה על ידי תסריטאי מבריק.

אמן הרחוב המפורסם בעולם מגיע להוליווד עד מועמדות לאוסקר

האקדמיה האמריקאית החליטה להתעלם מאותם ספקות והסרט היה בחמישיית המועמדים הסופיים לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. מעניין לציין שלצידו ברשימה היה הסרט המצויין "האמנות בזבל" עליו חתומה הבמאית לוסי ווקר ובמרכזו האמן הברזילאי המפורסם ויק מוניז. זהו סרט נוסף בו יש עמימות לגביי מי הוא יוצר הסרט, האם האמן הוא רק הגיבור או שהוא גם יוצר הסרט. זהו סרט על מוניז או סרט שלו. האם מדובר בתיעוד של פרוייקט או בפרוייקט שתוכנן ותוסרט בצורה כזו שתהיה אפשרות לתעדו בצורה מעניינת. גם ב"האמנות בזבל" מתעוררות שאלות לגביי עולם האמנות. מוניז שהיה לאמן מצליח מאוד לאחר שהגיע משכונת עוני חוזר לתחתית הסולם במטרה לתרום לקהילה. יחד עם האנשים שגרים באתר הגדול בעולם להטמנת אשפה ומלקטים ממנו כל מה שניתן לשלוח למיחזור, מוניז משעתק יצירות אמנות מוכרות. הם בונים יצירה גדולת מימדים שמורכבת מפריטים שנמצאו בין האשפה באתר. בסוף התהליך מוניז מצלם היצירה, ומה שנשאר הוא תצלום, תצלום שמופיע בתוך סרט.

בנקזי אפילו מתוחכם עוד יותר מהמהלך המורכב שווקר ומוניז הצליחו להציג בסרטם. בנקזי הוא לא רק אמן רחוב מחתרתי, אלא גם אמן פלסטי נחשב שיצירותיו נסחרות במחירים אסטרונומיים. האם מי שיצירותיו מגלגלות כאלה סכומים יכול עוד להחשב כדמות מחתרתית ואנטי ממסדית? מה זה אומר על בנקזי? או שאולי השאלה, מה זה אומר על עולם האמנות ועל הדרך בו הוא מכתיר מלכים חדשים? בנקזי וגואטה מצליחים בסרט לערער את ההנחות המגדירות מהי אמנות, ובפרט מהי אמנות עכשווית. הם גם לא מסתפקים בזה, ובסרט עם עריכה מופתית שכולו זורם ומשעשע בנקזי ושותפיו יצרו גם דבר שכמעט נתפס כיומרני מעצם הגדרתו – קולנוע על קולנוע. יום אחד כשנדע מיהו בנקזי אולי תפתר העמימות מאחורי הסרט, עד אז נשאר עם ההנאה שבתעתוע.

הסרט יוקרן ב"דוקאביב גליל" היום ומחר.

סקייט אוף מיינד

סרט עמוק עם קטעי סקייט מלהיבים

במאית: קרין קיינר                                    ישראל, 2011

לפי השיבוץ בלוח ההקרנות במעלות כנראה שמישהו חשב על הדימיון שעולה בין סרטה של קרין קיינר לסרטו של בנקזי. יש פה כבר מחמאה אדירה לקיינר. כמעט כמו האובססיה של גואטה לתעד את אמני הרחוב, למחמד גיבור הסרט יש אובססיה לסקייט. גם כשהוא נחבל וגם כשהוא שובר עצמות הוא לא מסוגל להניח לסקייט בלי לקפוץ ובלי לגלוש. כאשר מחמד נמצא בבית, גם תוך כדי ניהול שיחות רבות משמעות, הוא נראה כמעט תמיד מול המחשב כשהוא לא מסוגל להניח את מבטו מסרטוני הוידאו של סקייטרים.

מחמד הוא בחור מיוחד שנטוע בין כמה עולמות. כמו בתיירי גואטה יש במחמד כגיבור כל מה שיוצר דוקומנטרי היה מייחל לעצמו. אולם להבדיל מגואטה מחמד הוא טיפוס רגוע ושקט, מהסוג שעוד יותר קשה למצוא. זה לא מוריד מכוחו כדמות מרתקת.

מחמד מעל המדרגות של גולדה

סרטה הקודם של קרין קיינר "רוח דרומית בחוף הילטון" עסק בגולשי גלים. מהנושא הזה דרך אחד הגיבורים שהוא גם גולש וגם סקייטר קיינר נחשפה לסצינת הסקייט המקומית. היא חיפשה סיפור מיוחד שיעמוד במרכז הסרט ויהיה שונה ברוחו מהסרט על גולשי הגלים. קיינר החלה לעקוב אחרי דמויות ידועות בסצינה כמו אבי לוזיה ולהגיע למרכז עולמם של הסקי יטרים בתל אביב מאחורי המשכן לאמנויות הבימה או כמו שהוא מכונה בקיצור בסרט "גולדה".

קיינר הוקסמה מהצעירים ומהתרבות האורבנית היחודית להם כמעט כמו שגואטה הוקסם מאמני הרחוב שתיעד. התכנון הראשוני היה להתמקד בארבעה גולשים שיבטאו את הרבדים השונים שמרכיבים את החבורה. ברגע שקיינר מצאה את מחמד היה לה ברור שהסרט יהיה עליו. מחמד הוא סקייטר נועז ונערץ על חבריו, אך אי אפשר שלא להתייחס גם לפרטים הבנאליים לכאורה. מדובר בנער ערבי שגדל ביפו והוא חי עם אלינה חברתו היהודיה בדירה בדרום תל אביב. כשלמעשה הזוגיות המיוחדת של הזוג הצעיר שחי כמו גדולים היא הבסיס לעלילת הסרט.

צילומים של גיא פיטשון מתוך הסרט

קיינר מצליחה דרך סיפורו של מחמד לחשוף את עולמם של הסקייטרים בארץ, בסרט מרגש שכולל לא רק קפיצות נועזות, אלא גם נוגע ברקע בשאלות מורכבות כמו האפשרות לזוגיות מעורבת בישראל ולמחסומים העומדים בפני מי שמגיע מרקע קשה, מה שנקרא בשפת הסקי יטרים "גטו". למרות הקשיים שעולים בסרט והפסימיות שנשקפת ממנו כתשובה לאותן השאלות הסרט נשאר מהנה וזורם, הרבה בזכות הומור והעריכה המוצלחת הסרט.

מחר יהיו שתי הקרנות מיוחדות לסרט במסגרת "דוקאביב גליל", הקרנה נוספת תהיה ביום חמישי. לפי אתר הפסטיבל הן פתוחות לציבור ללא תשלום.

 האמנות בזבל - עדיין מוקרן בסינמטק תל אביב

זו הזדמנות להמליץ על "לעיני כל" סרט קצר ויפה שכדאי לנסות להשיג, סרטה של גליה עוזמו על אמני הרחוב המקומיים Klone, Zero Cent ובעיקר Know Hope  המקבילה הישראלית של בנקזי. שלושתם הגיו מהרחובות בהם הם התפרסמו לגלריות ולמוזיאונים והחלו למכור את יצירותיהם. הסרט "האמנות בזבל", שהוא סרט מומלץ לצפייה בעצמו, עדיין מוקרן בצורה סדירה בסינמטק תל אביב. 

בונוס: בכותרת לא התכוונתי למשינה, השיר הנושא מתוך אקזיט דרך החנות