גיבורת הסרט מאיה ליניק בסלון ביתה
מתחת לשטיח
במאית: איה סומך ישראל, 2011
כשסבתא שלי הגיעה לארץ מגרמניה ניתן לה השם מיכל. כשגילה כבר נשק לשמונים, בכל פעם שהיתה מקבלת שיחת טלפון משירות לקוחות כזה או אחר בגלל שמה ובגלל קולה הצעיר היו בטוחים שמדובר באישה בשנות השלושים לחייה. בתרגיל המצולם הראשון שלי בלימודי הקולנוע צילמתי את סבתא שלי. לצערי כבר אז זה היה פספוס, סיפור חייה היה ראוי לסרט ארוך שיגע בהרבה נקודות בהיסטוריה המודרנית שלנו, מהילדות בגרמניה בשנות השלושים, המלחמה ב-39', הקליטה הקשה בישראל, הקמת המדינה וההתיישבות מחדש במושב שקם עוד לפני נהלל ואדמתו נינטשה בזמן המלחמה ב-48'. הכל בפחות מעשור בו גם אימי נולדה.
זה היה מאוחר מדי כי הסיפורים שהכילו את כל האירועים ההם הוחלפו בהתמודדות עם הזכרון שאבד. לי נשאר אז ביטוי טכני לאיבוד הזיכרון בשימוש בכרטיסי זכרון קטנים שחייבו פריקה אחרי כל דקת צילום. מכאן אפשר להבין את החיבור המיידי שהיה לי לסרטה של איה סומך שבמרכזו גיבורה בת שמונים וקצת ילידת גרמניה בשם מאיה. חוץ מהשם העברי הצעיר והגיל אין הרבה דימיון בין הנשים, אבל משהו ברקע וברצף האירועים ההיסטוריים שהתערבבו בחיים האישיים עורר בי סקרנות מיוחדת בדמותה של מאיה.
הסקרנות המיוחדת וההבנה שיש כאן אישה שראוי להקשיב לסיפורה התעוררו גם אצל סומך ברגע כשפגשה את מאיה ליניק. סומך הגיעה אל ביתה לאחר שבנה של מאיה חגי פנה אליה בתור יוצרת קולנוע צעירה על מנת לצלם סרט זכרון במלוא 40 שנה ליום בו נהרג אחיו זהר, בנה הבכור של מאיה. סומך התרשמה מאוד ממאיה ומהאווירה המיוחדת בבית בו המוות הפך לבן בית. מול פינת הזכרון לזהר עומדת פינת זכרון נוספת לבעלה של מאיה שנפטר לפני 15 שנה ונרות נשמה אדומים דולקים מתחת לתמונותיהם הנראות כמו בבואה אחת של השנייה. הסמטריה בין שתי הפינות יחד עם התחושה שבקרב המשפחה ישנם סודות לא פתורים, ובעיקר הקסם המיוחד של מאיה גרמו לסומך להבין שיש לה בסיס מוצק לסרט. אז סומך אמרה לחגי שהיא אינה מעוניינת לצלם סרט זכרון פרטי קטן, אבל היא כן תרצה לצלם סרט דוקומנטרי ארוך שבו גם תונצח דמותו של זהר וגם תראה ההתמודדות של המשפחה עם השכול.
עד "מתחת לשטיח" ניסיונה של סומך היה בעיקר בסרטים עלילתיים. סרטה "שאלות של פועל מת" זכה להצלחה גדולה. זהו סרט קצר משנת 2002 שעסק במאבק חברתי בין פועל בניין לבעלי ההון והגיע למקום השלישי בתחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל קאן היוקרתי. סומך שלמדה בסם שפיגל ועברה לאוניברסיטת תל אביב משכה אחריה נבחרת של מי שנהיו לימים ליוצרים מוכרים בדור החדש של הקולנוע הישראלי בתפקידים שונים כמו: נעם קפלן, יעל חרסונסקי, ליאון פרודובסקי, ליאור גלר ועוד. גם סרטה "אווה עוזבת" שנעשה במסגרת פרוייקט "קפה" הוצג בעשרות פסטיבלים שונים בעולם. גם הפרוייקט עליו סומך עובדת כעת הוא סרט עלילתי הפעם באורך מלא. כך שזה לא ממש מפתיע שב"מתחת לשטיח" הרבה אלמנטים לקוחים מהקולנוע העלילתי. כאן יש לציין קודם כל את הצילום העדין של דניאל קדם עליו זכה בפרס בדוקאביב האחרון שכולל עבודה לעת ערב תוך שימוש בתאורה נוספת מעבר לזו הקיימת בבית. דבר נוסף הוא השימוש בשוט-ריברס שוט בדיאלוגים בין מאיה וילדיה. כדי להציג שיחה ערוכה ללא קטיעות עם הזרימה הטבעית כפי שהיתה אך עם זאת להראות את התגובות של שני הצדדים תוך שימוש במצלמה אחת לא מספיק לדעת לערוך. צריך גם לתכנן היטב כל שוט, וגם מה שיותר קשה להגיע לכזו רמה של אינטימיות ואמון עם הדמויות ככה שהם לא שמים לב כבר לנוכחות של המצלמה ולמעבר שלה ממקום למקום בתוך חדר המגורים הקטן של מאיה. שינויי המיקום התכופים הכתיבו גם צילום כתף, וכאן המקום לציין לחיוב את יציבותם של קדם והצלמים הנוספים: נדב הקסלמן, שי פלג ועידו סוסקולני. צילום כתף ממש מורגש רק בשיחת הטלפון הראשונה בסרט, והתחושה שנשארת מהסרט היא דווקא של תמונה סטטית קפואה.
אותה סטטיות מתאימה מאוד לסרט, הזמן בבית נראה שעצר מלכת. ככל הנראה זה התחיל עם מותו של זהר, והמשיך עם עזיבת שאר האחים את הבית בבגרותם ועם מותו של אבי המשפחה. העיצוב בבית מלבד הטלויזיה החדישה נראה לקוח משנות השישים. ניכר גם שכל פריט עומד בשקט באותו מקום הרבה שנים. כל תמונה נשארה תלויה במקומה, וכמו שנראה באחד השוטים היפים בסרט כל תעודה נשארה של אחד הבנים נשארה מונחת על אותו מדף שעליו מוצבים כל שמות הבנים. גם לזכותה של מאיה עצמה יאמר שהזמן דילג מעט מעליה והיא נראית צעירה בעשרים שנה מגילה. מאיה גם מדברת לרוב בשפה מעודכנת, נוהגת ומקטרת כאשר תופסים לה את החניה, יכולה עוד לעבוד במטבח של המסעדה של בנה אורי, וגם לא מפסיקה לעשן לרגע.
מאיה היתה חשדנית כלפי הרעיון לצלם סרט עוד מהמפגש הראשון שלה עם סומך כשהיה מדובר על סרט קטן בלבד, וכנראה שלא היתה משתפת פעולה בכלל עם הנוכחות שהצוות והמצלמה אילולא בנה חגי היה חתום כאחד מיוצרי הסרט. בשילוב של קוד נימוסין גרמני יחד עם אקט הישרדותי התרגלה מאיה שלא לגלות רגשות ולא להציף בעיות, כי שהיא אומרת בסרט "את יודעת מה זה שיריון? אתם לא תראו אותי לבכות. זה גרמניה, זה אירופה". גם כשמאיה לבדה מול סומך והמצלמה באחת הסצינות היא מפסיקה להשיב בבת אחת וצועקת "די". עם זאת, נראה שדווקא הסרט נתן למאיה הזדמנות לדבר על דברים שעד כה נמנעה מלהזכיר. זו היתה ההזדמנות שלה להביע את החרטה העמוקה על כך שלא יצא לה להכיר מספיק את בנה זהר שעזב את הבית לקיבוץ בגיל 14 כחמש שנים לפני מותו. מאיה גם חשפה פרטים לראשונה על התלאות שהיו בדרכה מאז שעזבה את בית הוריה כילדה. אולם גם אז מאיה הזכירה את אותן טראומות בראשי פרקים בלבד מבלי להכנס לפרטים.
לסומך היה חשוב להתייחס לצד הבירוקרטי הלא מוכר של השכול, זה ניכר כבר בסצינה הראשונה בה מאיה נשאלת בטלפון מהצבא מה דרוש לה לאזכרת בנה. בהמשך זה נראה שוב עם ביקורו של קצין הנפגעים שמגיע אל מאיה באופן קבוע לביקורים במשך 19 שנה ומביא איתו עוד ספר על קהיליית המודיעין שמצטרף לערימה. מאיה אומרת בסרט שהעובדה שיש לה עוד חמישה בנים חיים לא מורידה מגודל האובדן. בסרט נראה שחייה כפופים למחזוריות בין יום נפילת בנה ליום הזכרון שמסתיים בטקס בהר הרצל ובזיקוקים העירוניים. בדרך בין לבין יש גם את יום מותו של בעלה.
מאיה בפעולה אופיינית
המחזוריות הזו היא אחד הדברים שהזכירו לי את הסרט "התליין" עליו כתבתי ברשומה הקודמת. בשני הסרטים מתקבלת תחושה שהזמן חולף מתוך הבחירה לצלם באירועים מסויימים, אך למעשה אלה מועדים החוזרים על עצמם בכל שנה ואנחנו מקבלים סיבוב אחד במעגליות של שנה מתוך חיי הדמויות. יוצרות "התליין" בחרו בחגי ישראל, מאחר ושלום נגר הגיבור הוא דתי ובגלל הרקע הדתי ממנו הן הגיעו בעצמן. סומך לעומת זאת בחרה בימי זכרון, שניים אישיים ואחד לאומי. יש משהו בבחירה הזו שמוסיף לסרט עוד מימד של יחודיות, שכן זהו יום מלא בטקסיות סמבולית לאומית. סרטים דוקומנטריים עכשוויים רבים עוסקים בצבא, אבל זה כמעט תמיד בא בהקשר של הכיבוש או עם מימד הירואי של מלחמות. ישנם כמה סרטים עלילתיים קצרים הנעים סביב יום הזכרון, וישנם גם סרטי זכרון תיעודיים סנטימנטליים שמשודרים בו בכל שנה, אבל נדמה שאין עוד סרט שנוגע ככה בזכרון ובשכול ומציג אותם כמות שהם.
עוד נקודת דימיון בין הסרטים "התליין" ל"מתחת לשטיח" הוא העיסוק בזקנים. אין הרבה סרטים תיעודיים בארץ על זקנים, בטח לא אלמוניים. בשני הסרטים עומד במרכז הסרט גיבור שמתוך סיפור חייו אפשר לספר את סיפורה של מדינת ישראל. זה מתחיל בלידה בארץ אחרת ונמשך בהשפעה אירועים לאומיים על החיים הפרטיים של הדמויות כמו מלחמות ישראל, בהן שלום נכח כחייל וכסוהר לעומת מאיה כאם שכולה, והשואה, שממנה מאיה ניצלה בעוד ששלום שימש שנים אחר כך כתליינו של אייכמן. היו כבר כמה שכינו את שלום "פורסט גאמפ" הישראלי, הכוונה היא לדמות משולי הסיפור שעוברת בין אירועים מרכזיים ומשאירה עליהם חותם, והנה גם ב"מתחת לשטיח" אנחנו מגלים שמאיה נהגה לכבס את מדיו של בנימין נתניהו ראש הממשלה כיום שהיה בצוות יחד עם בנה זהר והיא ובעלה היו ממייסדי יהוד.
דימיון נוסף הוא הבחירה הסגנונית. בשני הסרטים יש שימוש דומה בצילום ובעריכה. יש תחושה חזקה של סטטיות שנובעת מזה שהמצלמה כמעט אינה זזה, וגם מהשימוש בקווים גרפיים ברורים שיוצרים קומפוזיציות מעניינות. גם בעריכה יש שהות וסבלנות, מה שמטעין את התמונה בסאב-טקסט ויוצר גם תחושה שיש איזו דרמה חזקה מתחת לפני השטח. הסטטיות הזו מתאימה מאוד לאופיה הנוקשה של מאיה, אך עומדת קצת בניגוד לאופיו החם של שלום. ב"מתחת לשטיח" יש שימוש עדין כמעט בלתי מורגש בסרטי 8 מ"מ מילדותם של הבנים לבית ליניק ומביקורה של מאיה בגרמניה בשנות השמונים. בסרט גם משולבות כמה תמונות יפות של זהר משירותו הצבאי, זאת בדומה לשימוש המינימליסטי ב"התליין" בתמונות של שלום במדים ובקטעי ארכיון ממשפט אייכמן ומהישוב היהודי בחברון. כאן יש להחמיא לשני העורכים של "מתחת לשטיח" שרה סלומון ובעיקר אריק להב ליבוביץ' שעם הזמן צובר מוניטין של אחד העורכים הבכירים בקולנוע הישראלי.
נקודה בה שני הסרטים נבדלים היא בפס הקול. המוזיקה הדרמתית של "התליין" עומדת בניגוד לצילום הסטטי ולחיים של שלום כיום כאדם זקן, לעומת זאת ב"מתחת לשטיח" המוזיקה מלווה במדוייק את התמונות הנראות ואת ההתרחשות בסרט. את הסקור המאופק שהוא למעשה פרפרזה על "סונטה לאור ירח" של בטהובן הלחין רונן שפירא שמזוהה יותר עם מוזיקה אקספרימנטלית רבת נוכחות. הבדל נוסף ומהותי הוא בגיבורים עצמם וביחסם לחיים. שלום חווה טרגדיה נוראה בזמן הצילומים לסרט ועדיין המסר שלו הוא "מה נשאר לנו בעולם הזה? רק לצחוק". מאיה לעומתו משתמשת באימרה הגרמנית "Der Mensch denkt und Gott lenkt" אותה היא מתרגמת ל"אדם חושב, ואלוהים צוחק" (במקור הפועל הוא קובע או מכוון). עם זאת למרות תפישתה הדטרמיניסטית והפסימית, ולמרות החשדנות והחששות שלה סומך נוהגת בה בהרבה כבוד ומצליחה לעורר הרבה אמפתיה כלפיה.
הסרט "מתחת לשטיח" ניתן לצפייה בערוץ 8, בחודשים הקרובים יהיו מספר שידורים. אני היום בחיפה ביום העיון שפורום היוצרים הדוקומנטריים מארגנים בפסטיבל הסרטים בתקווה שהוא יהיה יותר מוצלח משמו "מי הזיז את הדוקומנטרי שלי". במידה ויהיו שם דברים מעניינים אדווח עליהם כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה