יום שני, 13 באפריל 2015

סרטים סביבתיים חדשים חלק ב' - מלח הארץ

הפוסט הקודם עסק בסרט "פתלתל" של אבי בלקין ואבי לוי אודות סיפורו של נהר הירקון. סרט נוסף שעוסק בנושא סביבתי שמופץ מסחרית בישראל הוא "מלח הארץ" של וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו.

כבאים נלחמים בלהבות בבארות הנפט שהוצתו בכוויית במלחמת המפרץ הראשונה
צילום של סבסטיאו סלגדו

מלח הארץ
יוצרים: וים ונדרס וג'וליאנו ריביירו סלגדו                    2014


אחרי שסרטו "פינה" הוצג בהצלחה בישראל לפני כארבע שנים גם סרטו הדוקומנטרי החדש של וים ונדרס "מלח הארץ" יצא להפצה מסחרית. גיבור הסרט הוא צלם הסטילס הידוע סבסטיאו סלגדו, ויחד עם ונדרס חתום עליו בנו של הצלם ג'וליאנו ריביירו סלגדו כבמאי שותף. הסרט כולל עשרות מצילומיו של סלגדו והסיפורים שמאחוריהם ממסעותיו בדרום אמריקה, באפריקה, תיעוד של זוועות מזירות מלחמה מרחבי העולם ועד המהפך שסלגדו השלים בחייו כשיחד עם אשתו הרים פרויקט ענק של שיקום יערות הגשם באיזור ממנו הגיע בברזיל ואת הצילום רתם ככלי למען הסביבה. "מלח הארץ" היה מועמד לאוסקר השנה, זכה בפרס חבר השופטים במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן והוקרן בישראל לראשונה במסגרת פסטיבל אפוס הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות.


סבסטיאו סלגדו נולד בברזיל בשנת 1944. ברזיל אז היתה פחות מתועשת ולא היוותה כח כלכלי חזק כמו היום. גם החקלאות היתה פחות מפותחת ואיימה פחות על על קיומם של יערות הגשם. סלגדו נולד בחווה שבה גודלו כל צרכי המשפחה. כמעט ולא היה להם צורך לקנות עוד מצרכים מעבר למה שהחווה סיפקה. כשהיה בן 15 סלגדו עבר לעיירה על מנת לרכוש השכלה. העובדה שעד אז השימוש בכסף היה זר לו לא הפריעה לו לפנות לכיוון של לימודי כלכלה בהם הצטיין.


את לילה אשתו הכיר בגיל צעיר ומאז השניים לא נפרדו ושיתפו פעולה כמעט בכל שלב בחייהם. יחד הם נסעו לפריז שם סלגדו השלים דוקטורט בכלכלה ואשתו למדה אדריכלות. דרך לימודי האדריכלות של אשתו סלגדו הגיע לצילום. הוא צילם מבנים ואת לילה עד שהבין שעבורו הצילום הוא מעבר לתחביב. הצילום בשבילו היה גם מעבר למקצוע. סלגדו תיאר שהרגיש שהוא חי כדי לצלם, והצילום הפך לחייו.


כורים במכרות זהב בברזיל
סדרת תמונות שפרסמה את סלגדו כצלם


סלגדו גיבש לעצמו את סגנונו היחודי של תמונות מלאות חדות בשחור לבן. סלגדו נודע בבזכות הצילומים של כורי הזהב בברזיל שהתאימו לתפישת העולם המרקסיסטית שאימץ וגם בזכות צילומי האסונות והמלחמות שלו כמו הצילומים המרהיבים של הדליקות בבארות הנפט בכווית לאחר הפלישה העירקית לשם במלחמת המפרץ הראשונה. סלגדו בילה תקופה ממושכת ביוגוסלביה ותיעד את המלחמה שליוותה את התפרקותה, וכמעט במקביל שהה תקופות ארוכות ברואנדה שם עקב אחרי הקורבנות והפליטים. אלה בכל ביקור היו משוייכים לקבוצה אחרת פעם בני הטוטסי שנטבחו על ידי בני ההוטו, ופעם בני ההוטו לאחר פעולות הנקם  שהובילו בני הטוטסי. השהייה האינטנסיבית במחיצתו של המוות השפיעה על סלגדו, אבל יותר מזה ייאשה אותו הידיעה שהקורבן של היום יכול להיות התליין של מחר וזה לא משנה עם זה באפריקה או באירופה.


סלגדו הרגיש עייף וחולה עד שרופא שהלך אליו אמר לו שאחרי שראה כל כך הרבה מוות סביבו עליו להפסיק לצלם. סלגדו מתאר שחזר לאיזור החווה בה גדל וגילה שיער הגשם נעלם. העצים נכרתו, הנהר נסוג ונותרו רק גבעות חשופות עם אדמה דחוסה כתוצאה מרעיית יתר. לילה אז אמרה לסבסטיאו "אתה מספר לי שנולדת בגן עדן, בוא נחיה מחדש את גן העדן הזה". היא הציעה לו לשתול מחדש את יער הגשם. בשנת 1998 בני הזוג ייסדו את "אינסטיטוטו טרה" מכון האדמה על שטח החווה המשפחתית והחלו לנטוע מחדש עצים ולגייס כסף לשיקום היער. מאז ניטעו על ידי אנשי המכון למעלה מ- 2.5 מיליון עצים שהתפתחו יפה ומשכו מחדש מאות מינים שהיוו חלק גדול מהאוכלוסייה המקורית של בעלי החיים של בית הגידול כולל טורפים גדולים כמו היגואר שמעידים על שרשרת מזון שלמה.


צילום של מחנה פליטים ברואנדה של סלגדו
החשיפה למוות ולזוועות הותירה עליו חותם


לטענת סלגדו אנחנו נמצאים היום בנקודת אל חזור ומחובתנו לבנות מחדש את הטבע ולשקם את היערות. כמו כן חייבים לצמצם את צריכת האנרגיה ובכך להפחית את הפליטה של גזי חממה. סלגדו תיאר שעם פעולות השיקום "החיים החלו לחזור בצורה מופלאה". זה נכון לא רק לגבי היער, אלא גם נוגע לחייו האישיים. חדוות החיים חזרה אליו ואיתה גם הדחף לצלם. סלגדו ראה ביכולת שלו לצלם כלי של שמירה על הסביבה וחידושה. בעיניו זה יעודו, לייצר אמצעי של תקשורת על מנת להגיע לעוד אנשים שירתמו למען הסביבה.

את העבודה על הסרט החל בנו של סלגדו ג'וליאנו ריביירו סלגדו. סלגדו הצעיר עוד בתור ילד חשב שלאביו יש את המקצוע הנפלא בעולם במסגרתו הוא מטייל ברחבי תבל ולוקח חלק באירועים משמעותיים. הבן הושפע עמוקות מאביו הצלם, וזנח את לימודי המשפטים כדי להמשיך עם משיכתו לצילום. בניגוד לאב, ג'וליאנו התמקד בצילום וידאו ובגיל 23 השלים את סרטו הדוקומנטרי הראשון שצילם באנגולה. סלגדו האב הציע לבן להתלוות אליו למסעות צילום בהם הגיע לשבטים מבודדים ולמקומות שונים בעולם. הבן החל לאסוף את החומר שצילם לסרט דוקומנטרי על אביו. בשלב מסוים הרגיש שנושא הסרט קרוב מדי לליבו ורצה להוסיף עוד נקודת מבט מפרספקטיבה של יוצר נוסף. ג'וליאנו כנראה הבין גם את הפוטנציאל הגדול של הגישה הבלתי אמצעית לעבודתו של אביו, וחשב שכדאי להוסיף שם גדול שיגדיל את אפשרויות החשיפה לסרט.


סלגדו וונדרס בוחרים צילומים בעבודה על "מלח הארץ"
החזרה אל העבר היתה מסע לא פשוט עבור סלגדו


וים ונדרס הבמאי הגרמני הנודע, בן גילו של סבסיטאו סלגדו, בעצמו פועל כצלם סטילס והציג עשרות תערוכות לאורך השנים. ונדרס העריץ את עבודותיו של הצלם אליהן נחשף לראשונה לפני כעשרים וחמש שנה, אך רק לפני כחמש שנים השניים הכירו פנים אל פנים. כאשר סלגדו ובנו פנו לונדרס עם ההצעה להכנס כבמאי שותף לסרט על חייו ועבודתו של סלגדו ונדרס מיד קפץ על ההזדמנות.


החלוקה הגסה בין הבמאים היתה של סלגדו הבן היה אחראי יותר לקטעים של התיעוד בשטח של מלאכת הצילום וונדרס על הצגת התמונות מכל אורך הקריירה של סלגדו. ונדרס תיאר שהוא וסלגדו ישבו במשך שבוע ועברו פחות או יותר על כל צילומיו של סלגדו בסדר כרונולוגי. עבור סלגדו זו היתה חוויה לא קלה לחזור לאותם רגעים של צילומי הזוועות. אותם רגעים מהם הרגיש צורך להחלץ לטובת פרויקט היעור.

הצילומים של סלגדו מרהיבים וונדרס נותן להם הרבה כבוד. הצילומים תופסים את החלק הארי של הסרט, כשברקע סלגדו מתאר בצניעות בצרפתית את הסיפורים שמאחורי התמונות. אולם כאן מתחילה תחושת הפספוס של הסרט. הקשר בין הווייס אובר לתמונה נשאר ברמה של אחד לאחד. ונדרס עשה עשרות סרטים כמה מהם נהדרים כמו "מהלך הזמן" ו"פריז, טקסס", וגם כמה סרטים דוקומנטריים מוצלחים כמו "The Soul of a Man" ו"פינה". סרט דוקומנטרי אחר של ונדרס זכה להצלחה עצומה "בואנה ויסטה קלאב". עליו גם אפשר להגיד שהשפה הקולנועית שלו לא מורכבת, אבל הוא נשען על מוזיקה נהדרת ועל הדמויות החמות של הנגנים עם סיפוריהם האנושי. לעומת זאת ונדרס אחראי גם ללא מעט סרטים כושלים ביניהם סרט עלילתי שעוסק בחייו של צלם סטילס "לצלם את פלרמו". מבחינת השפה הקולנועית התחושה מהסרט "מלח הארץ" היא יותר של מצגת שקופיות מרהיבה ופחות של סרט קולנוע.


עבור התיאורים שנשמעים בסרט ונדרס ערך תחילה ראיונות מצולמים עם סלגדו כשגם הבמאי וגם הצלם נראים בתמונה. ונדרס סיפר שהרגיש בשלב מסוים שעליו לוותר ושנוכחותו בסרט מיותרת כדי להשאיר את המוקד לסלגדו. בפועל הנוכחות של ונדרס מורגשת לכל אורך הסרט. קולו נשמע לאורך כל הסרט כשהוא מתאר את חייו של סלגדו ואת המפגש איתו. הרושם הוא שלתיאוריו של סלגדו שנשמעים בצרפתית נשאר פחות מקום. ונדרס גם נראה בסרט כשסלגדו מצלם אותו. הניסיון באותו הקטע להעניק לסרט עוד רובד רפלקסיבי מיותר. גם האימרה הבנאלית שונדרס הוסיף לפיה לצלם צלם לסרט שונה מלתעד דמויות אחרות כי הוא מגיב מיד ומצלם חזרה רק מורידה מהרקע ומדגישה את הקשר ההדוק מדי בין הקול לתמונה.


מצלם מלחמות סלגדו התמחה בצילום הסביבה
צילום מעת ביקורו של הצלם בגלפגוס

בסופו של דבר החיבור הזה בין אמנות הצילום ושימור הסביבה הוא הציר המרכזי של הסרט. כאן טמון הפספוס הכי גדול של הסרט. ונדרס לדבריו הרגיש שהוא עובד על שני סרטים שונים האחד על סלגדו כצלם והשני על פרויקט השיקום של יערות הגשם. בסרט אין איזון בין הנושאים, ונראה שהכף הוכרעה לטובת אמנות הצילום. הרושם המתקבל הוא ששיקום היערות שהיה יכול להיות נושא מרתק שמכיל אספקטים שונים, נשאר יותר כתירוץ לתזמון של הבחירה לעשות סרט על סלגדו. היה אפשר להראות קטעים ממה זה אומר בפועל להרים מפעל כזה, ולהציג את לילה וסבסטיאו בעבודה בחווה או במסעות הסברה וגיוס כספים. ונדרס הסתפק להראות את סלגדו משקה את יחורי העצים בחממות. מהסיפור גם עולה שאלה לגבי החזרה בתשובה האקולוגית של סלגדו. היום השטח מוכר כשמורת טבע, אך במקור מדובר בחווה המשפחתית, וכנראה מי שאחראי באותו מקום לכריתת היער ולרעיית היתר היה סבו, כאשר החקלאות והבעלות על האדמות נתנו לסלגדו את האפשרות הכלכלית של קריירה אקדמית ושל עיסוק באמנות.


אולם עדיין למרות הבעיות חווית הצפייה בסרט באולם הקולנוע חזקה מאוד. הרושם שהצילומים מותירים כשהם נראים על המסך הגדול חזק בהרבה מאשר הסתכלות בהם בספר או במחשב. גם המוזיקה היפה של לורן פטיטגן שנוטה להיות לעיתים מעט שתלטנית מדי מוסיפה לחוויה הנעימה. עם זאת, אולי החשיבות הגדולה של "מלח הארץ"  היא מהמסר האופטימי שעולה מהסרט לפיו אפשר לפעול למען הסביבה ולעצור את ההדרדרות כתוצאה מפגיעת האדם בטבע.

טריילר לסרט "מלח הארץ"

הסרט מוקרן בתיאטרון ירושלים, חן רחובות ובמוזיאון תל אביב.

אין תגובות:

פרסום תגובה