מיני סערה פרצה ברשת וזריזים ממני מיהרו להשיב לרענן שקד מנה אחת אפיים על טורו ב"7 ימים" מאתמול (28.10.2011). לא הצלחתי להבין ממש אם זו היתה קריאה נגד כותבי בלוגים או ביקורת סמויה נגד השחיקה במעמד העיתונאי. גם אם הכוונה השנייה היא זו שהנחתה את שקד, הראשונה היא זו שעלתה מתוך דבריו. האמת היא שאני הגעתי אל הטור רק בעקבות אותם הדים שהתעוררו. רק אז חיפשתי ופתחתי לקרוא את הגירסה המקורית במוסף הנקרא ביותר במדינה. מה שכבר מדגים את אופני הצריכה של התקשורת שלי וככה הם בקרב רוב מכריי. לקרוא עיתון יכול להיות תענוג שמעביר את הזמן, פשוט להחזיק את דף הנייר ולפתוח אותו בלי תלות בטכנולוגיה ועוד עם יכולת להרגיש אותו בין האצבעות. זה דומה לצפייה בטלויזיה, פשוט מדליקים את המכשיר ובוחרים בין הערוצים, בלי להסתפק באיכות דחוסה שמתאימה לאינטרנט או לחפש את התוכן בתשלום או במקורות מפוקפקים. אצל רבים מחבריי אין טלויזיה, זאת אומרת אין דרך אחרת לקלוט מלבד צפייה ישירה או הורדה דרך האינטרנט. נראה כאילו בין הגילאים 20 ל-50 טלויזיה היא כבר לא ממש מדורת השבט, לפחות לא בפורמט הקלאסי שלה כמקלט שידורים. עדיין רוב האנשים כן רואים טלויזיה, ועדיין בישראל שיעור המחוברים לכבלים אל ללוויין הוא מהגבוהים בעולם, אבל הדעיכה כבר נמצאת כאן. אותו הדבר קורה עם העיתונים, מספר הקוראים מתמעט, הם קיימים עדיין, לא רק בבתי קפה או במבצעי היכרות נקודתיים. עדיין אנשים רבים טורחים לקנות עיתונים (אלא אם מדובר ב"ישראל היום") ולעשות מנויים, ככה יעידו מחירי הפרסומות. ביום שלא יהיו קוראים, שטחי פרסומות לא ימכרו והעיתונים המודפסים יעלמו. באופן אישי אני לא בטוח שנגיע לנקודת הסיום הזו. כרגע בכל מקרה, אנחנו עוד לא שם, אבל ברור שהאפשרות הזו קיימת. ככה שלא בטוח שלמי שנכנס היום לתחום הכתיבה השאיפה צריכה להיות העיתונות המודפסת.
רענן שקד בתמונה מתוך האתר של מאיר קוטלר שמייצג אותו
שקד לעומת זאת הוא כותב ותיק, יש לו טור חופשי עם מגבלות של כמות מילים ורוח כללית שתתאים לשאר העיתון ותמשוך כמות מסויימת של קוראים וזהו. פעם הרגזתי במאית דוקומנטרית שאמרתי לה שתסריט בסרט דוקומנטרי לא חשוב כמו בסרט עלילתי. אולי בסרט דוקומנטרי צריך תכנון ולדעת בדיוק מה הולכים לצלם גם כדי לא לפספס, אבל זה בעיקר כדי לא להסתבך בעריכה ולא לייקר אותה. התסריט בסרט עלילתי הוא היסוד שעליו מונח כל הסרט, כל אלתור וחריגה קטנה ממנו בשלב הצילומים יכולים להגיע רק אם הוא מספיק מהודק ומפותח. את זה אני אומר כמי שעובד על סרט דוקומנטרי משלי וכמי שכתב לפחות תסריט עלילתי אחד שאני מקווה שיגיע בקרוב להפקה. אז יסלחו לי חבריי העיתונאים, אבל לכתוב טור הגיגים בתשלום לא נשמע לי דבר רע או מסובך. אולי לאורך שנים יש סכנה של מיחזור כמו שנגיד קורה לפעמים לסייד קשוע, אבל ביננו זו עבודה יותר קלה מלכתוב כתבה. וכשאנחנו מדברים פה על תשלום, אז הכוונה היא לא לתעריפים המקובלים של החל מ-200 גג 600 ₪ שבני דורי מקבלים עבור כתיבתם, אלא למשכורת יותר מכובדת אותה שקד מרוויח. בקרב מי שכותב היום בתשלום הכתיבה עדיין נשארת בתחום ההובי לצד דברים אחרים כמו עריכה או התעסקות בנושא עליו כותבים או עבודה נוספת אחרת לגמרי. ככה שמעבר לאפשרות לפיה העיתונות המודפסת תעבור מהעולם, הכתיבה המקצועית כבר די עברה מהעולם. הכוונה לפחות היא במובן הזה שעבור הכותבים מדובר במקור הכנסה שמקיים אותם ומפנה להם זמן להתעסקות בכתיבה. בעניין הזה כמעט ואין הבדל בין אתרי האינטרנט לעיתוני הנייר.
החלטתי לפתוח את הבלוג שלי אחרי שלא מצאתי מספיק תוכן איכותי על קולנוע. יש כותבים טובים ומשכילים בעיתונים ובאתרים השונים, אבל הם כותבים תחת הגבלות של כמות מילים וניסיון למצוא חן מהיותם תחת זרקורי המיינסטרים, מה שגורם לאיזה ישור קו שדווקא מי שהכי בולט בחריגה ממנו הוא מאיר שניצר הותיק בסגנונו הבוטה. לא במקרה האתר החשוב והפעיל ביותר בתחום הקולנוע כיום הוא בלוג, אמנם בלוג ממומן אבל עדיין בלוג. ככה שאני לא רואה שום זילות או פחיתות כבוד בכתיבת בלוג. במקרה של קולנוע המגמות האלה חריפות עוד יותר בכל מה שקשור לקולנוע דוקומנטרי. בחודשים האחרונים יש יותר הקרנות של סרטים בסינמטקים שגוררים גם יותר כתבות וראיונות בתקשורת, אבל עדיין אין מספיק התייחסות עניינית ומקצועית (הכוונה כאן לבעלת הבנה וידע, הרי אמרנו כבר שכתיבה היא כבר לא ממש מקצוע). ההחלטה שלי לפתוח בלוג נפלה אחרי הסיקור המזערי שקיבל פסטיבל דוקאביב האחרון בתקשורת לעומת ההצלחה שלו בשטח שעולה ברוב שעות היום על ההצלחה של הפסטיבלים בחיפה ובירושלים. אי אפשר להתעלם מזה שההצלחה נובעת מזה שהוא ממוקם בתל אביב ולא בערים שדי קפאו עם השנים מבחינה תרבותית, אבל עדיין ההתעלמות כמעט מקולנוע דוקומנטרי נובעת מקבעון של אלה העורכים את מדורי התרבות. האבסורד הוא שהקבעון הזה מוכתב במידה רבה מלוח השידורים בטלויזיה, שכבר הוזכר כאן כדבר שהוא לא בדיוק הסמל לחדשנות ולעדכניות. ככה שהתפיסה הזו שאם סרטים דוקומנטריים אמיתיים נדחקים כמעט אך ורק לערוצי נישה זניחים אז אין מה לכתוב עליהם היא לא נכונה. זה המקום לציין עוד סיבה שהאיצה בי לכתוב, והיא מידת התדירות של פרסום כתב העת "תקריב" שהיה אמור למלא כאן את החסר. לצערי עד היום התפרסו רק שני גיליונות אלקטרוניים ממנו, וגם בכל אחד מהם לא היה מספיק תוכן.
ראיין גוסלינג היה פנוי לנהיגה
אל תוך הריק הזה הבלוג שלי נכנס. אני יכול לבחור לכתוב על כל סרט שארצה ואני לא מוגבל גם בכמות המילים. זה לא אומר שאכתוב רק על קולנוע דוקומנטרי, אני מתכנן בהחלט גם לכתוב על סרטים עלילתיים ועל תוכניות טלויזיה. למעשה, תכננתי כבר לפרסם פוסט ראשון על סרט עלילתי, והלכתי מלא ציפיות להקרנת טרום בכורה של הסרט "דרייב". קראתי עליו ביקורות טובות מזמן ההקרנה בקאן והיה נראה לי שזה סרט שימצא חן בעיניי. לקחתי את המחברת איתי להקרנה והתחלתי לכתוב בה הערות. ההערה הראשונה היתה הדיאלוגים קצת בנאליים כשראיין גוסלינג אמר בסצינה הראשונה "לא תוכל להשיג אותי במספר הזה יותר", חשבתי שמשם זה ישתפר ואכן בה מרדף מכוניות חביב עם עריכה מעט שבלונית אבל עם טיימינג טוב שעוד הצליח לעורר סקרנות, אך מעט אחרי זה הבנתי שזה לא סרט שיש לי מה להמליץ עליו או להתייחס אליו ברצינות למרות הצילום היפה. הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד על הסרט הוא שמזל שניקולס קייג' כבר מבוגר מדי לשחק בו את הגיבור. אחרים יכתבו על הסרט, ולפי התגובות חלק גדול מהמבקרים ומהצופים יהללו אותו. ככה שבכתיבה על הסרטים שעד כה בחרתי לכתוב עליהם יש גם אלמנט של שליחות, חשוב לי שאנשים יראו את "הצלמניה" שיופיע כאן כנראה בפוסט הבא, ואחרי שאיש לא ביקש ממני לכתוב בתשלום על סרט יפה כמו "מתחת לשטיח" לא מפחית מכבודי להמליץ עליו ב"חינם". ברור שאם אתבקש שוב לכתוב בעתיד ביקורות בתשלום אני אשמח וגם אשקול בחיוב כנראה לכתוב על יכולת המשחק של ראיין גוסלינג. אני מאמין שגם אילו זה היה קורה, הבלוג היה נשאר כבמה למה שלא היה נכנס בכתיבה הכפופה לתכתיבים אחרים. ככה שבינתיים למרות החשדנות של רענן שקד אתם יכולים להינות כאן מהכתיבה שלי ואני אמשיך להינות מהכתיבה לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה