פסטיבל "דוקאביב" הגיע לסיומו. בפסטיבל היו סרטים רבים שכדאי לראות. בחרתי לציין כמה מהם שלקחו חלק בתחרות הישראלית והם זמינים כעת לקהל בבתי הקולנוע או על מסך הטלויזיה.
אביגיל שפרבר מבקרת את אחותה אריאלה בזמן המאסר
תקופת מבחן
במאית: אביגיל שפרבר ישראל, 2014
אחד הדברים הבולטים בסרט של אביגיל שפרבר הוא היעדר הסיבות. כל ההסברים נשארים מאחור. בסרט לא מפורט על מה נשפטה אריאלה אחותה ונשלחה למאסר. לא מוסבר הרקע ממנו הגיעה אריאלה ומהן הסיבות הפרקטיות שהובילו את משפחת שפרבר לאמץ אותה אליה (בסרט האח יוסי מונה רק את הסיבות הערכיות שהניעו את ההורים כדתיים לאומיים לאימוץ) וגם לא מהן הסיבות לפרידה בין שפרבר ובת זוגה. אותו היעדר מראה את כוח הגדול שיש לסרט, כל ההסברים האלה לא נדרשים לצופים. כל רגע בסרט ברור מהסיטואציה עצמה ומהקרבה בין הדמויות; שפרבר עצמה, אריאלה אחותה המאומצת, ההורים ויתר האחים. הקטעים היחידים שיכולים להחשב כהסברים מקדימים הם קטעים מתוך סרט ישן ששפרבר עשתה על משפחתה בשנת 1999 בשם "אחותי בנצ'יה", אך גם הם לא משובצים בסרט בצורה טריוויאלית של חומרי ארכיון שנועדו להעביר פיסות מידע מסוימות.
אביגיל שפרבר משמאל עם אחותה שרה ברגע מתוך הסרט בו
האחות מציינת את יכולתה של שפרבר להכיל הרבה זהויות מורכבות
הבחירה הזו לא לרדת לאותם פרטים לא רק שומרת על הסרט מקלישאות של מבנה שאנחנו כבר מכירים, היא גם מגינה על הדמויות ומעניקה לסרט עדינות למרות החשיפה האישית הגדולה. הדיוק בצילום מוסיף לעדינות. גם ברגעים הקשים המצלמה מציגה את בני המשפחה בצורה מחמיאה. שפרבר שצילמה את רוב הסרט בעצמה כבר הוכיחה את כוחה כצלמת בסרטים "החולמות", "סופרוומן" שזכה בפרס הצילום בשנה שעברה ב"דוקאביב" ובסרט "התליין" שבו גם היתה במאית שותפה לצד נטעלי בראון שזכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה בשנת 2010. לשפרבר יש יכולת לתפוס סיטואציות מרגשות ולהכיל אותן במלואן גם כשהן קורות בחללים קשים לצילום כמו מסדרונות צרים בכניסה לבית הסוהר, ולמצוא זוויות אסתטיות מחד ונטולות מניירות מאידך. מהסרטים שראיתי בתחרות הישראלית הסרט היה הבולט ביותר ושמחתי שגם השופטים החליטו להעניק לשפרבר את פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר וגם את פרס הצילום. סרט אחר בפסטיבל שעסק בנושא דומה בצורה רגישה היה "אחים" שבלט לטובה בתחרות "דוקצעיר" לבתי הספר התיכוניים וגם זכה בה על אף שיצא ממגמה קטנה בפנימית קריית יערים.
הסרט יוקרן בסינמטק חיפה בתאריך 23/05/14 ובמהלך חודש יוני נקבעו לו הקרנות נוספות בסינמטק תל אביב, וכן בסינמטק ירושלים ובסינמטק הרצליה.
בתה של דימנט בשעת חופשה במדבר צילמה מפיקת הסרט קלאודיה לוין
תפקוד גבוה במאית: דנה דימנט ישראל, 2014
לעומת "תקופת מבחן" מדובר בסרט אופטימי יותר. זה לא אומר שמדובר בנושא קל יותר או פחות רגיש. היוצרת דנה דימנט רצתה לתעד את ההתמודדות האישית שלה כאם לבת אוטיסטית. מאז שבתה אובחנה היא הרגישה שאפיקי הטיפול המוצעים הכוללים תרופות שלא מתאימות לכולם כמו ריטלין ואדרל וחוסר רגישות וחשיבה סטריאוטיפית מצד החברה. במהלך הצילומים התוכנית מעט השתנתה כאשר היא גילתה דרך ארגון אס"י קהילה פורחת של אוטיסטים מבוגרים שהשלימו עם הדפוסים היחודיים להם. דימנט גם הכירה הורים לילדים שאובחנו על הספקטרום האוטיסטי שבוחרים לתת לילדיהם תקווה לחיים שלמים לעומת כל אלה שמבקשים למתוח מחיצות ולהדביק תוויות לילדים. למרות כל הקשיים דימנט יצרה סרט מחוייך ברובו שמלמד לא רק על התמודדות עם אוטיזם אלא גם על האפשרות להכיל את האחר. כדאי לשים לב למוזיקה לה אחראי מעצב הפסקול מיכאל אמת. הסרט מלווה בצלילים הנשמעים כמו גרייה חושית נעימה שמוסיפים סקרנות. מבחינת הנושא יש בסרט "תפקוד גבוה" השלמה ל"סרט בר מצווה" הנוגע ללב של דנה אידיסיס שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל שבמרכזו עומד אחיה האוטיסט של הבמאית.
הסרט ישודר בערוץ 8 למנויי הוט בתאריך 01/06/14 בשעה 22:00.
סרט על הסופר המפורסם שבתו הבמאית לא זכתה להכיר בתמונה יעקב שבתאי בצעירותו
אבא שלי, יעקב שבתאי
במאית: נועה שבתאי ישראל, 2014
בעיני מנחם פרי, אחד המרצים הנחשבים לספרות שגם ערך את ספריו של יעקב שבתאי, הניסיון להצמד בקריאה לפרטים האוטוביוגרפיים של הסופר עושה רדוקציה ליצירה. אולם בעיניו הכלל הזה לא חל על נועה שבתאי יוצרת הסרט. נועה היא בתו של הסופר המפורסם יעקב שבתאי שלא זכתה להכיר את אביה. שבתאי מת ממחלת לב כשהיתה רק בת שמונה חודשים לאחר שניהל עם אימה מערכת יחסים מחוץ לנישואיו מהם יש לו עוד שתי בנות מבוגרות יותר. הסרט הוא ניסיון ראשון של הבת להתמודד עם החור שהותיר אביה וגם הזדמנות להכיר מי היה וכיצד התנהלו חייו האישיים. במסע מלא סקרנות והומור נועה חוזרת לנקודות ציון בחייו של אביה, ליצירותיו המפורסמות שכללו את הספרים "זכרון דברים" ו"סוף דבר", את התסריט לסרטו של אורי זוהר "עיניים גדולות" ופזמונים ומחזות. היא גם פוגשת את אחיו של שבתאי, אהרן המתרגם והמשורר ויואל צייר שחי בצרפת. יותר מבכל המקומות האחרים בהם חיפשה נועה, נראה שבמפגשים עם הדודים היא מצאה קווי דימיון לדמות של אביה כפי שהצטיירה מסיפורי האחרים וגם צעד ראשון בקבלה למשפחה החצויה שלה.
הסרט שודר בערוץ 8 ביום א' 18/05 והוא זמין לצפייה ללא תוספת תשלום למחוברים לשירות ה- VOD של הוט. למעדיפים את המסך הגדול, הסרט יוקרן שוב בסינמטק תל אביב במהלך חודש יוני.
הבמאי, המפעיל והסייען יחד בקולנוע שירמן, בן יצחק וחסן יוסף בתום ההקרנה ב"דוקאביב"
הנסיך הירוק
במאי: נדב שירמן ישראל, בריטניה, גרמניה 2014
בתחרות בה היתה קשת רחבה של מגוון נושאים קשה להמנע מיצוג לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחד מהסרטים שנגעו בנושא הוא "הנסיך הירוק". קשה להתייחס לסרט העוסק בסייען פלסטיני ומפעילו בשב"כ מבלי להזכיר את "שומרי הסף" ואת הסרט העלילתי "בית לחם". הסיפור של מסעב חסן יוסף כבר התפרסם בכתבות עיתונאיות ובתוכניות טלויזיה. מדובר בבנו של אחד ממנהיגי החמאס ברמאללה ששיתף פעולה עם ישראל במשך שנים, המיר את דתו לנצרות והיגר לארצות הברית. הסרט חושף גם איך הדברים נראו מצד גונן בן יצחק מי שהיה רכז השב"כ שהפעיל את מסעב. בין השניים התפתחה מערכת יחסים קרובה מעבר לקשר המקצועי בטחוני. מה שהביא את בן יצחק להסתכן ולהחשף כאשר הבין שהוא חייב לעזור למסעב. בתום ההקרנה השניים עלו במפתיע לבמה יחד עם נדב שירמן. הקהל קם על רגליו והריע לשניים דקות ארוכות בזכות החיבור מעורר התקווה ביניהם.
לזכות הסרט יאמר שהוא בעל מבנה מאוד ברור, הצילום מוקפד מאוד והוא ארוז לתוצאה סופית מאוד מלוטשת, לעיתים מולוטשת מדי. בכמה מהקטעים נדמה שחלק מקטעי ארכיון ומהקטעים המבויימים לשם המחשה מכבידים ולא תמיד נחוצים. אולם גם איתם הזרימה של הסרט לא נפגעת. אותה האפקטיביות הביאה את השופטים ב"דוקאביב" להעניק לו את פרס העריכה, עליה אחראים ג'ואל אלכסיס וסאנג'יב היראטאמי. לפני כן, הסרט כבר זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס בקטגוריה הדוקומנטרית, והשבוע הוא עלה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ. מה שמראה על הכיוון המסחרי שלפעמים הביא לבחירות קלישאתיות מעט כמו ההצגה של מסעב כאילו מבעד למצלמת הבטחון באחד הקטעים. גם הבחירה בשפה האנגלית בה מדברים המרואיינים לא תמיד נראית לגמרי טבעית. השוואה מעניינת מלבד "שומרי הסף" שמאוד דומה מבחינה צורנית ו"בית לחם" לו בן יצחק תרם הרבה מידע בשלב התחקיר, היא לסרט "משפטי חיים" שהיה אחד הסרטים הדוקומנטריים הבולטים של השנה האחרונה ונוגע בקרע שבמעבר בין העולמות.
פסטיבל "דוקאביב" יפתח ביום חמישי הקרוב. כמדי שנה יוצגו בו עשרות סרטים מרחבי העולם ומישראל. גם הפעם הקפידו לשלב בתוכנית הפסטיבל סרטים עם מכנה משותף של ביקורת חברתית. על שלושה מהם בחרתי לכתוב כאן. הסרט "שיר מהג'ונגל" עוסק בלואיס סרנו האמריקאי שעזב את הכל ועבר לחיות ביער גשם במרכז אפריקה שם נקלט על ידי שבט מקומי. הסרט "על גג העולם" עוסק בריינר פוס שהיה בנקאי בכיר בבנק מרכזי בגרמניה, והסרט "בתים לכולם" המציג מצב אבסורדי של אלפי בתים ריקים בספרד בשעה של משבר כלכלי בה קניית בית הפכה לחלום רחוק עבור רבים. לצד ההקרנות המסורתיות בסינמטק תל אביב ובנמל תל אביב, בפסטיבל השנה ישולבו גם הקרנות בבר-קיימא שנמצא בבעלות קואופרטיבית, בגינת לוינסקי ובמרכז הקהילתי הערבי-יהודי ביפו.
לואיס סרנו בביתו במרכז אפריקה
שיר מהג'ונגל
במאי: מיכאל אוברט גרמניה, הרפובליקה המרכז אפריקאית 2013
אוברט הוא עיתונאי גרמני עטור פרסים שמתמחה בסיקורים מאיזורים מרוחקים שעומדים במוקדי סכסוך או מפינות חמד לא מוכרות. לרפובליקה המרכז אפריקאית הוא הגיע בשנת 2009 כדי לכתוב על המתח הנוצר מתהליך של פיתוח באיזור יערות הגשם והשפעתו על קבוצות אתניות החיות שם. מהר מאוד אוברט שמע שבקרב המקומיים חי אדם לבן שיוכל להכיר לו את אורחות חייהם של שבט הבאיאקה.
השמועה התבררה כנכונה ואוברט פגש את לואיס סרנו שחי כבר קרוב לשלושים שנה ביער הגשם. סרנו יליד ניו ג'רזי למד ספרות באוניברסיטת איווה והוא אף חבר קרוב של במאי הקולנוע ג'ים ג'רמוש. ג'רמוש תיאר אותם בצעירותם כמרדנים שתמיד חשדו בממסד. סרנו השקט פחות ראה את עצמו משתלב במערכת ונסע לסקוטלנד, שם עסק בעבודות חקלאיות עונתיות. בין העונות היה מגיע לאמסטרדם וביצע עבודות של תרגום ועריכה. הוא התעניין מאוד במוזיקה וחיפש להכיר סגנונות חדשים. כך ערב אחד האזין בדירתו באמסטרדם לתוכנית רדיו של שירים אפריקאיים. שיר אחד בתוכנית תפס מיד את אוזנו. זה היה קטע של שירה פוליפונית ממרכז אפריקה. מרגע זה סרנו התחיל לחפש מוזיקה דומה לזו ששמע. הוא קנה כל תקליט שמצא שהכיל שירה אפריקאית מיערות הגשם, וגם ניסה לאתר במחלקות לאנתרופולוגיה הקלטות נוספות. המבחר שמצא לא השביע את תיאבונו, והוא קנה כרטיס חד כיווני למרכז אפריקה במטרה למצוא את המוזיקה אותה חיפש.
בתוך יער הגשם
סרנו התקבל בפנים יפות בשבט הבאיאקה והקליט מאות שעות של שירה ונגינה. מאז היער הפך לביתו. סרנו חי בקהילה של ציידים-לקטים שמקפידים על חיי נדודים במשך רוב חודשי השנה. בשאר הזמן הם חיים בבקתות עץ בכפרים קטנים. הוא למד את שפתם ונשא לאישה אחת מבנות הקהילה ולשניים נולד בן בשם סמדי. סרנו מספר שכשסמדי היה תינוק, הוא חלה מאוד והיה בין חיים למוות, ואז הוא הבטיח לבנו שאם יבריא הוא יקח אותו יום אחד למסע שורשים להכיר לו את העולם ממנו הוא בא.
סרנו עובד כמדריך תיירים בג'ונגל וגם כותב זכרונות ומנסה לגייס תרומות עבור הקהילה כדי לקדם בה את שירותי הבריאות והחינוך. עם זאת, עם בנו הוא מתקשר רק בשפת המקום וסמדי לא למד אנגלית. עבור ילד שמעולם לא עזב את היער זהו שוק גדול להגיע לניו יורק. באחד הקטעים היפים בסרט סמדי סידר את כל הצעצועים והתקליטורים שקיבל במתנה על המיטה ואמר שלצערו הוא לא יודע איך הדברים נקראים ומה שוויים. אם היה יודע אולי היה יכול להחליף אותם בחפצים בעלי ערך אמיתי שהיו יכולים לעזור לבני הקהילה כמו רובה וגיטרה. עם צעצועים הוא לא יכול לחזור לאפריקה. סרנו מציין שגם עבורו מוזר לחזור לניו יורק ולהרגיש כמה העולם המערבי מושתת על דברים מלאכותיים. לטענתו זה לא נכון להסתכל על הג'ונגל כעל איזור בתולי שלא עבר פיתוח. זו אדמתם של הבאיאקה ושל שבטים אחרים שמתנהלים בה באמצעות ציד וליקוט מדורי דורות. בכך הם משפיעים על הסביבה כמו איכר שמעבד את אדמותיו. כדובר אנגלית סרנו מייצג את המקומיים לא פעם במאבקים סביבתיים נגד תוכניות פיתוח כפויות שמונעות מתוך אינטרסים צרים של חברות מסחריות. הוא גם מוטרד מתופעות לוואי שמתפשטות יותר ויותר בקרב הצעירים המקומיים כמו אימוץ של קודים שהיו זרים לחברה השבטית שהכיר כשרק הגיע ליער כמו שימוש בנשק.
סרנו ובנו סמדי בדירה בניו יורק
זהו הסרט הראשון של אוברט כבמאי. לפני כן הוא כתב דיווחים כתובים בלבד. כעיתונאי אוברט נודד בעולם בעשרים השנים האחרונות אך תמיד חוזר לביתו בברלין, ולדבריו דואג למלא את חלקו בקהילה בכך שהוא מעביר הלאה את הידע והחוויות שצבר במסעותיו. זה ההסבר שלו מדוע הוא כל כך הסתקרן מדמותו של סרנו. בעיני אוברט סרנו הוא מעין אלטר אגו שעונה לשאלה מה היה קורה לו באחד ממסעותיו היה בוחר שלא לחזור ולהתיישב באחת מפינות גן העדן הנשכחות שאליהן הגיע. בתחילה אוברט התייחס לסיפור של סרנו כאל עוד כתבה עיתונאית, עד שפגש את אלכס טונדובסקי מפיק הסרט וסיפר לו על לואיס שגר ביער הגשם ומתכוון לקחת את בנו לראשונה לביקור בניו יורק. טונדובסקי אמר לו מיד שזו לא רק כתבה, אלא יש לו סרט ביד. אוברט חשש שכן עד אז מעולם לא עשה סרט, והנה בתום שלוש שנים של עבודה יש לו סרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באורך מלא בפסטיבל אידפא האחרון. מדובר באחד הפרסים החשובים בקולנוע הדוקומנטרי. בפרס זכו גם הסרט "בן דוד רחוק" של אלן ברלינר והסרט "כוכב השבלול" של יי סאונג'ון שהוקרנו ב"דוקאביב" בנוכחות היוצרים לפני שנה ולפני שנתיים בהתאמה.
אוברט צפוי להגיע כאורח לפסטיבל ויהיה נוכח בהקרנות הסרט. זה לא יהיה ביקור ראשון בישראל עבורו. אוברט כתב סדרת כתבות שהתפרסמה בעיתונים בגרמניה ובשווייץ על מסעותיהם של פליטים מאריתריאה בדרכם לישראל תוך התמקדות באלה שנחטפו בסיני ועברו התעללות קשה עד שבני משפחותיהם הצליחו לגייס את הכופר שדרשו החוטפים (הנושא עומד גם במרכז הסרט "כופר נפש" של קרן שעיו שמשתתף בתחרות הישראלית). אוברט גם המשיך ללוות את סרנו וסמדי ותיעד אותם בתקופה סוערת של חוסר שקט וקרבות אלימים במרכז אפריקה לסרט נוסף שעשוי לצאת בקרוב.
עדכון: מיכאל אוברט לא מגיע לפסטיבל, בהקרנות הסרט יהיה נוכח מפיק הסרט אלכס טונדובסקי.
אם לואיס סרנו סירב מאז ומעולם להשלים עם השיטה, במרכז הסרט "על גג העולם" עומד ריינר פוס שהיה בעל עמדה בכירה בה. פוס היה בנקאי בכיר בבנק מרכזי בגרמניה, ואחרי שיצא מהמערכת הוא נכון לגלות איך נראה העולם מהקומות הגבוהות של גורדי השחקים בפרנקפורט, מוקד הכלכלה הגרמנית. הבמאי מארק באודר גם הוא מגיע עם רקע בתחום. לפני שלמד קולנוע הוא למד מנהל עסקים, ובתור סטודנט לקולנוע כבר החזיק בחברת הפקות משלו. זה לא מקרי שהשילוב בין הון ועוצמה עמד במרכז רוב הסרטים שבאודר הפיק.
בסרט "על גג העולם" פוס פורט את הסיבות שבעטיין השיטה הפיננסית הנהוגה מועדת לפורענות. לדבריו השיטה מכוונת להזין את עצמה לא תמיד עם אחיזה למה שקורה בשטח. מעט אחרי הראיון של אילנה דיין עם רקפת רוסק עמינח שעורר הדים רבים יש לצופים הזדמנות להקשיב לדבריו של בכיר לשעבר שלא מתבייש לספר איך הדברים עובדים. פוס מספר איך בסדר יום צפוף בו יוצאים מהבית הגדול למכונית המפוארת שמגיעה ישר לחניון התת קרקעי של מגדל המשרדים מאבדים קשר עם העולם החיצון ואין שום עכבות ושום דבר שעלול להפריע בביצוע העבודה, שכל מטרתה מיקסום רווחים.
השיחות עם הבנקאי המפוכח צולמו בגורד שחקים שעומד ריק מאז שנת 2007 בה התמזגו שתי חברות ענק. מלבד המטאפורה החזותית של המגדל הריק יש הקפדה סגנונית בצילום של תנועות מצלמה מדוייקות ושל שוטים רחבים וסימטריים שמאפיינים את סרטיו של ניקולס גיירהלטר שהוא אחד ממפיקי הסרט.
שורות שורות של בתים חדשים נטושים. מעל לשלושה מיליון בתים לא מאוכלסים עומדים ריקים בפרברים שהוקמו ברחבי ספרד. חלילה לא מדובר בדיור בר השגה, אלא במגורי יוקרה עם גינות רחבות, בריכות צמודות, מרכזי קניות, מגרשי גולף, דרכי גישה ואפילו נמל תעופה חדיש. רק חסרים התושבים. מה לא ניסו, משלטי חוצות ופרסומות בעיתונים ועד סרטוני תדמית והדמיות משוכללות, כל אלה לא הצליחו למשוך קונים בתקופה של משבר כלכלי.
אמצעי המבע המינימליסטיים כמו השימוש בשוטים סטטיים ומחושבים מבליטים את המציאות לעומת הסיסמאות המוקלטות של הפוליטיקאים המקומיים שמשולבות בסרט אחת לכמה זמן כווייס אובר על שקופית שחורה. מול אותו חזון שהתבסס על תכנון עירוני לקוי ועידוד של לקיחת הלוואות ענק מהבנקים משעשע לראות את השימושים האלטרנטיביים שנמצאו לשכונות הנטושות כמו הכשרה של נהגי אוטובוסים ברחובות הרחבים ואימוני חיילים בלוחמה בשטח בנוי.
יש בסרט הרבה שוטים מרשימים וניואנסים דקים בעריכה שמתעלים על העובדה שבמשך יותר מחמישים דקות אנו צופים בעיקר בבתים ריקים. אולם נראה שקצת נעשה שימוש יתר בקומפוזיציות הגיאומטריות שבאות לחזק את הניכור של אותם פרויקטים לסביבה. התוצאה הסופית קצת מאכזבת לעומת סרטיו הקודמים של ווצל כמו "אל בולי - מעבדת בישול" ו"להוציא ספר עם שטיידל" שהוצגו בדוקאביב 2011. מבין שני הסרטים "אל בולי" סרט קומינקטיבי בהרבה ויכול לפנות לקהל רחב, אותו קהל שעוקב אחרי תוכניות בישול ובזכות הנוכחות של השף פראן אדריה, בעוד "שטיידל" פנה לקהל יותר מצומצם של שוחרי אמנות עכשווית ועיצוב גרפי. המשותף לשני הסרטים היה דיוק והכלה של העולם המקצועי באמצעות מעקב אחרי דמות שנבחרה בשל היותה עילוי בתחומה. הדמויות היחידות בסרט "בתים לכולם" הן של השומר באחד הפרויקטים שמשתזף על סף הבריכה הריקה ושל מחוסרי דיור בשולי הדרך שלא יכולים לחלום לגור באותם בתים ריקים. על פני סרטים שמבוססים על דמויות ווצל פנה לסגנון שמעדיף אסתטיקה הדומה לזו של במאי האוסטרי ניקולס גיירהלטר שהזכרתי כמפיק שותף בסרט "על גג העולם".
פסטיבל הקולנוע
ירושלים נפתח הערב כמיטב המסורת בהקרנה בבריכת הסולטן. מבין עשרות הסרטים בפסטיבל
בחרתי להמליץ על כמה סרטים מהסרטים הדוקומנטריים הבינלאומיים. אתם מוזמנים לקרוא,
ובמידה ויש לכם המלצות משלכם או הארות והערות על הסרטים שהזכרתי אשמח אם תשאירו
תגובות.
תיעוד החיים באפגינסטן מקודת המבט של התושבים
אפגניסטן שלי – חיים באיזור האסור
במאי: נג'יב חג'ה אפגניסטן, דנמרק 2013
בתחילת הסרט הוא
נראה כמו סרט שבלוני למדי כשהבמאי נראה טרוד לקראת המסע לאפגניסטן ומבטיח שהסרט
שלו יהיה שונה. השוני להבטחתו יהיה בכך שהוא לא יתמקד בסיפור של החיילים המערביים,
אלא יתרכז בתושבים המקומיים ויספר את סיפורה של אפגניסטן מנקודת מבטם. נג'יב חג'ה
מגיע מקופנהגן עיר מגוריו למחוז הלמנד שממנו הגיעה משפחתו. שם הוא מפנה את הבמה
לטובת חבריו המקומיים אותם הוא מצייד במצלמות דיגיטליות כדי לתעד את חייהם. מהרגע
שבו רואים את התוצרים ההבטחה של חג'ה מתממשת ואנחנו מקבלים הזדמנות לראות את חייהם
של התושבים באיזור רווי הקרבות. בין הקטעים המתועדים נמצא: צעירים משתטים ועושים פוזות
בפני המצלמה, ילדים משחקים בין בתי הבוץ, משפחות מתכנסות בבתים לשמע התותחים,
חקלאים עובדים את אדמתם, משאית בת שבעים משתוללת בדרכים ללא מעצורים ועוד. מכולם
הדמות המרשימה במיוחד היא נרג'יס, אישה בת 45 מסורה מאוד למשפחתה שמעזה לפקפק
במסורות של דיכוי הנשים בסביבה בה לאישה אסור בכלל להצטלם ברבים.
צילום נהדר של סיפורים קטנים מרחבי גיאורגיה מהסרטים שמאתגרים לקטורים
המכונה שגורמת להכל להיעלם
במאית: טינאטין
גורצ'יאני גיאורגיה,
גרמניה 2012
עוד סרט שפותח צוהר
לחייהם של המקומיים במחוזות פחות מוכרים, הפעם בגיאורגיה. הבמאית חוזרת למולדתה
אחרי שהיגרה לגרמניה כנערה. בגרמניה למדה מחול, ציור וצילום ואף השלימה דוקטורט
בפסיכולוגיה. את כל המיומנויות האלה היא מיישמת בהצלחה בסרט. מדובר בסרט אמנותי
ומיוחד בו הבמאית קראה לצעירים בני 15 עד 25 להשתתף בסרט. אלה הגיעו במחשבה שהם
עומדים לעבור אודישן, וגילו כי הבמאית מצלמת ראיונות אישיים איתם ומתעניינת בחייהם
האישיים. את הראיונות גורצ'יאני השלימה בתיעוד של פרגמנטים מחיי הדמויות. בין
הדמויות נמצא: ילד חייכן, נערה בעלת קול פעמונים, צעיר פטריוט שאביו נהרג במלחמה והמשעשע
מכולם הוא דווקא אדם מעל גיל 50 שהתעקש שהעולם לא שייך רק לצעירים. הסרט מראה את
פניה השונים של גיאורגיה, מקריאות המואזין בכפרים מוסלמים, דרך ריטואלים בכנסיות
צבעוניות ועד מוזיקת ריקודים במועדונים. מה שעלול להשמע מפוזר עשוי בקפידה
ובדיוק בזכות צילום נהדר וחיבור רגיש לדמויות. "קונסטנטין ואלנה" פוגש
את "גן עדן", מקווה שגופי השידור וקרנות הקולנוע אצלנו לא יחששו לתמוך
בעוד סרטים דומים בעתיד.
עוד הצצה לקהילה
ממחוזות מרוחקים. הפעם לכפר דייגים/ציידים קטן בגרינלנד. הסרט עוקב אחר התושבים
בכפר במשך שנה שלמה במקום בו השמש לא שוקעת בקיץ ולא זורחת בחורף, והקרח מלווה את
החיים בו במשך רוב השנה. בכפר יש מבנה קהילתי מיוחד ולמרות ההתמודדות עם איתני
הטבע החיים נראים בו שלווים. מדי פעם הגיבור של הכפר מצליח בציד מסורתי של דובי
קוטב, ושאר התושבים יוצאים לקבל אותו בתשואות. כשתיירים מגיעים מדנמרק התושבים ממהרים להחליף את לבגדים מסורתיים עשויים
פרוות וסריגים, והמבקרים נפעמים מהשמירה האותנטית על המסורת בקרב חברי הקהילה.
אולם, הסיפור החשוב בסרט הוא המאבק של התושבים על פתיחתו מחדש של המפעל לעיבוד
דגים. המפעל נסגר והתושבים מנסים להעבירו לבעלותם ולהחזירו לפעילות. ללא המפעל אין
עתיד לקהילה שרק לא מכבר חוברה לחשמל, והשופכין בה נאספים ידנית באמצעות דלי ומריצה.
ההצגה של המאבק קצת חסרה בסרט, אך עדיין החמימות של התושבים עושה אותו לכדאי
לצפייה, ואני גם לא יכול שלא לתמוך ביוצרים אחרים שהקדישו כמוני שנה שלמה לתיעוד
מקיף של קהילה.
דמיאן כלוא בבידוד
על שוד מזוין בבית כלא בפולין. מטרים רבועים ספורים הם כל עולמו. גם כשהוא מקבל את
הזמן המוקצב לו תחת כיפת השמיים הוא מובל לחצר קטנה ונפרדת. לשם הוא מובל על ידי
סוהרים העוטים מסיכות על פניהם, ובדרך לשם עליו להסיר בכל פעם את כל בגדיו ולעבור
בדיקת מתכות. הזמן שהוא מבלה בחצר זו הזדמנות מצוינת עבור הסוהרים לבדוק את תאו
בקפידה. ככה בבידוד מוחלט מהעולם הצעיר בן ה-28 מעביר את שגרת ימיו, לא פלא
כשפותחים בפניו מיקרופון ומצלמה הוא לא מפסיק לדבר. סרט מאתגר ורפיטטיבי שמצולם ברובו בתא
הצר של דמיאן, לא מתאים לקלסתרופובים.
הצפייה בסרט באולם
קולנוע היא חוויה טוטאלית ששום הסבר תנ"כי לא יצליח להכין אתכם לקראתה.
לוסיאן קאסטיינג-טיילור וורנה פארוול יצרו סרט ללא מילים, כמעט ללא דמויות, עם
צילום מעורר השתאות מבחינה טכנית כמו שוטים שמלווים שחפים החגים בשמיים מעל אוניית
הדייג וצוללים בבת אחת אל תוך המים הסוערים. עבודת העריכה המוקפדת מרחיבה את
היכולת שלנו לתפוש מושגים של חלל וזמן, ועריכת הסאונד גם היא ראויה לציון.
כשתרצו להרים את
הראש מתמונות הדגים המבותרים כדאי לנסות לעקוב אחרי התנועות החדות של קרן האור
היוצאת מהמקרן לפני שהיא פוגעת במסך באולם החשוך.
יצירה מטלטלת של
ריתי פאן המורכבת משיחזורים של אירועים אישיים מחיי הבמאי מהתקופה של משטר האימים
של הקמר רוז' בקמבודיה. משעלתה לשלטון הקבוצה בראשות פול פוט הם הורו לפנות את כל
הערים במדינה ולהעביר את התושבים לכפרים ולחוות עבודה בהם עבדו בפרך. כחמישית
מאוכלוסיית קמבודיה מצאה את מותה בהוצאות להורג או בגלל רעב בתקופה של פחות מחמש שנים.
גם הבמאי איבד אז כמעט את כל משפחתו והיה עד לזוועות נוראיות מהן ניצל.
השיחזורים בסרט
נעשו באמצעות בובות חימר בשילוב של קטעי ארכיון עם קריינות פיוטית. הבמאי משלב לאורך כל הסרט גם דיון
חזותי קולנועי על שאלות איך אפשר לתעד זוועות רחבות היקף כאלה ועל מקומו של
הקולנוע בחייו. בסרט פאן מתחקה אחר תמונה שלא ברור אם זו תמונה קונקרטית שהוא מספר
שלא הצליח למצוא בין כל חומרי הארכיון שאסף, תמונה שנועדה לתעד את ההוצאות להורג
על ידי הקמר רוז', או אולי זו תמונה כללית יותר של ההבנה מה קרה לו באותן שנים בהן
חייו התהפכו, או אולי זו תמונה חלופית לחיים שהיו יכולים להיות לו עם סרטי קולנוע
צבעוניים, רקדניות שהתאמנו מולו כילד מאחורי הקלעים כבהופעה פרטית ורוקנרול קמַרי.
מבחינתי זה הסרט
החשוב ביותר בפסטיבל, ואני מקווה להרחיב עליו בהמשך ולהשוות בינו ל"נהר משנה
נתיב", סרט אחר העוסק בקמבודיה, מדינה בה אפילו כיוון הזרימה של נהרות משתנה בעונות השנה
ולסרט "מעשה בהרג" העוסק ברצח עם באינדונזיה שהוצג בדוקאביב ועליו כבר
הרחבתי.
מייקל שנון בתפקיד הרוצח שסיפור חייו היה השראה לדמויות של טוני סופרנו, וולטר ווייט ואחרים
אייסמן
במאי: אריאל ורומןארה"ב, 2013
אריאל ורומן נמצא
ברגע הפריצה שלו כבמאי ומפיק בהוליווד. אחרי שני סרטים דלי תקציב שעשה שם הוא הגיע
לעשות סרט תקופתי עתיר כוכבים כמו וינונה ריידר, כריס אוונס, ג'יימס פרנקו,
דייוויד שווימר וריי ליוטה ומעל כולם מייקל שנון. שנון מופיע עתה גם כאחד הכוכבים ב"איש
הפלדה" הגירסה החדשה ל"סופרמן". הוא מגלם ב"אייסמן"
את התפקיד הראשי של ריצ'ארד קוקלינסקי. קוקלינסקי היה רוצח שכיר בשירות המאפיה
שהתפרסם לאחר תפיסתו, הרבה בגלל הראיונות שנתן בזמן מאסרו. עלילת הסרט מבוססת על חיי
הרוצח שאת כינויו ה"אייסמן" קיבל אחרי שנהג להקפיא את גופות הקורבנות. לצד
שורה ארוכה של מעשי רצח במשך שני עשורים מאמצע שנות השישיםקוקלינסקי קיים חיי משפחה נורמטיביים ושמר על
חשאיות מוחלטת לגבי עיסוקו האמיתי. הסרט יצא להקרנות מסחריות בארצות הברית ובארץ בחודש
מאי, אחרי שהבכורה הישראלית שלו היתה בפסטיבל חיפה. בזמן הפסטיבל היתה לי הזדמנות למצוא
הפוגה בלוח הזמנים הצפוף של ורומן שבמקביל להפצה של "אייסמן" עסוק כבר
בכמה פרויקטים חדשים. ישבנו לשיחה על העבודה על הסרט וקצת על ההבדלים בין תעשיית
הקולנוע בהוליווד לישראל.
אחרי חמש שנים של
עבודה על הסרט אתה מגיע להציג אותו בונציה, בטלורואיד, בטורונטו ובחיפה. איך
ההרגשה?
זו הרגשה מדהימה
לעשות את כל הטור המכובד הזה. יש בזה משהו מאוד מתגמל בהצגת הסרט בשווקים שונים ומול
קהלים שונים. במקביל מתפרסמות ביקורות בעיתונות, ומכל פסטיבל אתה צובר עוד ועוד
בטחון, אבל בכל פעם יש גם הרגשה של חוסר ודאות. אף פעם אין בטחון איך הקהל יקבל את
הסרט.
מה היה שונה בהקרנה
אתמול בחיפה?
אתה מגיע לחיפה
ומתוך חמש מאות איש יש מאה מוזמנים, קהל אוהד כל המשפחה והחברים. זה שילוב של
התרגשות וסקרנות. מעבר לזה יש לסרט כח לדבר בפני עצמו, בעיקר כי הוא סוחף מבחינה
רגשית. אנשים נסחפים אחרי העלילה וההופעה של מייקל שנון לדעתי יותר מהסיפור
האמיתי. מייקל שנון והכח שלו במשחק, הוא באמת חוד החנית בסרט הזה. הצופה נסחף אחרי
דמות שבחיים לא היה מתקשר אליה, ומוצא את עצמו רוצה לעבור איתה איזה תיקון. הרצון
הזה הוא היכולת של האנשים להתקשר לדמות הקיצונית של קוקלינסקי. זה בדיוק מה שמשך
אותי לסיפור לפני חמש שנים, אותה מידה של אמפתיה שעולה מהראיונות עם קוקלינסקי למי
שרצח כל כך הרבה אנשים. הוא דמות מפלצתית, אך מצאתי הזדהות איתה ברצון הנועז שלה
לתיקון, לחיפוש אחר אנושיות.
אריאל ורומן על הסט
לאחר צפייה בסרטים
הדוקומנטריים בהםהופיע קוקלינסקי עצמו, הופתעתי מהדיוק במשחק של מייקל שנון כשהוא
נכנס לדמות של קוקלינסקי. שנון מדבר באותו קול, באותו חיתוך דיבור ועושה את אותן עוויתות
עם הפה. מה אתה יכול לספר על העבודה עם השחקן?
מייקל הוא בן אדם
מאוד מתודי, היו לנו 19 שעות של חומרים מהדוקומנטרי הראשון על קוקלינסקי, והוא היה
יושב ולומד אותם כל היום. היו לנו גם את כל הפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט שארכו
כמעט 3 שנים. הוא בן אדם אבסולוטי בהכנה שלו ובמשחק שלו. מייקל שעולה לסט, הוא לא
מייקל אלא קוקלינסקי. היו רגעים שלא התחברתי לרגע מסויים במשחק, אז הייתי צריך להתייחס
אליו בעדינות ובכבוד. אם הייתי חוצה את הגבול, או מוציא את הישראליות שבי ונהיה
ישיר מדי יותר מייקל היה הולך לקרון שלו ומחריב את החדר, והוא עשה את זה כמה
פעמים. ממש התעסקתי עם קוקלינסקי על הסט. הוא גם לא אוכל במשך כל הצילומים, והיה
מאוד עצבני. רק בסוף היום בסטקייה או במסעדה האיטלקית, המסעדות היחידות בשריוופורט
שאהבנו, הוא היה משתחרר ושותה כוס יין, ואז יש לך כמה דקות ביום שאפשר לדבר עם
מייקל שנון ולשאול אותו אם הכל בסדר. מעבר לזה הוא היה קוקלינסקי, הוא דאג לוינונה
ריידר כמו לאשתו ודאג לבנות. אם מישהו היה אומר מילה לא במקום, הוא היה מיד מוצא
כסא ובועט בו. זה היה די מפחיד האמת, אך זו הגדולה שלו. הוא לא יוצא מהדמות. היה
לו גם שפם מודבק. מייקל הגיע ישר מ"סופרמן" והצילומים שלנו היו מאוד
מרוכזים. ככה שלא היה לנו הרבה זמן לעשות שינויים בהופעה החיצונית של מייקל. הדבר
היחיד שהיה אפשר לשחק איתו זה היה השפם והזקן, אז במשך כל התקופה הוא גם לא צחק.
כשהוא העלה חיוך, והיית רואה אותו צוחק ומחזיק את השפם, ידעת שהכל בסדר. העוצמה
שלו כשחקן סחפה גם את השחקנים האורחים בסרט. ג'יימס פרנקו, סטפן דורף, רוברט דאווי,
כולם היו באמביציה להיות טובים כמוהו. הוא מעלה את הרף וכל מי שנמצא שם חש שהוא
חלק ב- Michael Shannon’s Show, ולא בעבודה
שבלונית של רק להקריא כמה שורות.
איך העבודה שלך כבמאי התנהלה מול שנון ושאר השחקנים?
כבמאי הייתי צריך לנהל את כל האופרציה סביבו וסביב האנרגיה של שנון. היינו
יושבים בכל תחילת יום בזמן האיפור כדי לעבור על מה שהולכים לצלם והייתי אומר מה
המטרות שלי. צלמנו קודם את כל האלימות שבסרט ואז את הקטעים בבית. אלה היו מטרות
שונות, להראות קור רוח וניכור מול אנושיות ואמפטיות. מייקל היה מהנהן בראש, ואז
היה נותן טייק או שניים טובים, ואני מבחינתי הייתי מוכן לעבור הלאה, כשהוא היה
מבקש לפעמים עוד טייק כדי לנסות כיוון אחר. התפקיד שלי היה להתאים את השחקנים
האחרים שירקדו ביחד איתו. לא היו לי אליו הערות כמו "פה תהיה יותר
אינטנסיבי", להיפך לרוב הייתי מנסה להוריד מהאינטנסיביות שלו. הערות הבימוי
למייקל היו לחמם אותו להוציא את האנרגיות שהוא מביא לסט. ההוראות היחידות היו אולי
להוציא חיוך או איזה מבט כדי לא להשאר על רמה קבועה של אינטנסיביות.
מה אתה יכול להגיד לגביי השחקנים האחרים?
גם וינונה, גם כריס אוונס וגם ריי ליוטה היו ליד שנון ברמת כוכבים אורחים.
זו היתה חוויה מדהימה לעבוד עם כולם. כריס עשה דמות הפוכה מ"קפטן
אמריקה". חיפשנו כל מיני ניואנסים בדמויות, והיה לי דיאלוג פורה איתו בהכנה
לתפקיד ועם כל השחקנים מסביב למייקל. היינו עובדים יחד על דברים ומנסים לתקוף
בעיות מכיוונים שונים. המטרה היתה שכל השחקנים יגיעו לרמה של מייקל. כאשר משהו
פחות עבד הייתי מנסה על הסט לכוון ולנסות דברים חדשים תוך שימוש בתנועות ובפרופס.
אמרת שאוונס הגיע מ"קפטן אמריקה" ושנון מהצילומים ל"סופרמן",
אצלך בסרט מצד אחד היה ניסיון לשמור על ריאליזם ונאמנות לתקופה, מצד שני הדמויות
היו מאוד איקוניות. אתה יכול להגיד משהו על אופן עיצוב הדמויות?
רוב האנשים שהתעסקנו איתם כבר לא בחיים. אנשים שמגיעים מהעולם המאפיה שהוא
מלא קלישאות. ניסינו לקחת את כל מה שראינו ב"חבר'ה הטובים"
וב"סופרנוס" ולעשות לזה טוויסט לפוינט אוף וויו צדדי. אם זאת הזווית
שאנחנו רגילים לראות את השום המתקלף ואת העגבניות נכנסות לסיר של הספגטי, ניסינו להראות
את זה דרך החלון ולא מתוך המטבח. אין תהילה. לכל אחד יש בוס שהוא מקבל ממנו הוראות
ולכל אחד יש את הצרות שלו. להיות גנגסטר זה לא קוּל. אם הדמויות נראות שהן מעוצבות
בקטע איקוני, זו לא היתה המטרה. רצינו לשמור על זווית שונה מאשר לחזור על סיפור
הגנגסטר הקבוע. יכול להיות שמההיתוך שעשינו התקבל צבע נוסף.
נכנס חזק לדמות - בזמן צילומי הסרט שנון לא היה אוכל ולא צוחק
איך ניגשת לעשות את האדפטציה מהסיפור האמיתי, מהסרט הדוקומנטרי ומהעדויות
לסרט עלילתי?
הדבר הכי מאתגר לעשות בסרטים ביוגרפיים זה לנסות לספר סיפור של עשרים שנה
בשעתיים, ולשמור על עניין. הקהל יכול מהר מאוד להתנתק מהדמויות בגלל הקפיצות בזמן.
לא היה לנו כתוב הסיפור מתחיל כאן או כאן. היו לנו עדויות של אשתו והילדות, היה את
הספר והיו ראיונות בטלוויזיה לאורך כל השנים. המטרה היתה להראות סוג של דואליות,
למשל בחרנו לא להראות את האלימות בתוך המשפחה. בסצינת המטבח שבה קוקלינסקי מתפרע,
הכתיבה המקורית היתה שהוא מפוצץ את אשתו באגרופים. הבנו שאם נגיע לשם מבחינה ויזואלית,
נאבד את הקהל. אני גם לא יודע איזה משפטים בדיוק הוא אמר לאשתו בחדר המיטות או מה אמר
לבנות. אני יכול להציע משפטים שישקפו אהבה ואכפתיות. חוץ מכמה ציטוטים בזמן שהוא
רצח מישהו אני לא יודע בדיוק מה הוא אמר, אלא להציע משפטים שישקפו קור רוח ורובוטיות.
קוקלינסקי הורג מישהו, לא מרגיש כלום, יוצא מהחדר והולך. הוספנו עוד כיוון מבחינה
דרמתית. המטרה היתה שתתחבר לדמות ותגיד לו "נו, תעשה איזה תיקון, תשתנה, תברח
משם, תיקח את המשפחה שלך, תפסיק". זו הצעקה שרציתי שהקהל יצעק. זו הצעקה
שקוקלינסקי גם רצה לשמוע. הוא לא ידע למה הוא חולה. הוא חי בתקופה בה לא היו
אבחונים כמו היום בהם מייד מאבחנים מהפרעות קשב ועד הפרעות נפשיות. הכימיקלים בראש
שלו לא הסתדרו טוב, והדרך היחידה שלו לחיות עם זה היתה להחביא את זה. האקט הראשון
בדראפטים הראשונים היה הילדות שלו, ואז חודשיים לפני הצילומים לקחנו החלטה חד
משמעית שאנחנו לא הולכים להתעסק עם הילדות שלו כי זו גם קלישאה.
היה פלאש בק קצר.
זו היתה השארית היחידה כדי להבין מאיפה קוקלינסקי מגיע. הפחד הכי גדול בדרך
שבחרנו הוא שהצגנו מישהו שהוא אחד משלנו, שכתוצאה מהחינוך והאלים והמנוכר שקיבל
יצא מפלצת. זהו מסר מאוד מסוכן, כי אתה מנסה למצוא הסבר פסיכולוגי. הרי לא כל מי
שאבא שלו צעק עליו ומדי פעם הרים עליו יד והחברים שלו צחקו עליו הופך לרוצח פסיכופטי
סדרתי. החלטנו שנראה את זה בצורה יותר מתחוכמת דרך האח שלו. שניהם יצאו דפוקים,
האח שפוט בכלא וריצ'ארד לעומתו מנסה להסתיר את ההפרעה שלו.
ורומן מדריך את ריי ליוטה מנסים להציג גנגסטרים ללא הילה
מה הקשיים שהתמודדתם איתם בהפקה עצמה?
בכל הפקה תקופתית בין אם זה מערבון או מדע בדיוני ישנן בעיתיות. אתה לא
יכול לקחת סתם שוט של "תחצה את הכביש ותלך ימינה שמאלה". כל שוט היה
צריך להיות מטופל בצורה כירוגית. צלמנו סרט בשריוופורט לואיזיאנה ב-2012 שקורה
בשנות ה-60', ה-70' וה-80' בפרבר בניו ג'רזי.
למה דווקא בשריוופורט?
היום כדי לממן סרט צריך לחפש מקור של מה שנקרא Soft Money כלומר הקלות במיסוי. מדינת לואיזיאנה מציעה החזר של 30 סנט על כל
דולר שמבוזבז שם. הבמאי, הצלם והאחראי על עיצוב ההפקה צריכים להתאמץ פי ארבעה כדי
להגיע לדיוק בשכפול מקומות שאין להם קשר למקומות בהם מצלמים. זה לא רק שכל אחד
צריך חולצה תקופתית ותספורת תקופתית וכל מכונית וכל שלט צריכים להתאים. זו היתה
עבודה מאוד מדוייקת ומכבידה כשאתה מצלם סרט בשלושים יום, בנוסף לצורך לדאוג לדרמה
ולמשחק כבמאי. בכל זמן הצילומים צריך לא רק להסתכל על הביצוע של השחקנים, אלא גם
להיות נץ שאחד הניצבים לא משתחל לסט ויש לו שעון סווטץ' על היד. כל פריט בפריים
היה צריך לעבור פילטרזציה, והיינו צריכים בכל פעם לשאול אם זה היה קיים בשנות
השבעים או אם אנשים דברו ככה אז. זה לא שצלמתי את הסרט הזה לאורך חמישים-שישים יום
והיה לי זמן לתקן את עצמי. אפילו בארץ מצלמים סרטים בארבעים יום בממוצע. בחדר
העריכה השתמשנו בטכנולוגיה ממוחשבת כדי לעשות קצת תיקונים ולהוציא בניין מאחורה או
לנקות שילוט של רשתות מזון ברקע.
אתה לא רק הבמאי, אלא גם אחד המפיקים הראשיים של הסרט, מה אתה יכול להגיד
על כפילות התפקידים?
הייתי צריך להשיג את זכויות היוצרים ולטפל במימון של הפיתוח. אהוד בלייברג
הצטרף אלי בשלב יחסית מוקדם והפך להיות שותף לכל דבר. ברגע ש"מילניום
הפקות" הצטרפו אהוד לקח את הפיקוד
לנהל את הנושא הפיננסי מולם. כמפיק לא קבלתי בהנחתה שצריך לחתוך בימי צילומים או
בעמודים בתסריט. הייתי מעורב בדיונים האלה במהלך ההכנות ובמהלך הצילומים כמפיק,
ואז כתסריטאי וכבמאי נדרשתי לעבור לכובע השני ולמצוא פתרונות. בצילומים ניסיתי לא
להתעסק בחישובים האלה ולהתרכז בבימוי. אהוד הוא מפיק מדהים ומאוד קריאטיבי שמבין
את הצרכים וגם כשצריך לקצץ הוא יודע איך לכוון את השינויים שלא יפגעו בסרט. יש
בכפילות הזו כאב ראש, אך אני מעדיף להבין מאשר לא להבין ולהיות הבמאי המיוסר
שמתמודד עם מכות איוב. בפוסט פרודקשן יצא לי עוד פעם להתעסק יותר כמפיק במלחמות
היומיומיות של הדברים הסופיים לקבל עוד אפקטים מיוחדים או לקבל עוד שבוע בעריכה.
אז אתה יכול לנצל את מעמדך כמפיק ולא רק כבמאי. אני מעדיף להיות בפוזיציה הזו ולא
רק בעמדת הבמאי.
ורומן ושנון על הסט
שמעתי מדוד סטרז'מייסטר שצילם חלק מהסרט שהיתה לו בעיה עם איגוד הצלמים
האמריקאי. אתה יכול לפרט בעניין והאם היו עוד בעיות דומות שנאלצתם להתמודד איתן?
אנשים בארץ לא מבינים את הסיבה שאתה לא מקבל ימי צילומים, ואומרים
"אנחנו מצלמים במיליון אז איך לך לא היה". האיגודים באמריקה מאוד
קשוחים, לדוגמה האיגוד של נהגי המשאיות. יש בן אדם שקם בבקר ותפקידו הוא לפתוח את
המנעול מאחורה, ואז תפקידו הוא לשבת במשאית ואז תפקידו הוא לנעול את המנעול בסוף יום
הצילומים. הוא מרוויח ביום 2000 דולר, כי הוא הראשון שמגיע והאחרון שהולך ועושה
ביום שש או שבע שעות נוספות. ככה יוצא שמשהו כמו חמישה או עשרה אחוזים מהתקציב הולכים
רק על נהגי המשאיות. אותו דבר זה ארגון השחקנים או הצלמים, לדוגמה מה שקרה לדוד
שהוא לא היה יכול להיות מעורב בפרוייקט עד שהאיגוד אישר לו חברות. זה היה מזל שדוד
היה בסרט. גרנו בבית אחד דוד, דני רפיק העורך ואני. היה לנו מן בית קריאייטיב
והיינו מגיעים כל יום ורואים את הדייליז. מבחינה קריאטיבית היד היתה על הדופק
וידענו איפה אנחנו עומדים. הצלם הראשי בובי בוקובסקי היה דמות מאתגרת לעבוד איתה. לאט
לאט דוד השתלב יותר בעבודה עצמה ובצילום של הסרט. ככה שהשילוב של דוּדוּ על הסט
היה שילוב מנצח.
אתה יכול להגיד משהו על הדרך שעשית ממגמת קולנוע בתיכון בארץ ועד לעבוד
בהוליווד.
כשהייתי ילד הייתי מצלם סרטים על סופר 8. לפעמים אחי היה מצלם סרטים והייתי
עורך או מצלם אותם. בתיכון למדתי ועשיתי
סרטי גמר, ואז שרתתי ארבע שנים בצבא ביחידת חילוץ של חיל האוויר. אז אתה מאבד את
זה, זה מקלף מעורך את העולם הקריאטיבי. משם עברתי בצורה כמעט טבעית ללימודי
המשפטים שדורש חשיבה אנליטית מאוד שונה מעולם הקריאייטיב. במקביל נכנסתי לעולם
המוזיקה ועבדתי כתקליטן. כשחזרתי לארץ מהלימודים באנגליה הייתי על סף כניסה לחברה
של אבי שגם אחי החל לעבוד בה, ואז מצאתי את דרכי לניו יורק. שם למדתי קולנוע
בשלוחה של NYU. דרך עשיית המוזיקה היה לי ידע
במחשבים, אז התעסקתי בעיצוב סאונד ובפוסט פרודקשן. עברתי ללוס אנג'לס וערכתי
פרסומות, קליפים ודוקומנטריים. עד שהבנתי שמה שבוער בי זה לחזור לצלם סרטים
עלילתיים, וככה התגלגלתי לזה. ביימתי שני פיצ'רים קטנים "Rx" ו"דניקה", כשעוד לא הייתי בטוח מה לעשות. הכל נוצר
מתוך אינסטינקט, ולא הבנתי שבתור במאי יש לך אחריות לספר סיפור עם משמעות ועם מסר.
התסריט חייב להיות תסריט ולא רק איזשהו תמליל, והיכולת שלך לגייס כסף לא אומרת
משהו על היכולת לצלם את הפרויקט שאתה מגייס אליו. אחרי זה לקחתי הפסקה כדי לשפר את
איכות הכתיבה שלי ואת ההבנה שלי כבמאי. באותה תקופה עבדתי בפרוייקטים מזדמנים,
עשינו את הדוקומנטרי על סושרד ודברים אחרים. הבנתי שאני לא אביים שום דבר עד שאני
באמת אעשה את הסרט שאני רוצה לעשות וזה "אייסמן". עכשיו אני נמצא במקום
אחר, עברתי מהשלב של מי שאוהב קולנוע ורוצה לעשות קולנוע להבין את כובד הראש ואת
האחריות בלעשות סרט. אתה מקבל פעם פעמיים בחיים הזדמנות לביים, ואתה חייב להיות
טוב כדי להמשיך. לא משנה אם זכית באוסקר והגעת לרמת בימוי מאוד גבוהה, אם אתה
מזלזל בפרוייקט הבא אתה חזוי לכשלון. התבגרתי והבנתי שלפעמים בדרך אתה צריך להקריב
דברים, אבל בשביל מה שאני חווה כרגע זה שווה. אני כבר רואה את השינוי איך אנשים
מתייחסים אלייך, אך צריך לזכור שכל הייפּ חולף. צריך לשמור על רגליים על הקרקע, להיות
מאוד זהירים ולבדוק מה הפרויקט הבא.
שנון, ורומן, רוברט דאווי והמפיק אהוד בלייברג
הזכרת את הדוקומנטרי שעשית לערוץ 2, הראשון שבירך אותך בתום ההקרנה בחיפה היה
גיורא עיני מנכ"ל קרן רבינוביץ'.
(צוחק) שלא אישרו לנו תקציב לסרט כאן.
אתה רוצה לעשות פה סרט ישראלי ולעבור את כל התחנות של הקרנות, גופי שידור,
וקהל מצומצם?
האמת היא שאני חולה על קולנוע ישראלי, יש בועה אדירה של יצירה פה בארץ. כרגע
לא רואה את עצמי עושה סרט בארץ. ההתנסות הקטנה שהיתה לי עם הסרט הדוקומנטרי אני
מודה שלא היתה התנסות חיובית. במקרה הזה זו היתה טלויזיה, והיו שם אנשים שרמת
ההערכה שלהם ליצירה מוטלת בספק לעומת רמת הרצון שלהם לרצות את הרייטינג ואת הקהל
הרחב. המערכת שעמדה מולי היתה מערכת מאוד נוקשה בקטע של מה שמצפים ממפיקים ומבמאים
לעומת התמורה המינימליסטית שהם מוכנים לתת לך. כאילו אומרים לך "זו פריבלגיה
שאתה עומד בכלל ליד מצלמה, תאורה וסאונד" ואתה צריך לשלם עליה מעצמך כדי שהיא
תראה אור. גם הגעתי בתור אאוטסיידר ולא ידעו מי אני.
יכול להיות שעכשיו השם אריאל ורומן יספיק כדי לקבל יחס אחר לגמרי.
לא, זה העניין, ככה המערכת בנויה פה. אמנם בכל שנה יש מישהו חדש שנכנס
לשאפל, אך עדיין רמת היצירה היא בהסתכלות פריבלגית, חוץ מכמה במאים שמקבלים את
חופש הפעולה שלהם, אבי נשר ויוסף סידר ועוד כמה מעטים שהם כבר אייקונים ישראלים
שבנו לעצמם את השם בתקופות יותר קשות בקולנוע הישראלי עד תקופת הזוהר של הקולנוע
הישראלי, והם יכולים לעבוד עם הקופרודוקציות האירופאיות שתומכות בהם. מעבר לזה כל
פְּלֶייר חדש צריך לעבור סיוט כדי לקבל הוקרה. אני גר רוב הזמן בארצות הברית, ויש
לי בית בארץ. אני חולה על הארץ, החברים שלי בארץ, כתבו עליי "ישראלי
לשעבר" אבל אני ישראלי לכל דבר. אני אוהב את מדינת ישראל ותמיד מרגיש נציג שלה.
אם אגיע לעשות סרט בישראל, אני אבוא כדי לספר סיפור ישראלי, אבל אני אביא את
המערכת המממנת ההפקתית האמריקאית שממנה אני מגיע.
הערה קטנה שאני חייב לציין, זו תקופה לא קלה בארץ, יש מעגל של חוסר פרסום
ופגיעה באמנות. יש בארץ כמה אנשים שהם בעלי ממון מאוד גדולים, אני הייתי מעודד
אותם להשקיע יותר בקרנות לפיתוח דרמה וליצירה, כי זה באמת אחד הקולות הכי חשובים
של המדינה שלנו היום. זה הקול הקריאטיבי שלנו והאפשרות שלנו לספר סיפורים על המהות
היהודית והישראלית לעולם. ואם זה לא בא מפרסומות זה צריך לבוא מאיזה כח מממן פרטי,
בידיעה שזה לא נעשה בקטע של הגדלת ההון האישי של אותם עשירים. אני מאוד מקווה
שהיצירה פה תחזור להיות מיוצבת, כי אם היצירה בישראל תעצר בגלל האטה כלכלית של
פרסום זה יהיה אסון לאומי הרבה יותר כבד מהפצצה האירנית.
אחד הסרטים
המעניינים ומעוררי המחשבה בפסטיבל עוסק במה שאירע בשנות השישים של המאה העשרים
באינדונזיה. על רקע המלחמה הקרה התנהלו באינדונזיה מאבקי שלטון עזים בין סוקארנו
לסוהארטו. השניים נחשבו לגיבורים לאומיים שהצליחו לשחרר את אינדונזיה מעול השלטון הקולוניאליסטי
ההולנדי. סוקרארנו הכריז על העצמאות והיה לנשיא הראשון. את התמיכה בו הוא ניצל על
מנת לבסס משטר רודני ולהאדיר את שמו בפלחן אישיות. "האח קארנו" כפי
שכונה שלט במדינה העצומה ביד חזקה עד שחברו לשעבר לנשק הגנרל סוהארטו החל לכרסם
במעמדו. כדי להגדיל את כוחו מול מי שנחשב לאבי האומה, היה על סוהארטו למצוא אויב
משותף שיחבר בין הכוחות הפשיסטיים בצבא שהיו תומכיו הטבעיים לבין מי שהיו מרוצים
פחות משלטונו של סוקארנו כמו גורמים איסלמיים ובעלי ההון. המטרה שסוהארטו סימן
היתה המפלגה הקומוניסטית שהיתה בעלת בריתו של של הנשיא סוקארנו על אף שהוא עצמו לא
נמנה על שורותיה. זהו על רגל אחת הרקע למעשי הטבח שהנהיג הצבא האינדונזי שתמך
בגנרל סוהארטו במי שנחשדו כקומוניסטים. מלבד חברי המפלגה הקומוניסטית האינדונזית
שהיתה עד אז הגדולה בעולם מחוץ למדינות הקומוניסטיות ופעילים חברתיים, החשד כלל גם
את בני המיעוט הסיני שנחשבו למשתפי פעולה טבעיים של סין הקומוניסטית.
עד היום מעשי הרצח
כמעט ולא מצויינים מעל דפי ההיסטוריה של אינדונזיה. ההערכות הן שבאותה תקופה בין
השנים 1965 עד 1966 נרצחו יותר מ- 500,000 בני אדם, או כפי שמצויין בתחילת הסרט
בין מיליון לשלושה מיליון נרצחים. גם אחרי שסוהארטו הודח בעצמו מהשלטון לטובת
דמוקרטיה לפחות למראית עין בשנת 1998 מעשי הטבח לא נחקרו ואין אנדרטאות זכרון לזכר
הקורבנות. לא רק שהרוצחים לא הועמדו לדין, הם נחשבו לגיבורים לאומיים שלחמו במפלגה
הקומוניסטית שאיימה להשתלט על המדינה בדרכים אלימות. כפי שהסרט מלמד הרוצחים לא
היו רק חיילים, אלא בעיקר באיזורים כפריים מלאכת הטרור הופקדה בידי גנגסטרים
מקומיים. אותם פושעים אלימים קיבלו אפשרות לזכות במעמד לגיטימי בעיני השלטונות.
רבים מהם תרגמו את הכח מתוך האימה שהשליטו באותם איזורים ואת הרכוש הרב שנפל
לידיהם כשלל להון פוליטי, והשתלבו בעמדות בכירות בממשל ובכלכלה.
מי היה מעלה על דעתו כמה אנשים אנוואר הזקן החביב במרכז התמונה רצח בחייו?
הבמאי ג'ושוע
אופנהיימר הגיע לצפון סומטרה, אחד מאותם איזורים, כדי לצלם סרט הקשור בתופעת
הגלובליזציה. בכפר ליד העיר מֵדאן הוא התמקד בעובדים במטעי הדקלים. תנאי העובדה של
אותם כפריים היו קשים מאוד והם היו חשופים לחומרי הדברה חזקים במיוחד. כשאופנהיימר
ניסה לברר מדוע הם לא מתאגדים ומוחים על תנאי ההעסקה שלהם הוא הבין שמולם ניצב פחד
גדול מהעבר. כל התאגדות עלולה להתפש כמעשה פרו-קומוניסטי וכמעט לכל אחד מהם בסתר
היה סיפור על אב או דוד שנרצחו בשנות השישים.
אופנהיימר שהה
באיזור תקופה ארוכה. הוא שמע שוב ושוב את אותם סיפורים ושמע עדויות ממקור ראשון
מניצולים, עד שהגיע לדבר עם אדם שהתפאר לעיניו שהרג במו ידיו עשרות קומוניסטיים
וכך זכה למעמד ולמשרה בכירה. אופנהיימר הבין שהיכן שהרוצחים נחשבים לגיבורים
והניצולים מרגישים עדיין נרדפים יהיה יותר קל לשמוע עדויות מהרוצחים מאשר
מהניצולים. הבמאי שם לב שכמה מהרוצחים ליוו את הסיפורים בהדגמות פיזיות כדי להמחיש
את מה שהיה, ואז הוא עלה על רעיון לבקש מאותם רוצחים להמחיז בפני המצלמה את הסיפור
שמאחורי מעשי הרצח.
לאחר שדיבר עם יותר
מארבעים רוצחים אופנהיימר הגיע לאנוואר שהיה לגיבור הסרט. בנערותו אנוואר היה
מספסר בכרטיסים לסרטים הוליוודים ולהשתתף בסרט קולנוע עם במאי אמריקאי היה חלום
חייו. על כן אנוואר שנראה כמו סבא חביב עם חולצות צבעוניות הסכים להשתתף בניסוי
שהבמאי הציב בפניו ושיתף פעולה יותר מכולם. רגע אחרי שהדגים את השיטה היעילה בה
היה מוציא אנשים ללא משפט להורג אנוואר סיפר איך היה נרגע אחר כך באמצעות שתיית
אלכוהול ועישון מריחואנה, ותוך כדי הוא עבר לשחזר את צעדי הריקוד מהמועדונים של
אותם הימים. אנוואר ואופנהיימר הגדילו לעשות והקדישו את השיחזורים המבויימים של
הרגעים הנוראים לז'אנרים שונים מעולם הקולנוע כמו פילם נואר ואפילו מחזות זמר.
באותו קטע מוזיקלי
קשה להתעלם מהדיסוננס שבין אופי הסיפורים לנוף המדהים שמשמש כרקע לריקוד רב
המשתתפים והתלבושות הססגוניות. בין כל זה בסצינה המצולמת לעילה אפשר להבחין
בשביעות הרצון על פניו של אנוואר שנראה כמו ילד שזכה להגשים את חלום חייו.
אופנהיימר אמנם מקשה על הרוצחים ולא מוותר להם על ההתמודדות עם העבר, אך עדיין קשה
שלא לחבב את אנוואר בסוף הסרט. לגבי נקודה זו אופנהיימר טען בראיון "עשיית
סרטים עשתה אתי לפחות שיפוטי" ושהחלוקה הדיכוטומית לטוב ורע עלולה להוביל
למוסר של "מלחמת הכוכבים".
הסכנה באותם כלים שטחיים היא ביטול האפשרות להבין איך לאורך ההיסטוריה מעשים כאלה
של רצח עם חוזרים על עצמם, או כפי שאחד הרוצחים טען בפני הבמאי שמעולם איש לא נשפט
על הטבח באינדיאנים באמריקה ומעולם איש לא נשפט על הפשעים של האימפריה הבריטית.
מעשי טבח מהעבר מומחזים באמצעות מחזמר
אופנהיימר רצה
להשתמש בפער הזה כדי לזעזע את הצופים. למילה Act בשם הסרט באנגלית "The Act of Killing" יש משמעות כפולה לא רק במובן של מעשה אלא גם
במובן של דרמה ומשחק. בתרגום השם לעברית מתקבלת משמעות כפולה מהמילה "מעשיה". באותה מידה התהליך טוען את הסרט במשמעות כפולה. הבמאי רצה לא
רק לתת חשיפה לסיפור מהעבר האפל של אינדונזיה אלא להעביר מסר אוניברסלי שבוחן את השיטה
שעומדת מאחורי מעשי טבח המוניים בעולם כולו. אחד הרוצחים סיפר שהדבר הכי קשה ברצח
הוא הרגע עצמו בו אתה הורג אדם אחר לראשונה. אחרי הרצח לא משנה באיזה מקרה הרוצח
מחפש צידוק או תירוץ למעשיו. במקרה שלפנינו הממשלה האינדונזית סיפקה את התירוץ
בתעמולה אנטי קומוניסטית. מרגע שהרוצחים קיבלו את הלגיטימציה הפעמים הבאות היו
קלות יותר.
אי אפשר להתייחס
בביטול לתירוץ של אופנהיימר עצמו לחסד שהוא מגלה כלפי הרוצחים שכן הוא בעצמו סיכן
את חייו בצילומי הסרט. עד היום השלטונות באינדונזיה מסרבים להתייחס לאותם מעשי טבח
וכאמור לא מעט מהמשתתפים בהם נמצאים בדרגים בכירים בממשל ברפובליקה בימינו. למעשה
הצילומים של הרוצחים הסיטו את החשדות מאופנהיימר בעיני אותם גורמים שהניחו שבכך
אופנהיימר נוקט עמדה חיובית כלפיהם. אז הוא היה יכול לחזור ולצלם תחת אותו כיסוי גם
עדויות מניצולים. גם אחרי שעזב את אינדונזיה אופנהיימר חשש להראות את התוצאה
הסופית לאותם בכירים ששיתפו פעולה בהפקת הסרט. בנוסף לזה כל אנשי הצוות
האינדונזיים קיבלו קרדיט אנונימי מחשש לפגיעה בחייהם.
הסרט יוקרן פעם אחת
בגירסה רגילה ופעמיים בגירסת הבמאי של 158 דקות. כל ההקרנות בנוכחות היוצר. גם
אחרי שאפילו וורנר הרצוג שהוא מפיק שותף בסרט הגדיר אותו כקשה לצפייה לא אופתע אם
תתווסף עוד הקרנה לבקשת הקהל או בעקבות זכייה באחד הפרסים בתחרות הבינלאומית.
ג'ושוע אופנהיימר
במאי "מעשה בהרג" שזכה למימון בעיקר מדנמרק הזכיר את העליונות של
הקולנוע הדוקומנטרי הדני. במקרה של "לחפש את ביל" הבמאי דני אבל סיפור
אמריקאי מאוד. כמו הסרטים "דטרופיה" ו"איוון ואיוונה" משנה שעברה "לחפש את ביל" נוגע במשבר הכלכלי ובהתפוררות בחברה האמריקאית. כדי לרדת לשורשיה של האמריקנה
רסמוסן מציג סרט מסע בו משתתפות שלוש דמויות עיקריות; מייקל שחזר בתשובה והיה למטיף
בשבחו של הגוספל, לוּ הצעירה שעוצרת טרמפים מבלי לדעת לאן שהיא מין גירסה אותנטית
של זמרת דרכים יפה כמו הפרסונה מהקליפים של לנה דל ריי, והגיבור הראשי בוֹב המזוקן
שיוצא למסע בעקבות הרכב שנגנב ממנו זמן קצר לאחר מותה של אימו. בוב מתחקה אחרי היומן
של ביל מי שגנב לכאורה את הרכב. קשה שלא להבחין שמדובר במהלך מתוסרט, ובמאי הסרט
אף הגדיר אותו כשילוב בין בדייה לתיעוד. אולם אחרי כמה דקות נשאבים לתוך העולם של הדמויות עם קטעים יפים וחזקים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית ומפסיקים להבחין בתפרים
הגסים במכוון של הכוונת הדמויות . שימו לב, מבין ההקרנות רק זו ביום שני תהיה בנוכחות היוצר.
בסרטו הקודם דויד
זיווקינג שילב בין חיפוש אחרי משמעות החיים לתיעוד אישי. הוא התנסה בשיטות לתרגול מדיטציה ונפגש עם הבמאי הנערץ עליו דייויד לינץ' ובמקביל התמודד עם קשיים במערכת היחסים. הפעם זיווקינג
מוותר על הצד הגרוטסקי ומתמקד בסרט אישי יותר בו הוא חוזר לבית הוריו בעיירה ליד
פרנקפורט. ההנחה של זיווקינג היתה שצילומים של סרט יאפשרו לו להשקיע יותר זמן
ותשומת לב לאימו החולה באלצהיימר וגם
לעזור לאביו להתמודד עם המצב. מצד אחד, במדינות מפותחות השכיחות של אלצהיימר היא
כה גדולה שכמעט ואין מי שלא יזדהה עם ההתמודדות מול שלבי המחלה אותם זיווקינג
מציג. מצד שני, בעיני הקהל הישראלי הרגישות של הבמאי קרוב לוודאי תתפרש כמאופקת
מדי, והסיפור עשוי להראות מינורי מדי גם כשעל הדרך זיווקינג מגלה שאימו היתה
בצעירותה חברה בתא מרקסיסטי מהפכני ושנישואי הוריו לא תמיד היו מאושרים. הסרט
התמודד לאחרונה על פרס "הלולה" מול "הדירה" של ארנון גולדפינגר
כשלבסוף שני הסרטים נאלצו להסתפק רק במועמדות מטעם האקדמיה הגרמנית.
המאבק בדיעות הקדומות המובילות לרציחות של לבקנים בטנזניה
בצלה של השמש
במאי: הארי פרילנד בריטניה, 2012
בתחילת הסרט נראים
קטעי דיווח על מעשי רצח ותמונות של גופותיהם של לבקנים בטנזניה. בטנזניה ישנם
כ- 170,000 לבקנים, הבולטים מאוד משאר האוכלוסיה המקומית. מלבד אפליה הם סובלים מאוד
מאמונות טפלות נגדם ובגלל אמונות לפיהן רופאי אליל מסוגלים להפיק מאיבריהם שיקויי
מרפא. לפי המסורת הטנזנית הסגולות של אותם שיקויים נוגעות לתחומים רבים בחיים, וההשפעה
המיוחסת להם כה חזקה עד שגם אחרי מותם של הלבקנים יש לצקת מיד בטון על הקברים כדי
למנוע את הוצאת הגופות והגעתן למכשפים. התופעה לא חדשה והיא כבר סוקרה בסרטים
תיעודיים כמו "אלבינו יונייטד" על קבוצת כדורגל יצוגית המורכבת בעיקר
משחקנים לבקנים כדי להשתתף במשחק ראווה במונדיאל בדרום אפריקה. אולם דווקא
"בצלה של השמש" מציג את התופעה בצורה יותר נוגעת ללב תוך כדי התמקדות
בג'וזפת, פעיל חברתי שפועל באיזורים הכפריים באיזור ימת ויקטוריה ומנסה להוכיח
שאין סיבה שלבקנים כמוהו לא ישתלבו בחברה. הצילום בסרט יפה ומוקפד ובהתאם לסרט
העוסק בלבנים ושחורים יש בו משחקים של אור וצל וניצול יפה של שעות בין הערביים בהן
גו'זפת מרשה לעצמו להחשף יותר לעולם. מבין ההקרנות רק זו ביום ראשון תהיה בנוכחות היוצר.
הבמאי האוסטרי מוזמן
להשתתף באופן קבוע בפסטיבל. בין סרטיו הקודמים ניתן למנות את "7915
ק"מ" ואת "מערב". הסגנון שגיירהלטר פיתח מזכיר את הקולנוע
האוסטרי העלילתי העכשווי, הקפדה על שוטים יציבים ורחבים ללא מתן הסברים מיותרים
לשיטתו. גיירהלטר ויתר על השימוש בראיונות וגם כמעט ונמנע מדיאלוגים. הוא מצלם את
סרטיו בצורה מאוד אינטואיטיבית כלשדבריו העיקרון המנחה אותו הוא ""Have a vision and follow the vision.
הסרט הנוכחי מציג פסיפס מקיף על אחד מהמרכזים הרפואיים הגדולים באוסטריה כולל
התמקדות באיזורים שאינם פתוחים לציבור. הוא מומלץ בעיקר לצלמים ולחובבים של שוטים
מדוייקים מבחינה גיאומטרית עד כדי ניכור.
בעיני הפייבוריט
הגדול לזכייה בתחרות הבינלאומית. סרט עם סיפור חזק ומוטרף שעדיף לא לדעת עליו דבר
לפני שנכנסים אליו כי כל גילוי יהיה בגדר ספוילר. מבחינה קולנועית הבחירות של
הבמאי הבריטי מזכירות את סרטיו של ארול מוריס (הדוקומנטריסט המפורסם שהיה גם ממפיקי "מעשה בהרג"), ראיונות מצולמים בקפידה עם שיחזורים
דרמטיים מדוייקים ושימוש בקטעי ארכיון. כדאי מאוד לראות, לפחות עד שמישהו ירים את
הכפפה ויעשה מהסיפור סרט עלילתי.
כל הסרטים ברשימה
משתתפים בתחרות הבינלאומית. מלבדה ומלבד התחרות הישראלית צפויים עוד אירועים מעניינים
בפסטיבל; כמו המחווה ליוצר הצרפתי הנהדר כריס מרקר שהלך לעולמו, כיתת אמן עם הבמאי אלן ברלינר וגם הכנס המיועד ליוצרים על מהפכת ההפצה הדיגיטלית שנערך בשיתוף עם האתר "תעשיה".
.JPG)
