התליין בבית העם

תיעוד נדיר של יום כיפור – שלום ואשתו בסעודה מפסקת

התליין

נטעלי בראון ואביגיל שפרבר           ישראל, 2010

עברה שנה מאז הצגת הבכורה של הסרט בפסטיבל חיפה בו הוא זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, וכמעט שנה מהצגתו בפסטיבל אידפא הפסטיבל החשוב בעולם לקולנוע דוקומנטרי, שם הוא זכה בציון לשבח. הסרט הוקרן בסינמטקים וכבר שודר מספר פעמים ביס. בחרתי לכתוב עליו כעת משתי סיבות, הראשונה היא הקרנה חופשית שתיערך במוצאי יום כיפור בבית העם בשדרות רוטשילד והשניה היא הדמיון שמצאתי בינו לסרטה החדשה של איה סומך "מתחת לשטיח" שאליו אתייחס ברשומה הבאה.

קשה לחשוב על סרט יותר מתאים מ"התליין" להקרנה במוצאי יום כיפור. בסצינת הפתיחה הגיבור שלום נגרי העובד כשוחט מקומי, מניף תרנגולת לביצוע מנהג הכפרות. בהמשך נראה שלום עוטה לבן ומתכונן לחג עם אשתו בסעודה מפסקת. אחרי כן, אפשר לראות את שלום צועד ברחובות הריקים של יום כיפור ואפילו הצצה לתפילה בבית הכנסת. מדובר בצילום המנוגד לכל הגיון, הרי בלתי אפשרי לצלם בבית הכנסת בזמן תפילה ביום כיפור, עניין שמצריך פתרונות מתוחכמים של תכנון הצילומים ועריכה. מה שאפשר להגיד בעצם על הסרט כולו. מדובר בסרט שעל פניו נראה פשוט ומינימליסטי אך הוא למעשה סרט מלא תחכום שמכיל רבדים רבים. הסרט מצליח לספר גם אודות העמדתו לדין של אייכמן והוצאתו להורג, וגם את סיפור הקמת קריית ארבע, והכל דרך נקודת מבטו של שלום מבלי להתעלם מהפרטים הקטנים בחייו האישיים. אני בטוח שלמי שטרם ראה את הסרט זה נשמע מאוד מסורבל, וזה בוודאי נשמע מסובך ללקטורים שנאלצו להתמודד עם הרעיון לסרט לפני הפקתו.

מעבר לתכנון המדוייק של בראון ושפרבר ולצילום הנהדר הסרט מבוסס קודם כל על אישיותו הלבבית של שלום. הרעיון לסרט התחיל כאשר בראון שמעה שמועה על שוחט זקן שמספר שהוא היה זה שהוציא את אייכמן להורג. הקישור בין משפט אייכמן לפעולת השחיטה נשמעה לבראון כבסיס לסיפור קולנועי פוטנציאלי. בראון חיפשה את אותו שוחט זקן ומצאה את שלום בדוכן בשוק בחולון. כדמות מדובר באוצר שהוא הרבה מעבר לפוטנציאל סיפורי בלבד. שלום התגלה כמספר סיפורים מלא הומור השומר על שמחת חיים האירועים הקשים בחייו ולמרות מחלת בנו.

לא במקרה יום כיפור נבחר לפתיחת הסרט. בעיני בראון, על פניו, שלום הוא שחקן קלאסי במעגל המסורתי של ההיסטוריה היהודית של קורבן-כפרה, אבל הוא מצליח לחרוג ממנו ולערער עליו בזכות אותה אנושיות שהוא מגלה, שבראון מזהה כאינדיוידואליזם מוסרי ששואב את רוחו מהיהדות. בשיחה איתה בראון הדגישה בפניי שמדובר בצידה האחר של היהדות, לא בזה של הרב לוינגר שגם נראה בסרט, אלא ביהדות שהיא ערש הדמוקרטיה וממנה קאנט גזר את תורתו.

התליין שנהיה לשוחט

 

יש בסרט דיסוננס חזק בין האירועים הגדולים אליהם שלום נקלע בחייו לבין חיי היומיום של שלום בדירת השיכון בחולון ובמפגשיו עם קבוצת זקנים קטנה בשוק השומרונים העזוב. השוק למעשה הוא מגרש פתוח עם כמה שרידי דוכנים שכיום מגיעים אליו לקוחות רק לעיתים נדירות. אותו איש זקן שדואג לשלומם של החתולים עמד במרכזן של כמה פרשיות מרכזיות בהיסטוריה של מדינת ישראל. שלום הופקד באופו אישי לשמור על אייכמן, ועם מתן גזר הדין הוטל עליו גם להיות מי שהוציאו להורג. מאוחר יותר כסגן מפקד בית הכלא בחברון הוא היה ממקימי קריית ארבע, ובתור אדם דתי תושב חברון יצא לו להיות גם במערת המכפלה בדיוק ברגע בו גולדשטיין ביצע שם טבח במתפללים מוסלמים. מבחינה צורנית, מעבר לשילוב מינימליסטי של קטעי ארכיון קצרים וכמה תמונות של שלום במדים מתקופת שירותו בשב"ס, אפשר לומר שהסרט פועל בשני מישורים. התמונה מייצגת את שלום בן ה-76, צילום מאוד מוקפד עם קטעים פסטורליים וזרימה איטית ושהות ארוכה בין קאט לקאט, לעומת הפסקול עם המוזיקה הדרמטית שכתב אופיר ליבוביץ והדגשה של אלמנטים כמעט מעוררי אימה כמו ההשחזה של סכין השחיטה.

ההוצאה להורג של אייכמן היתה טראומתית מבחינתו של שלום. במשך חצי שנה שלום היה צמוד לאייכמן ואפילו נאלץ לטעום מצלחתו כדי לוודא שהמנה לא הורעלה. בגלל שהותו הארוכה לצידו של אייכמן הוא היחיד מצוותו שלא רצה להוציא את אייכמן להורג בעצמו, ונראה שעד היום הוא לא התגבר על המראה של גופתו של אייכמן על חבל התלייה. מאז שלום חזר בתשובה ומתפרנס בדוחק כשוחט תוך התמודדות עם המחלה חשוכת המרפא של בנו נעם. עם זאת, נטעלי בראון הצליחה לא ליפול למלכודת של סרט מלודרמטי חסר יחוד ובנתה סרט קטן עם רגעם של עצב לצד רגעים עם הרבה חום וחיוכים. בראון חולקת בסרט הרבה כבוד לדמותו של שלום, כאשר העריכה המדוייקת של ג'ואל אלכסיס והצילום הסטטי הנפלא של אביגיל שפרבר עם קומפוזיציה מתוכננת וצבעים עזים רק מחזקים את התחושה הזו ועושים את הסרט לחווית צפייה גדולה.

סרט קטן עם צילום נהדר

בית העם

 התייחסות קצרה למקום בו תתקיים ההקרנה של הסרט, באופן אירוני "בית העם" נקרא בדיוק כמו המקום בו נערך משפט אייכמן. הביקורת של חנה ארנדט על עריכת המשפט באולם תיאטרון ידועה ופורסמה בספרה "אייכמן בירושלים, דין וחשבון על הבנאליות של הרוע", שעליו התבסס הסרט "הספציאליסט" של אייל סיון, יש לומר סרט רווי אפקטים פשטניים של עריכה ומחוויר מאוד לעומת "התליין". כאן מסתכמות נקודות ההשקה בין אולם התרבות הירושלמי ל"בית העם" התל אביבי החדש. על גג הבניין בשדרות רוטשילד נערכות הקרנות פתוחות ללא תשלום על מסך גדול כל עוד אין גשם באופק. אלה כבר סיבות מספיק טובות לעקוב אחרי תכנית ההקרנות שם, עליה אחראים: יותם ישי, דני רוזנברג, פבלו אוטין ויניב אידלשטיין. במידה ויהיו הקרנות שהן פרי יוזמתי או סרטים כמו "התליין" עליהם אני ממליץ במיוחד, אני אעדכן גם כאן בבלוג.

כתיבה מקומית

כתיבה על קולנוע בארץ מביאה את כל מי שעוסק בה לרגע בו הוא צריך להחליט על הדרך בה יבחר להתייחס לקולנוע ישראלי. נדיר למצוא כותבים שמתייחסים לסרטים ישרלים כאילו הם אינם דורשים הסתכלות מיוחדת השונה גם מסרטים אמריקאים וגם מסרטים ממקומות שונים בעולם. לרוב הסרטים הישראלים מכונסים תחת קטגוריה אחת תחת הכותרת קולנוע ישראלי, מה שמביא לפעמים מבקרים לרצות לעודד את העשייה המקומית ולדחוף אותה קדימה. לפעמים דווקא אותה הדחיפה מרתיעה צופים פוטנציאלים שמזהים ליווי מלאכותי כאילו היה הקולנוע המקומי הוא קולנוע מפגר. לפי שעה כשאני מתמקד בסרטים דוקומנטריים אני לא נדרש להכנס להתלבטות הזו, מאחר ובקולנוע תיעודי ישראל היא מעצמה והסרטים הנעשים בה לא נופלים משום מקום אחר וגם זוכים להצלחה גדולה בעולם. דוגמה לכך היא הזכיה הטרייה של ציפי ברנד בפרס האמי על סרטה "גוגל בייבי" (הסרט תואר בידיעה על הזכייה באתר מרכזי כמירוץ אחרי התינוק המושלם, על זה נאמר מילא לא לראות את הסרט, אבל לפחות להשתמש בגוגל).

כאן אני מגיע לדילמה אחרת, אותה ניתן לכנות "דילמת ניסים דיין", איך אפשר להתייחס לסרטים ישראלים של יוצרים אחרים כאשר נמצאים באותה סירה. הרי אני לא רק כותב על סרטים כאן בבלוג אני יוצר סרטים בעצמי. כאמור, בשנה האחרונה עבדתי על סרט דוקומנטרי שלי בגרמניה ואני גם מעורב בשני סרטים תיעודיים אחרים שנמצאים בשלבים שונים של הפקה. ניסים דיין פתר את הדילמה לעצמו בכל שהוא נמנע מלבקר קולנוע ישראלי. דיין הוא לא היחיד שמבקר מצד אחד ויוצר מצד שני. כמו באגדות על במאי הגל החדש שלפני שניגשו לצלם התאמנו בכתיבה ביקורתית גם אצלנו במאים מוכרים החלו כמבקרי קולנוע, ביניהם אפשר למנות את איתן גרין, רנן שור ואבי נשר הותיקים. מקרב הדור הצעיר אפשר לציין את אהרון קשלס שיצא השנה עם סרט ביכורים או את מי שנמצאות עוד בדרך לסרט באורך מלא ועסקו בכתיבה כמו מיכל ויניק ומאיה פנחסי. דוגמה נוספת אולי מעט יוצאת דופן היא של יאיר רוה שנתפס קודם כל כמבקר ורק בין השאר גם כיוצר הסרט התיעודי על שרון עמרני. דוגמאות אלה מראות שאין דרך אחת, כל מבקר/יוצר והדרך שלו להתמודד עם הדילמה ועם שאלות של אובייקטיביות. יוצר טוב הוא לא בהכרח כותב טוב ובוודאי שגם כתיבה ביקורתית טובה לא מבטיחה יצירה באותה רמה. באופן אישי אני מאוד מכבד את מי שמצליח לשלב בין שני הצדדים השונים. כאשר אני כותב על סרט מעבר לבדיקה מדוקדקת של פרטים מסביבו אני קודם כל מתייחס לסרט בצורה ביקורתית. אותה ביקורתיות מחדדת אצלי את תשומת הלב לפרטים תוך כדי עבודה על הסרט שלי, אבל אין בזה שום הבטחה שלי יצא סרט מושלם או שאני לא אאלץ בעתיד להתמודד עם ביקורת שלילית המכוונת אליי. כל הכותבים שהמשיכו כיוצרים שהזכרתי קודם, איתן גרין, רנן שור, אפילו יאיר רוה ובוודאי אבי נשר נאלצו להתמודד עם ביקורת שלילית. הכתיבה רק מבטיחה שמתוך האחריות שהיא טומנת בחובה אני אהיה ער יותר למה כן עובד בסרטים אליהם אני מתחבר או להבדיל ללמוד מטעויות של אחרים. באותה מידה גם ככותב אני יכול לפספס מעלות וחולשות של סרט. זו אחת הסיבות שבגללן אני מצפה שתהיינה תגובות שמתייחסות לרשומת שאני מפרסם.

הסיבה שבגללה בחרתי לפתוח בהצגת הדילמה הזו היא העיסוק של רשומה זאת בסרטים מקומיים, והרי אמרנו שגם אני נמצא באותה זירה, ולמי שלא יודע מדובר בסירה קטנה בה כולם מכירים את כולם. את נטעלי בראון הכרתי כשהיא היתה אמורה לשמש כעוזרת הוראה בקורס בו למדתי. אחרי שיעור אחד היא נאלצה לפרוש בגלל מחוייבות לפרוייקט אחר, מאז נפגשנו שוב כבר בפסטיבל אידפא אליו בראון הגיעה להציג את "התליין". ככה שאני יכול לומר שלא ממש הייתה ביננו היכרות מוקדמת שגרמה לי לשנות את יחסי לסרט. לעומת זאת, במקרה של הפוסט הבא שצפוי להתפרסם שיעסוק בסרט "מתחת לשטיח" של איה סומך, התירוצים שלי פחות יתפסו מאחר ואני כן מכיר אותה קצת יותר. בסופו של דבר מה שקובע זה לא גילוי נאות אלא ההתיחסות לסרט, שהיא ממילא אף פעם לא ממש אובייקטיבית.

על כל פנים, בבלוג קולנוע יש מקום להתייחסות לדברים שהם מעבר לביקורת ולסיקור עיתונאי, בין השאר גם לדיון הקולנועי עצמו, לכן אשמח לשמוע מה דעתכם בנקודות שאליהן התייחסתי.

שילוב של עצב ואופטימיות – שלום נגר