אולריקה אוטינגר בירושלים - שני סרטים

האמנית הנודדת חוזרת אל נוף ילדותה בסרט על חייה

אולריקה אוטינגר – הנוודית מן האגם

במאית: בריגיטה קרמר                                     גרמניה 2012

תחת השלג

במאית: אולריקה אוטינגר                                  גרמניה/יפן 2011

פסטיבל הקולנוע ירושלים נפתח כבר לפני כמעט שבוע. בינתיים באופן לא מפתיע בעיתונות מצאו לשבח בעיקר את הסרטים הדוקומנטריים המוצגים בו, ביניהם "חמש מצלמות שבורות" לו הקדשתי רשומה לפני מספר חודשים. בחרתי להקדיש רשומה קצרה ליוצרת שכבר במשך קרוב לשלושים שנה עוקבים אחריה בירושלים ובעבר הציגו בפסטיבל רבים מסרטיה, אולריקה אוטינגר.

כבמאית אוטינגר הציגה בכל פסטיבל נחשב, זכתה בפרסים והשפעתה ניכרת בסרטים של אלמודובר ואחרים. כאמנית פלסטית אוטינגר זכתה גם זכתה להצלחה והציגה תערוכות ענק ברחבי העולם. אוטינגר כיהנה כפרופסורית לצד קולנוענים נוספים כמו פולקר שלנדורף ואטום אגויאן בבית הספר האירופאי הבינתחומי EGS הנמצא בעיירת הסקי סאס-פה בשווייץ.

מתוך סרטה הארוך הראשון של אוטינגר "מאדאם X" שצולם על הבודן-זה

השנה מוקרנים בפסטיבל הקולנוע שני סרטים הקשורים לאוטינגר, אחד שלה והשני אודותיה. "תחת השלג" הוא סרט חדש בבימויה של אוטינגר שצולם באיזור כפרי ביפן. האיזור בשל מיקומו מכוסה בחלק גדול מחודשי השנה בשלג. זהו סרט דוקומנטרי על גבול הניסיוני על החיים המושלגים ועל הפולקלור היחודי שהתפתח במקום ביחס לשלג. הסרט על חייה נקרא "אולריקה אוטינגר – הנוודית מן האגם" ונעשה על ידי הבמאית הגרמניה בריגיטה קרמר.

קרמר העידה על הסרטים של אוטינגר שהם שינו את חייה. גם קרמר עצמה עשתה כבר לא מעט סרטים, אך אלה שונים מאוד מהסגנון הססגוני של אוטינגר, והם יותר בכיוון של סרטי תעודה שנועדו לרשתות הטלוויזיה. אף על פי כן קרמר רואה באוטינגר מורת דרך. מעבר לטעמה הקולנועי יש לכך סיבה נוספת, גם אוטינגר וגם קרמר הגיעו מהעיר הקטנה קונסטנץ על חוף האגם היפה בדרום גרמניה. קרמר מציינת את השורשים בבּוֹדן-זֶה, שם האגם בגרמנית, בתחילת הסרט כמקור למשיכה אל אוטינגר ולחיבור בין שתי הבמאיות. זו גם הסיבה שמשכה אותי לכתוב על אוטינגר, שכן תקופה ארוכה גרתי בעצמי עם נוף האגם ומאחוריו ההרים המושלגים נשקף מהחלון. בקונסטנץ אני מצלם גם את הסרט התיעודי שלי על הקהילות היהודיות בעיר.

דימויים מתוך "פריק אורלנדו" וצילום מהסרט "דוריאן גריי בראי העיתונות הצהובה"

כפי שגם מצויין בסרט על חייה אוטינגר הבודן-זה הוא מקור מרכזי להשראה עבורה. אוטינגר גם צילמה באגם את סרטה הראשון באורך מלא "מאדאם X". כבר אז ניכר הסגנון היחודי שלה שמשלב הרבה צבעוניות, דמויות קרקסיות, עיסוק בנשיות וצילום מאוד מחושב. הסצינות האיטיות עם הדימויים המרשימים והמיזוג של קולנוע יחד עם תיאטרון ואמנות פלסטית הביאו את אוטינגר להיות חביבת הפסטיבלים. סרטיה מוצגים באופן קבוע בפסטיבלים הנחשבים כמו קאן וברלין. גם עבודות הוידאו ומיצבים שלה הוצגו בדוקומנטה בקאסל ובביאנלה בונציה.

קשה להפריד בין עבודות הוידאו והמיצבים מסרטי הקולנוע של אוטינגר. לפעמים נראה שאלה משלימים את אלה ומושפעים אלה מאלה. כאמנית אוטינגר הציגה תערוכת יחיד רבת היקף ב-HKW בברלין בשנה שעברה. התערוכה בשם "מזון צף" כללה כעשרים מוצגים שונים המסודרים סביב חלל ענק בו יש בריכת מים בה ניצבות קערות עם תבלינים שונים. הבריכה עוצבה עם עמודים גדולים וגשרי עץ שמדמים חלל של מקדש עתיק או של שוק אקזוטי, אבל גם מתקשרים לתפישה שלנו של מרכז קניות עכשווי. הרבה מעבודות הוידאו שלה, כמו גם סרטיה צולמו במזרח הרחוק, במונגוליה, בסין, בדרום קוריאה או כמו במקרה של "תחת השלג" ביפן. 

צילום מתוך "תיבת חתונה קוראנית", צילום מתוך "הדגימה", 

וצילום מתוך "יוהאנה ד'ארק ממונגוליה"

אוטינגר גם בסרטים העלילתיים וגם בסרטים הדוקומנטריים תמיד שמה דגש על העושר הויזואלי בפריים. סרטיה תמיד מתאפיינים בחיפוש אחר מאפיינים יחודיים למקום בו הם מצולמים כמו מבני התעשייה הנטושים בסרטים שצולמו בברלין, לה הקדישה אוטינגר טרילוגיה, או בטקסים אותנטיים של הקבוצות אליהן הגיעה במקומות נידחים. הצבעוניות, ההתמקדות בפולקלור, הירידה לפרטים בתלבושות ובאביזרים והשימוש בדמויות קרקסיות הם מסימני ההיכר של אוטינגר. למעשה גם לעושר הזה ולצמא לריטואלים יש מקור בקונסטנץ. האירוע המרכזי באיזור האגם שמוציא את העיר משלוותה בכל שנה הוא קרנבל החורף המרשים.

הקרנבל או בשמו המקומי הפַאסְט-נַאכְט נועד לגרש את החורף ולהכריז על בוא האביב. למעשה זה אירוע המשמר מסורות פגניות שקיבל משמעויות נוצריות קתוליות הקשורות לתענית המקדימה את חג הפסחא. קבוצות מכל איזור האגם בגרמניה ובשווייץ נערכות לקראת הקרנבל במשך כל השנה. הם תופרים תחפושות ומגלפים בעץ מסכות של מכשפות ושל שדים או מוטיבים הקשורים לאגם.  במהלך הקרנבל הקבוצות שחלקן קיימות מאות שנים מציגות לראווה את התחפושות המסורתיות במצעדים בליווי של תזמורות עם כלי נשיפה יחודיים לאיזור. אפילו בלשכה של ראש העיר תלויה מסכה כבדה של מכשפה המעידה שהוא חבר במסדר המכשפות השומרות על קיום הקרנבל.

מבחינתי הקרנבל היה אירוע שסרט על קונסטנץ בלעדיו לא יהיה שלם. לקרנבל יש גם קשר הדוק לחג פורים כמו השימוש במסכות וברעשנים שמעידים על השפעה רבת שנים ואולי על מקורות משותפים. ככה שבימי הקרנבל רצתי מטקס לטקס כדי לתעד אירועים שבהם אוכל להשתמש בסרט שלי. הקישור של אוטינגר לקונסטנץ מיד עורר בי אסוסיאציות של הקרנבל.

אוטינגר באולפן בעבודה על סרטה החדש "תחת השלג"

הסרט אודות אוטינגר עשוי היטב אך לא יוצא מהתבנית הרגילה של סרט על חייו של יוצר. הוא עשוי לעניין מאוד מי שמתעניין באישיותה של אוטינגר ובסרטים על אמנים חשובים. קטע שהתחברתי אליו היה לראות את אוטינגר באולפן מקליטה מחדש רעשים של כתיבה על קלף שיתאימו לצילומים של כתיבה מעוטרת ביפנית מתוך סרטה החדש. כנראה שעל חשבון פרטים וראיונות היה צריך להראות יותר רגעים של אוטינגר בשעת יצירה. חובבי הפסטיבלים יופתעו לגלות את וילנד שְפֶק האוצר הראשי של תכנית הפנורמה בפסטיבל ברלין ושופט מבוקש בפסטיבלים ברחבי העולם מעלה זכרונות על הצילומים שלו בעירום כניצב בבריכה לסרטה של אוטינגר "פריק אורלנדו".

בסרט אוטינגר מצטיירת כמרדנית שהציגה אמנות עכשווית נועזת בדרום השמרני כשחזרה מלימודיה בפריז. תמונות עירום וגברים מגודלי שיער היו נוף חריג בקונסטנץ של סוף שנות השישים. אוטינגר מכניסה את קרמר וצוותה אל הבית בו גדלה באלנסבך, כפר קטן ליד קונסטנץ מול האי רייכנאו. בבית ילדותה האמנית, שלרוב לא רודפת אחר חשיפה, נאותה להראות את ציוריה המוקדמים מהתקופה בה רק החלה להבין את משיכתה לאמנות. מאותם ציורי שמן החלה קריירה ארוכה יחד עם נדודים לקצוות תבל. גם בגילה אוטינגר עוד נוסעת הרבה בעולם כדי לצלם ולאסוף חומרים וגם כדי להציג במקומות שונים. כשהיא לא בנדודים, אוטינגר חיה בברלין, אך אוהבת להגיע מעת לעת לבית ילדותה, שם על חוף האגם, יותר מבכל מקום אחר בעולם, היא מרגישה בבית.

הטריילר ל"תחת השלג", הסרט מוקרן בירושלים

הקרנות נוספות: 
אולריקה אוטינגר – הנוודית מן האגם                     לפרטים

תחת השלג                                                      לפרטים

מחווה לאוטינגר בקונסטנץ                                   לפרטים

Home Movie - תיעוד אישי בטון עדין ומאופק

הזוכה הגדול בדוקאביב מוקרן בסינמטקים

Home Movie
במאי: ראובן ברודצקי                                                 ישראל, 2012

תיעוד אישי הוא לא דבר חדש. רק השבוע עלתה עונה חדשה של "מחוברים" הסדרה בה הגיע התיעוד האישי לרמת החשיפה הכי מרחיקת לכת. עוד עונה של חמישה גברים שמצלמת וידאו קטנה הופקדה בידיהם כדי שיצלמו כמה שיותר עם כמה שפחות מסכות לכאורה. למשתתפי העונות הקודמות ההכוונה של יוצר הסדרה דורון צברי היתה לצלם דווקא מתי שלא נעים, ממחשבה שרגעים אלה יולידו את הסצינות המעניינות ביותר. אחרי עונה ראשונה של "מחוברות" הסדרה הגיעה לשיא בעונה הגברית. הליהוק בעונה זו התאים מאוד לשיטה. על הנייר חמשת המשתתפים היו שונים אחד מהשנים ובכל זאת ההפקה הצליחה בעריכה לעשות את החיבורים ביניהם ולחלץ סיפורים דומים. עם כל הכבוד לישי גרין ולנער לואיס וליחסים המורכבים עם דמות האב בחייהם את הפוקוס קבלו מי שהגיעו מתוך עולם התקשורת והבידור: דודו בוסי, רן שריג ושי גולדן. המכנה המשותף בין השלושה הוא היותם כותבים, וככאלה היה נראה שהם חשבו מראש מה ואיך להעביר לצופים. המודעות שלהם הכתיבה תסריט כשהמנוע שלו הוא מיתוג עצמי. אצל בוסי הסיפור קצת נתקע בשתייה ובהוללות, ככה שהסדרה קידמה יותר את בתו קים לקמפיין דוגמנות ולריאליטי נוסף של צברי. אצל שריג היה נראה שמדובר בסוג של אובדן שליטה אולי שלו על חייו או אולי של ההפקה עליו, זה הספיק לתת לו פלטפורמה נוספת לחשיפה במשבצת של תוכנית אירוח לילית יחד עם בת זוגו החדשה. לגולדן הסדרה הביאה לקידום בתחום עיסוקו, לפחות מבחינת השכר.

האינטנסיביות של הסדרה הובילה לביקורות חיוביות ועוררה עניין גדול מהמצופה בקרב הקהל. עונת הנשים האחרונה ששודרה מעט אחרי המקבילה הגברית כבר היתה אנמית יותר. השינויים הפרסונליים מאחורי הקלעים והליהוק הכתיבו הורדת הילוך. היה נראה שהיחידה שמצליחה לשמור סביבה על עניין לאורך העונה היא ננה שרייר, במיוחד בפרקים של המסע לגיאורגיה. לקראת העונה החדשה היה ברור שההפקה תחפש דמויות יותר ראוותניות לעונה החדשה. על פניו רשימת המשתתפים החדשים אכן נראית ססגונית ומתאימה לפורמט, כשהחידוש הוא שהפעם אין עוד דמות של נער מתבגר ואפילו לא מישהו שלומד לבגרויות. כבר באקספוזיציה נשלפו כל התותחים הכבדים שיכולים לספק תאוות מציצנות כמו משבר האמונה של חנוך דאום, ספקות לגביי היכולת להיות במערכת יחסים אצל סקאזי ואצל ג'ייסון דנינו הולט, פער הגילאים בין גדעון לוי וחברתו ואפילו וידוי של אמירם טובים על המכות שקיבל מאביו בתור ילד ורמיזה על חיבתו להימורים. אולם משני הפרקים הראשונים נראה שלא המוחצנות הגברית הביאה להצלחתה של עונת הבחורים הקודמת. המוחצנות רק מקלה את מלכאכת המיון והעריכה, כשההצלחה תלויה בסופו של דבר ביכולת להעביר סיפורים מרגשים ואותנטיים. מהטונים המצלצלים בהם העונה החדשה נפתחה ספק בכמה רגעים אותנטיים נזכה במהלכה.

מנימוקי השופטים בדוקאביב: חזון יצירתי עם שפה
קולנועית פיוטית המצוייר ביד עדינה

אל המציאות הזו של "מחוברים" ורשימה ארוכה של סרטים שרבים מהם כבר מניתי ברשומות קודמות בחר ראובן ברודצקי להוסיף את תיעוד עולמו האישי בסרט "Home Movie". הסרט הספיק לזכות בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב האחרון ועלה לאחרונה להקרנות בסינמטקים. מול המוחצנות והבוטות של "מחוברים" הסרט של ברודצקי מצטיין בעדינות ובאיפוק. ברודצקי בן ה-31 למד קולנוע בסם שפיגל. כסטודנט הוא זכה להצלחה עם הסרט "טוליה" שזכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים בשנת 2006. מאז ברודצקי עבד כעורך וכמקרין בסינמטק תל אביב וחיפש רעיון לפיצ'ר ראשון. לבסוף החליט לפנות לקרקע הבטוחה והנוחה של תיעוד אישי.

מעבר לסביבה התומכת והנכונות לשתף פעולה של בני משפחתו כגיבורי הסרט, מרבית העלילה מתרחשת בדירה בה התגורר ברודצקי עם משפחתו לאחר העלייה לישראל. הצילומים בלוקיישן אחד של עולמו הקרוב איפשרו הפקה פשוטה יחסית בה ברודצקי גם צילם בעצמו את רוב הסרט וגם הפיק אותו. ברודצקי גם היה מופקד על העריכה, אך העדיף לשתף עורכות נוספות, לינה קדוש ושירי ברוכרד.

לטענת ברודצקי הבחירה בסרט אישי גם הקלה על הפנייה לגופי שידור ולקרנות. כיוצר הוא כבר הגיש הצעות לסרטים אחרים שנשללו, ודווקא עם הסיפור האישי הרגיש שהדלתות נפתחות יותר בקלות. לדברי ברודצקי ישנה מגמה ברורה של תיעוד אישי בקולנוע הישראלי הדוקומנטרי, אך לא מדובר בתופעה שלילית, והיא נובעת לא רק מהנוחות של היוצרים או מזה שאלה בלבד הסיפורים המוכרים להם, אלא גם נובעת מכך שמדובר בז'אנר בפני עצמו בקולנוע הדוקומנטרי שקיימת ציפייה מצד הקהל ומצד המשקיעים למלא אותו.

מעבר לסיבות הפרקטיות שלפיהן ברודצקי דווקא ממליץ ליוצרים בתחילת הדרך לנסות את הכיוון של קולנוע אישי הוא חושב שזה גם צעד נכון להמשך הדרך. בעיניו לפני שבאים ומבקשים מאנשים זרים לפתוח את ליבם אל מול המצלמה עדיף ליוצר להתחיל עם אותן דרישות כלפיי עצמו. מי שלא מסוגל להפתח בעצמו לא יכול לבוא באותה דרישה לאחרים. 

יש יתרונות בלעשות סרט על המשפחה
במיוחד סרט ראשון

משפחת ברודצקי הגיעה מרוסיה לישראל בשנת 2000 והתיישבה בירושלים. בדירת קרקע בקריית מנחם גר ברודצקי עם הוריו, אשתו דאז ועם בנו. מאז המשפחה האורגנית המלוכדת למעשה התפרקה. ההורים ליזה ואולג התגרשו ומצאו בני זוג אחרים, וגם ברודצקי נפרד מאשתו הראשונה. כל אחד עזב ופנה לחייו החדשים. אחרי שגם אולג עוזב את הדירה לביתו החדש הדירה הקטנה נשארת ריקה ומוזנחת. בדירה נשארו שני הכלבים הזקנים של המשפחה כשליזה מגיעה בכל יום לדאוג לצרכיהם. גם אולג בא לפעמים לבקר אותם, ודני הנכד מגיע לפעמים כדי לנגן בפסנתר החשמלי. אולג מעוניין להשכיר את הדירה הישנה כמו שהיא, בזמן שלליזה יש תכנית קודם כל לשפץ אותה על מנת שיהיה קל יותר להשכיר אותה. 

מעבר לחשיבה הרציונלית על כדאיות השיפוץ, נראה שפרק הזמן הזה נותן לכל אחת מהדמויות הזדמנות להאחז עוד קצת בדירה כמו שהיא ולהתרפק על העבר. דני רואה בדירה את הבית בו גדל וזכרונות הילדות שלו קשורים בה. אולג קשור לכורסה עליה נהג לשבת עם הכלבים לצידו. ליזה משקיעה בדירה ומשפצת כל דבר לאט עם הרבה השקעה. היא מטפחת את הדירה שהיא אוהבת ומרגישה בה בבית יותר מבכל מקום אחר עד שהיא חושבת יותר ויותר שאולי כדאי לה להשאר בה בתום השיפוצים. לכאורה ליזה שומרת בקנאות על ההסכם שלה עם אולג כשהגיעו לדירה שזה יהיה הבית רק שלהם ואליו לא יכנס אף אחד אחר. למעשה הכלל חשוב עוד יותר לראובן שבחר לעשות סרט על הדירה. בסרט הוא גם מקיים את אותו הכלל של הוריו ולא רק שהוא לא מצלם בדירה אנשים נוספים, הוא גם שומר מחוץ לפריים את בן זוגה החדש של אמו וגם את בת הזוג הנוכחית שלו.

זוהי החלטה מאוד מודעת של ברודצקי כדי להשאר נאמן לקונספט של סרט המתרחש בלוקיישן אחד. בני המשפחה יוצאים מהקפסולה של הדירה רק פעמים ספורות, פעם כדי לשחרר את הכלב מהמקלט לבעלי חיים, פעם כדי לפנות את המספרה הקטנה של ליזה בפסאז' ולאירועי החתונה. בכך ביקש ברודצקי להתמקד במה שחשוב, או כפי שהוא הגדיר "המציאות היא מאוד רחבה ומאוד מפוזרת, סרט הוא לא באמת תיעוד של המציאות אלא תרכיז דרמטי, אחרת זה לא יהיה מעניין וזה יהיה כמו בחיים".

במהלך הדרמטי סביב הדירה יש הקבלה למחזה "גן הדובדבנים" של צ'כוב. במחזה לאחר דורות ארוכים בהם היתה האחוזה בבעלות המשפחה מוחלט לכרות את גן הדובדבנים היפה שכבר לא מניב רווחים ולנצל את המגרש כדי להפיק ממנו תועלת כלכלית. ברודצקי מוסיף על ההקבלה התימטית גם במסגרת בחלוקה של העלילה לשלושה פרקים: 1. אבא מתחיל פרק ב', 2. שיפוצים, ו- 3. ההחלטה. ההחלטה כמובן היא זו של האם אם להשאר בדירה או לא. מה שיפה הוא שבעוד שההתלבטויות של ליזה נשמעות כמה פעמים, רגע ההחלטה אינו נראה, אך היא ברורה באופן חד וחלק במעבר לפרק האחרון. עוד נקודה שמסגירה את המחשבה מאחורי עבודת העריכה נראית בקטע שדני שואל את אביו איך הציע בזמנו נישואין לאמו. ברודצקי מספר לבנו שההצעה היתה דרך הטלפון, רמז מַטְרים לקטע אחר, אחד הקטעים היפים והמשעשעים בסרט, שיגיע אחר כך.

זוית חשובה נוספת בסרט הוא שרובו ככולו בשפה הרוסית. ברודצקי מתייחס לכך שזו השפה המדוברת בתוך המשפחה והוא לא רצה לפגום באותנטיות של הקשר ביניהם עם קטעים רבים בעברית. בעיניו אין ברוסית מכשלה שכן הקהל הישראלי רגיל לקרוא כתוביות ולשמוע שפות זרות. ברודצקי אפילו מוסיף שזהו יתרון כי יש קהל גדול בישראל של דוברי רוסית שלא הולך לקולנוע בגלל מגבלות השפה. הסרט שהופק עבור יֵס לא משודר רק בערוץ  יֵס-דוקו, אלא גם בערוץ דובר רוסית שהחברה משדרת בשם יס-רדוגה שבו שידורי הסרט מושכים הרבה צופים. ברודצקי קיבל כבר הרבה פידבקים מהקהל דובר רוסית שהרגיש שהסרט ממלא חלל של יצוג של המציאות הישראלית בשפה אותם הם מדברים. ברודצקי עצמו מתגעגע לשפה ומקפיד לקרוא הרבה ספרות רוסית וגם ספרות מתורגמת לרוסית. זה המקום לציין שני סרטים נוספים דוברי רוסית בחלקם מהשנים האחרונות שגם הם היו תיעוד אישי של המשפחה של היוצר "רסיסים" של יונתן חיימוביץ שזכה בקולנוע דרום ב-2008 ובתחרות הסטודנטים בדוקאביב ב-2009 ו"פילים בשלג" של אביב שיין שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. 

את שם הסרט "Home Movie" ברודצקי לא הצליח לתרגם לא לעברית ולא לרוסית. הוא נשאר עם השם באנגלית שמעביר משמעות כפולה, גם סרט ביתי וגם סרט על בית. את הבדיחה שהשם "הדירה" כבר היתה תפוס הוא שמע כמה פעמים. 

יהיה מסקרן לראות את סרטיו בעתיד

במקביל לצילומי הסרט ברודצקי צילם סרטון קצר בשם "מנטליות רוסית" לסדרת הסרטים הקשורים הקשורים למחאה החברתית "התעוררות". ברודצקי רצה להמשיך בקו דומה לחומר שאסף על משפחתו, ואחרי שהסביר לאמו ולדני על הצילומים החדשים ניצת בין הסבתא לנכד ויכוח. ברודצקי שכבר היה עם מצלמה בהיכון צילם את כל הויכוח שביטא את פער הדורות ודרך דברי האם את העמדה של רוב הציבור דוברי הרוסית שמעדיף להמנע מהבעת מחאה. לסצינת הויכוח ברודצקי רק הוסיף עוד קטע קצר בו דני נראה הולך בין האוהלים בשדרות נורדאו בתל אביב ליד הדירה בה ברודצקי היה גר באותה תקופה. טלי שמש עורכת הסדרה אהבה את הפשטות שבסרטון והוא שודר כפי שברודצקי הציע. הדמויות ב"מנטליות רוסית" הן אותן דמויות המופיעות ב"Home Movie" רק הדירה שונה, וגם הטון הוכחני והבעת הרגשות המרוכזת שבסרטון העומדים בניגוד לאיפוק בסרט הארוך.

בפרוייקט הבא שלו ברודצקי רוצה לעבוד עם צלם ועם עורך מלכתחילה, את את ההפקה הוא מבקש לשמור לעצמו. הוא רואה בלקיחת האחריות הכלכלית על עצמו דבר המאפשר גם חירות אמנותית. ברודצקי אוסף רעיונות לפרוייקט הבא, ובינתיים הוא עוד עובד כעורך וממשיך לחלק את זמנו בין ירושלים העיר ממנה הגיע בה הוא מלמד קולנוע בבית ספר תיכון לתל אביב שם הוא עדיין עובד כמקרין בסינמטק. לברודצקי יצא שם של המקרין הפדנט והמדוייק ביותר בחדר ההקרנה, ככה שבפעמים בהן יצא לו באופן אבסורדי להקרין בעצמו את הסרט שלו הוא היה יכול להיות שקט. 

אי אפשר לצפות ש"Home Movie" ימשוך את אותה כמות צופים כמו "הצלמניה" שזכה שנה לפני בדוקאביב ועדיין מוקרן לעתים בסינמטקים. זהו סרט אישי וצנוע שלא יתאים לכל אחד, אבל מומלץ מאוד למי שמוכן לנסות. הסרט יוקרן החודש פעמיים בסינמטק חולון בתאריכים 14.07 ו-17.07 ושוב בסינמטק תל אביב בתאריך 20.07. אני מקווה שבזמן הקרוב תתווספנה עוד הקרנות.

הסרטון "מנטליות רוסית" מתוך הסדרה "התעוררות"
אותן הדמויות עם טון שונה

אדסוואה הנסיכה מנוליווד

מחווה לקולנוע ניגרי

אימסוואן בסינמטק תל אביב

אדסוואה 

במאי: לנסלוט אודווה אימסוואן                                              ניגריה, 2011

"לו הייתה דרך לשמור על זכויות היוצרים בניגריה, הייתי יכול להגיע לכאן במטוס פרטי" אמר לנסלוט אודוואה אימסוואן. הציטוט של הבמאי הניגרי משקף במידה רבה את ההיקף של תעשיית הקולנוע בניגריה, הידועה בשם – נוליווד. לא זוהרת כמו הוליווד וגם לא מוכרת כמו בוליווד, אך מדובר בתעשייה של ממש שמגלגלת יותר מ- 200 מיליון דולר בשנה. למעשה זהו מקור התעסוקה השני בגודלו אחרי תעשייה הנפט במדינת הענק שאוכלוסייתה מונה כ- 170 מיליון נפשות (כפי שניים מכלל האוכלוסייה בגרמניה לשם השוואה). מרכז התעשייה יושב בניגריה, אך הסרטים נמכרים בכל רחבי אפריקה ובקרב קהילות אפריקאיות רבות ברחבי העולם.

אימסוואן הגיע כאורח כבוד לפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. זהו לא סתם אורח כבוד, כאחד הבמאים הבכירים של נוליווד הוא חתום כבמאי על קרוב ל- 160 סרטים. קשה לדמיין כמות כזו של סרטים ואת מהירות העשייה שהכמות בהכרח מכתיבה. אימסוואן המשיך והציג מספרים בלתי נתפשים לפיהם נעשים בכל שנה בניגריה יותר מ- 2,500 סרטים. יוצא מהנתונים שבשבוע נעשים בניגריה יותר סרטים מאשר בשנה בישראל. מעניין לדעת מה עושים שם חברי האקדמיה כשהם נדרשים לראות את הסרטים כדי לחלק את פרסיהם.

לעיננו הבוחנת הסרטים עשויים להיראות חובבניים. הבימוי פשטני ומחוות המשחק מוגזמות. בחלק גדול מהסרטים משולבים אפקטים דיגיטליים הבולטים כטלאים ולא משתלבים במראה של הסרט. המוזיקה מוגזמת ולא תמיד תואמת את העלילה, והאפקטים הקוליים נשמעים ללא הקפדה על העיתוי. אלה בעיות טכניות שהסיבות להן נעוצות בבוסריות של התעשייה הקיימת עשרים שנה בלבד ובהיעדר הכשרה רשמית לעוסקים בשלבים השונים של ההפקה. אולם, יותר מכל אלה מפריע שטף הדיבור הבלתי פוסק בסרטים, כמעט אין בסרטים רגעים של שתיקה, חסרים בהם רגעים של שהות. במעט הרגעים בהם הדמויות לרגע לא מדברות נשמעת מוזיקה משתלטת על התמונה או שהדמויות עסוקות בצקצוקי שפתיים קולניים. את מידת הורבאליות מסביר אימסוואן בהבדל תרבותי, באפריקה לא חוסכים במילים ובנוסף למחוות הגופניות הכל גם נאמר.

בממוצע לוקח בין חודש לארבעה חודשים להפיק סרט נוליוודי, מכתיבת התסריט ועד הפצתו. בתי הקולנוע נדירים בניגריה ורוב האוכלוסיה אינה יכולה להרשות לעצמה את מחירי הכרטיסים. הסרטים מופצים ישירות בדיוידי, וסביב כל טלוויזיה מתקבץ קהל רב שמחכה לצפות בסרטים החדשים שיצאו לשוק. אימסוואן מסביר את הפופולריות של הסרטים המקומיים בכך שהקהל הורגל לדרמות טלוויזיוניות ששודרו ברשות השידור הממשלתית וזכו לרייטינג אדיר. בשנת 1985 הממשלה צמצמה מאוד את תמיכתה בטלוויזיה, וזו פנתה לשדר בעיקר חדשות. לקח כשבע שנים עד שראשוני הסרטים של נוליווד החלו להופיע, והם מילאו את החלל שהטלוויזיה הותירה אחריה. הסרטים נעשו במימון עצמי ללא תמיכה ממשלתית ובאמצעים ביתיים. הם זכו כמעט מייד להצלחה, והצלחת הדור הראשון הולידה תופעה. האמצעים הביתיים שופרו עם התבססות התעשייה וכיום היוצרים משתמשים במצלמות וידאו דיגיטליות ותוכנות עריכה מתקדמות. אימסוואן חושב שאין בכך די, והוא חולם על פתיחה של בתי ספר גבוהים לקולנוע שיכשירו אנשי מקצוע של ממש ולא יתבססו רק על ניסוי וטעייה.

אימסוואן עם לירן עצמור השבוע

הבמאי הניגרי התרגש במיוחד בהקרנת הסרט "מכובסת" של דפנה מירו מבית הספר מנשר שהשתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל. התרגשותו נוגעת לנקודה אחרת שאימסוואן היה רוצה לראות בה שינוי והיא מעמד הנשים בנוליווד. התעשייה המקומית הצמיחה כוכבות רבות. לאחרונה הטלוויזיה המקומית אימצה דפוסים מערביים ופורמטים המוכרים לנו, מה שהאדיר עוד יותר את קידוש הסלבז המקומיים. הטלוויזיה מלווה את נוליווד ומסקרת את הסרטים, כך אפשר לראות על המרקע פרמיירות נוצצות עם שחקניות שמעידות בחיוך גדול על התרגשותן לנוכח צאת סרטן החדש. אולם כאן מסתכמת המעורבות של נשים בקולנוע הניגרי. מכל אלפי הסרטים, בעיקר בשל שמרנות תרבותית נדיר למצוא כאלה שנוצרו על ידי נשים, וכמעט ואין נשים בצוותים מאחורי המצלמה.

בינתיים עד שיקרו השינויים שיאפשרו כניסת נשים ליצירה יש לאימסוואן וחבריו מאבק נוסף. זהו המאבק הבלתי אפשרי נגד מכירת העותקים הפירטיים. במצב של תעשייה לא מסודרת המורכבת מהרבה גופים פרטיים שונים שמבוססת על מכירה של עותקי דיוידי אין ליוצרים שום אפשרות להתמודד עם התופעה. מרגע שהסרט הושלם ומונח על המדפים אין דרך למנוע שתוך כמה שעות ימכרו ממנו זיופים. אחת השאיפות להתמודדות עם הבעיה היא כן לנסות ולפרוס בתי קולנוע ברחבי המדינה שיהיו פתוחים בפני כולם, גם בפני רוב רובו של הקהל, בני המעמד הנמוך.

מבחינת התוכן הסרטים נוגעים בנושאים המוכרים לאזרח הפשוט, אם מדובר במראות מחיי היומיום כמו סיפורי אהבה או מותחני פשע או אם מדובר בפולקלור ובמיתולוגיה מקומית. בנוסף לסיפורים המיתיים האפריקאיים יש גם סרטים רבים בעלי מסרים דתיים בעיקר נוצריים וגם איסלמיים באיזורים בהם ישנה אוכלוסיה מוסלמית.

ההזמנה לאירוע

יקי איילון שנמצא לקראת סיום הלימודים לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב גדל כילד בניגריה. בבגרותו הוא נסע לטייל באפריקה מספר פעמים, ולהגדרתו הוא מרגיש בבית כאשר הוא מגיע לשם. התופעה של נוליווד משכה את עיניו והוא התחיל בתחקיר לסרט דוקומנטרי עליה. כך הוא הגיע לפגוש את אימסוואן. לקראת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ביקש איילון להזמין את אימסוואן כאורח כבוד לפסטיבל כדי להראות פן אחר ולא מוכר של אפריקה. אימסוואן נעתר בשמחה להזמנה. כנוצרי מאמין הוא ביקש להגיע למקומות הקדושים. אימסוואן גם העביר הרצאה על נוליווד והשיב על שאלות במפגש מיוחד שנערך ביום שני האחרון בהנחיית המפיק לירן עצמור.

לאחר המפגש אימסוואן הקרין את סרטו "אדסוואה". הסרט הוא דוגמה מייצגת לסרטי נוליווד והוא עוסק בסיפור אפי כפרי שהתרחש לכאורה לפני כ- 250 שנה. אובי אוליסה מנהיג השבט אובולו-אוקו מבקר אצל אוזבו מנהיג השבט אזומו. אובי אוליסה מתאהב באדסוואה בתו של אוזבו. אוזבו שם לב להתעניינות של אובי אוליסה בבתו ומזהיר אותו שהנסיכה מיועדת לחתונה עם מלך בנין בעצמו. אובי אוליסה לא נשמע לאזהרות ובתחבולות מנסה לגרום לאדסוואה להגיע לארמונו כשהוא מתעלם מכך שפעולותיו יכולות להביא למלחמה. הסרט יוקרן פעם נוספת הערב (שישי) בגינת לוינסקי המרכז של יוצאי אפריקה בתל אביב. יהיה מסקרן מאוד לראות איך יושבי הגינה שמגיעים בעיקר מאריתריאה ומסודן שבמזרח אפריקה יקבלו את הבמאי הניגרי ואת סרטו.  לפרטים

הטריילר לסרט

רעש מול שקט - המלצות אחרונות מדוקאביב

חודשים ארוכים חיכיתי להתפתחויות בסרט הדוקומנטרי שאני מצלם בגרמניה. הסרט עוסק בשתי קהילות יהודיות בעיר קטנה אותן אני מלווה מקרוב מספטמבר 2010. נשארתי בקשר שוטף עם חברים ונציגים מכל אחת מהקהילות והם הבטיחו לעדכן אותי כשיהיו אירועים שהם בגדר פריצת דרך לעלילת הסרט. בשבוע שעבר זה קרה. אחרי הצבעה מקדימה הוחלט בקהילות שהולכים לבחירות משותפות, ואני הוזמנתי לסקר אותן. 

למזלי הודות לצירוף נדיר של טיסות זולות, רכבות מתואמות, ציוד צילום שהועמד לרשותי וסידורי לינה הנסיעה בהתראה הקצרה התאפשרה. גם מכיוון העבודה יצא באופן מקרי שהשידור בערוץ 2 של הסרט התיעודי "העולם על פי סושרד" על חיי הקוסם/מנטליסט ליאור סושרד עליו עבדתי כמפיק שותף הוקדם בשבוע, ותאריך להמשך הפרוייקט של שיפוץ הדירות בשכונת ג'סי כהן בחולון נקבע למועד בו כבר תכננתי להיות חזרה בארץ. על הפרוייקט שהוא משותף למרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ולקבוצת ווכן-קלאוזור האוסטרית ארחיב בעתיד כאשר נוכל להציג קטעים מתועדים מהשטח. בינתיים רק אוסיף שמדובר בפרוייקט רחב היקף בו אנו מנסים לעזור לשפץ דירות מגורים של מי שידם אינה משגת. הפרוייקט הוא ארוך טווח ותמיד נשמח לעוד מתנדבים בעיקר אנשי מקצוע, אדריכלים ומעצבים וכל בעלי ידיים טובות או נכונות לעזור.

מי עוד רוצה לעזור בשיפוץ דירות בג'סי כהן?
תמונה שצלמתי בדירת הפיילוט של הפרוייקט

המחיר לנסיעה היה ויתור כמעט על כל פסטיבל דוקאביב. את רוב הסרטים הבינלאומיים הבולטים כבר ראיתי לפני הפסטיבל, אך בכל זאת מדובר באירוע המרכזי ביותר בקולנוע הדוקומנטרי המקומי. זו גם הזדמנות לראות חלק גדול מהבכורות הישראליות של העונה הקרובה בתחום התיעודי. אני מקווה כמובן להשלים את החסר ושגם השנה הסרטים המדוברים יזכו להקרנות נוספות רבות, כמו "הצלמניה" בשנה שעברה. 

סרט שמשך את עיניי כבר בפרסום התוכניה הוא "Home Movie". הסרט זכה בפרס הגדול בתחרות הישראלית ויצא שההקרנה שלו בשבת תהיה בשני האולמות בסינמטק במקביל, שכן הקרנה אחת נקבעה מראש והשנייה שוריינה לזוכה התחרות הישראלית. גם בתחרות הבינלאומית יצא שהסרט הזוכה זכה להקרנה כפולה בשבת, האחת בשעה 15:00 והשנייה בשעה 22:45. עם זאת, כאן בוודאי לא היו הפתעות, "כוכב השבלול" היה גם הזוכה הגדול בפסטיבל idfa, וארצה מעט להרחיב עליו.

"כוכב השבלול" סיפור מרגש על אהבה ועל התמודדות עם קשיים

כוכב השבלול

במאי: סאונג-ג'ון יי                                      דרום קוריאה/יפן 2011

בשורה התחתונה זה מסוג הסרטים שהכל עובד בהם. יונג צ'אן הגיבור הוא דמות מושלמת לסרט דוקומנטרי, הוא צעיר ונאה ויש לו גם סיפור חיים יוצא דופן. בגיל צעיר בגלל מחלה הוא התעוור וגם התחרש. הגורל האכזר שנגזר עליו הומתק כאשר הכיר את סון הו העוזרת שלו שהפכה גם לרעייתו. סון הו בעצמה יודעת מהי התמודדות עם קושי מאחר והיא סובלת ממחלה של התפתחות לקויה של עמוד השדרה. הסרט מלווה את חייהם של הזוג בצורה אינטימית אבל לא מציצנית מדי. הקצב של הסרט איטי, לעיתים יותר מדי, לכן יתכן וגירסת הטלוויזיה המקוצרת של הסרט בת 52 דקות מטיבה עם הסרט. בדוקאביב הסרט מוקרן בגירסה המלאה של כמעט 90 דקות.  גם בגירסה זו אפשר להינות מהסיפור מהעשייה המיומנת ומהצילום המעולה שמצדיק צפייה במסך גדול. לפרטים

מתוך "בריונות", גם נוכחות המצלמה לא הצליחה
למנוע מאלכס מלהיות קורבן טיפוסי לאלימות בקרב תלמידים 

בריונות 

במאי: לי הירש                              ארצות הברית 2011

הסרט מתעסק בצורה מקיפה לתופעת האלימות בבתי הספר בארצות הברית. כולנו מכירים דמויות מסדרות אמריקאיות של בריונים מבית הספר שנטפלים לכולם ובעיקר לתלמיד או לכמה תלמידים חלשים במיוחד. גם בקולנוע האמריקאי הנושא טופל בעקיפין או במישרין החל מסרטים מסחריים מאוד כמו "נקמת היורמים"  ועד סרטים מוצלחים יותר כמו "בריק". לא מקרי שסרטים עלילתיים נוספים כמו "נפוליאון דייננמייט" או "דה הת'רז" שגם נוגעים בהווי של התלמידים המוקצים והדחויים קבלו עם השנים מעמד של סרטי קאלט. 

במאי הסרט, לי הירש, מעיד על עצמו כמי שסבל גם מהצקות פיזיות ומילוליות בילדותו. הזכרונות האישיים שלה הביאו אותה לחפש מקרים רלבנטיים בערים שונות בארצות הברית שיעבירו את מימדי הבריונות בקרב ילדים. מלראות את הסיפורים יחד ברצף מתקבל הרושם שמדובר במכת מדינה של ממש. כלפיי הסרט ישנה לא מעט ביקורת, ועל פניו הוא אכן נשמע כמו סרט טלוויזיה אמריקאי טיפוסי שנופל למלכודות של דידקטיות ובנאליות. אולם דרך המבט האישי של כמה מהדמויות הבמאי מצליח להעביר את המסר בצורה אפקטיבית וגם מוצלחת מבחינה קולנועית. בין הדמויות בסרט אפשר למצוא את קלבי הספורטאית המצטיינת שסבלה מנידוי אחרי שהחליטה לצאת מהארון, אלכס השקט והמופנם, ג'מאייה שאחרי תקופה ארוכה של הצקות הגיעה לבית הספר עם אקדח טעון כדי להדוף ממנה את הבריונים ועומדת בפני העמדה לדין וגם הורים לילדים שלא הצליחו להתמודד עם ההצקות והעדיפו להתאבד. לפרטים

נשארה רק האוטופיה, מתוך "דטרופיה" אחד הסרטים המרשימים בפסטיבל

באותו הקשר של אלימות בקרב בני נוער מעניין לראות את סרטו החדש של עמית גורן "ילדים מסוכנים". אם לא אספיק לראות אותו בפסטיבל אשלים אותו בהזדמנות אחרת. עוד השוואה מעניינת היא לסרט ישראלי אחר "כביסה מלוכלכת" של יעל שרר שמבוסס גם הוא על טראומה אישית. לסרט "בריונות" יש גם נקודה ישראלית, עינת סידי שימשה בו כיועצת לעריכה. סידי ערכה סרט נוסף שהוצג בפסטיבל "דטרופיה". הסרט על המציאות העגומה בעיר דטרויט של אחרי קריסתה של תעשיית הרכב היה אחד המרשימים בפסטיבל וזכה בציון לשבח בתחרות הבינלאומית.

האביב של פטר - פטר לום וסרטים על האביב הערבי בדוקאביב

דוקאביב 2012

פסטיבל דוקאביב שיפּתח השבוע עומד השנה בסימן המחאה החברתית. למרות ההבדלים המהותיים המחאה שהכרנו בכיכרות הערים עומדת בקו אחד עם ההתקוממות העממית שהיתה במדינות השכנות לנו. אותן מהפכות המכונסות יחד לעיתים תחת הכותרת "האביב הערבי", שם שנגזר לא רק מעונת השנה בה החלו הדברים לקרות, אלא גם מתקשר ל"אביב העמים" של 1848 באירופה. ל"אביב העמים" לא היתה רק משמעות בעיצוב ההגדרה הלאומית של מדינות אירופה, אלא גם אבן דרך בכינון משטר שלא מבוסס רק על שררה ועל מעמדות. עוד קשה לומר אם "האביב הערבי" הוא צעד אחד בדרך למשטרים דמוקרטים שיקומו במדינות ערב, אך בדבר אחד אין ספק, הטרנד הלוהט בקולנוע הדוקומנטרי הוא סרטי מהפכה.

במידה רבה סרטי המהפכה הם אחיהם של סרטי הסכסוך המוכרים לנו לעייפה. יש מי שיאמר כי רובם מכילים שילוב של דימויים אקזוטיים עם רצון של יוצרים מערביים להרגיש טוב עם עצמם בכך שנגעו בנושא מהותי. באתר הפסטיבל הסרטים הקשורים לנושא זכו בתגית "העולם הערבי". תחת התגית אפשר למנות חמישה סרטים. אחד מהם עוד לא הספקתי לראות, זה הסרט "מיראז'" על ההתפתחות המהירה של דובאי. בתוכניה מצויין שהסרט דובר בנגלית וסווהילית. מה שנשמע מסקרן, בכך שהוא עוסק בפועלים ובאלה שנמצאים מאוחרי הקלעים. על הסרטים האחרים ארחיב מעט יותר, ולבסוף אתמקד בפטר לום היוצר של "בחזרה לכיכר".

מדריך התיירים של שון מקאליסטר הפך למהפכן

שון מקאליסטר הבריטי חוזר לדוקאביב עם "מהפכן בעל כורחו". מקאליסטר התארח בדוקאביב לפני שלוש שנים עם סרט קטן ויפה "יפן, סיפור אהבה". הסרט עסק בנאוקי שעובד בדואר ביפן, דמות אחת שאליה מקאליסטר התחבר במיוחד שמשקפת בסיפור היחודי שלה את סיפורם של רבים ביפן, האנשים הפשוטים שמעבירים את כל יומם בעבודה וגרים בדירות זעירות. סרטו החדש צולם בתימן וגם בו המציאות של רבים מתושבי תימן מועברת באמצעות דמות אחת אליה הבמאי הצליח להתקרב במיוחד. זוהי דמותו של קאיס מדריך הטיולים שהכיר. הסגנון של מקאליסטר שממש נדבק אל גיבוריו ומתערב בעולמם מביא אותו להסרה של כמעט כל מחיצה אפשרית בינו לבין קאיס, ולהצצה מבפנים לתוך החברה בתימן. אלא שבין מקאליסטר לקאיס לא נרקם קשר אינטמי ומיוחד כמו שהיה בין מקאליסטר לנאוקי. לפרטים

"האור בעיניה" סרטן של צמד הבמאיות ג'וליה מלצר ולאורה ניקס נותן הצצה למקום שלפחות מבחינה אקטואלית מסקרן עוד יותר, לסוריה. הסרט עוקב אחרי הודא המנסה להפיץ חינוך מוסלמי מתקדם לבנות בבית ספר שהקימה. הסרט צולם במשך שנתיים ומתעמק ברבדים השונים בחברה הסורית של לפני מלחמת האזרחים. כאישה הודא חייבת להאבק על מקומה כבעלת השפעה וכיוזמת מול החברה המסורתית והשמרנית, וגם מבחינת השלטונות החינוך המוסלמי מדי הוא מוקצה כי יש בו איום על המשטר. המתעניינים בחיי היומיום בסוריה יהנו מהצצה הנדירה, אך הסרט מעט נשאר ברמה של מחקר סוציולוגי ולא מצליח לבנות הרבה הזדהות עם הגיבורה. לפרטים

"עדה למהפכה" של מאי איסכנדר צולם במצרים בזמן המהפכה. הבמאית ממוצא מצרי גרה ועובדת בארצות הברית, וזו לא הפעם הראשונה בה היא מבקרת במדינה וגם את סרטה הקודם היא צילמה במצרים. הבעיה היא שדווקא הסרט הזה נופל בכל נקודה אפשרית. זה מתחיל במוזיקה קלישאתית בה נשמעת נגינה של עוד עם תיפוף עדין וברקע קלידים דרמטיים שמסמנים לנו באילו רגעים להתמקד, וזה נמשך בהסברים בווייס אובר באנגלית של גיבורת הסרט, חבּה העיתונאית, שמיועדים לקהל האמריקאי. לפרטים

פטר לום

בחזרה לכיכר
במאי: פטר לום

פרטים על ההקרנה בסוף

גם פטר לום כבר התארח בדוקאביב והוא זכור במיוחד מהסיבה שהגיע עם סרטו הקודם "מכתבים לנשיא" לפסטיבל בשנת 2009 על אף האיסור להקרינו בישראל. הסרט ליווה מקרוב את הנשיא אחמדינז'אד ואת חלופות המכתבים שלו עם  האזרחים האירניים. אחד התנאים שהיו לשלטונות האירניים לאפשר ללום לצלם את את אחמדינז'אד ומקורביו היו שהסרט לא יוקרן בארץ, לכן בפסטיבל באותה שנה שמו של לום נעדר מהתוכניה והסרט שובץ תחת הכותרת הקרנה מחרתית.

האכזבה מ"עדה למהפכה" מדגישה את ההצלחה של פטר לום להעביר לנו דרך נקודות מבט אישיות ומרגשות סיפורים מהמהפכה במצרים שעוד לא שמענו מפרשנינו לענייני ערבים. כמו בהצגות קולנוע של פעם או כמו בניסיון של פרוייקט "מנה ראשונה" הסרט נפתח בסרט קצר "פייסבוק בייבי" שנלווה לפיצ'ר. כבר שמענו על ילד ירדני שנקרא רבין אחרי החתימה של הסכם השלום עם ירדן, אבל מי שמע על תינוקת בשם "פייסבוק" ממצרים? בקטע המעט היתולי נשאלים עוברי אורח אם שמעו על התינוקת עם השם המיוחד, ואחרי שנראה כי מדובר בשמועה בלבד לום ושותפו הנורווגי טורסטן גרודה מייצרים סיטואציה בעצמם בסגנון הסרטונים של יוסי ואיתמר ומבקשים מזוגות על חופה של אלכסנדריה להיות לרגע ההורים של "פייסבוק" הקטנה המושטת לידיהם.

הקטע עשוי קצת ברישול לעומת הסרט המרכזי וגם ההיבט ההומוריסטי בו שונה מאוד מהטון הכבד בעדויות הנשמעות מחמשת הגיבורים. לשאלתי למה נבחר הקטע ההומריסטי לפתיחה לום משיב שלא רצה שהסרט יהיה כבד מדי. היה ללום חשוב לשמוע את הקהל צוחק, אך הסיפור אינו לגמרי תלוש מהמציאות וסוקר גם באמצעי התקשורת במצרים.

וואלי בן ה-15 שנקלע להפגנות אלימות בעל כורחו

מהצחוקים עוברים לדברים הרציניים ועצרת המונים נראית בכיכר העיר. אחרי ההפגנה נראים עשרות אנשים מנקים ומטאטאים את השאריות, את מה שנשאר ממשטרו של מובארק. המעבר הסמלי הזה לוקח אותנו אל חמש הדמויות המספרות על המהפכה ועל הימים שבאו אחריה. שתיים מהדמויות מצליחות לעורר יותר אמפתיה מהאחרות. הראשון הוא וואלי בן ה-15, בן למשפחה מהמעמד הנמוך במצרים. הוא מנסה להתפרנס ממכירת מזכרות לתיירים ליד הפירמידות ומטיולים קצר על גב הסוס המשפחתי. וואלי נקלע למהפכה כמעט בלי לדעת מי נגד מי, ולמרות זאת היה חשוף לאלימות קשה.

הדמות השנייה היא סלווה, בחורה צעירה שלקחה חלק פעיל במהפכה, ועל מנת לפגוע בה האשימו אותה בזנות. כדי להוכיח את חפותה נכפתה עליה בדיקה פומבית משפילה של בתוליה. הסצינה שמשאירה את הרושם הכי חזק בסרט היא כאשר סלווה מספרת את סיפורה בביתה, ואז אביה מתפרץ ומבקש ממנה להפסיק לחשוף את פרטיה בפני זרים. מעבר לבעיה שהוא מזהה בהתנהגות המתירנית של בתו, הוא עדיין חושש מהכוחות המצריים הישנים כמו שירותי הביון או המרגלים הישראלים המיתולוגיים שמהם חונכו להזהר.

סלווה שהאושמה בזנות בגלל תמיכתה במהפכה

בסרט לום לא מסתפק בשמחה על נפילתו של מובארק. הוא מעביר תחושה מפוכחת לפיה אין די במהפכה, ותהליכים עוד צריכים להתמשך עד שהשקט יגיע למצרים. הססנות ופחד אינם מניעים רק את אביה של סלווה. לדברי לום במרחק של כמה חודשים מצילומי הסרט הם מתבטאים בזנופוביה של ממש. מה שהערים עליו קשיים בתחילת הצילומים למצוא מרואיינים. רק אחרי שבילה זמן ארוך במצרים יחד עם עוזר מקומי צמוד הוא הצליח למצוא את מי שיעזו לדבר בחופשיות.

מעט קשה לעקוב בסרט אחר הקפיצות בין הדמויות ואחר סדר האירועים, אך הסרט מצליח להעביר תמונה כללית מקיפה על המצב במצרים של אחרי המהפכה. אין ספק שלום הוא אחד האורחים היותר מעניינים בדוקאביב על אף שזה אינו הביקור הראשון שלו בפסטיבל. שלא כמו שמצויין באתר לום אינו נורווגי. לום נולד בשנת 1968 בצ'כיה. הוא חי שנים רבות בקנדה ולמד שם. אחרי כן הגיע להארוורד וסיים דוקטורט בפילוסופיה של הפוליטיקה ונשאר באקדמיה בתור מרצה למשך כמה שנים. בשנת 2004 הוא החליט לשנות כיוון ולעבור מהמחקר האקדמי הכתוב למה שהוא רואה כעבודת מחקר לא פחות מורכבת אם לא יותר הסרט הדוקומנטרי. סרטיו עוסקים תמיד בנושאים הקשורים לזכויות אדם כמו חטיפת נשים ככלות בקירגיזסטן, המיעוט המוסלמי בסין, התקשורת הבלתי אמצעית של אחמדינז'אד עם תושבי הפריפריה באירן והסרט הנוכחי על כיכר תחריר.

אזרחים מוסרים מכתבים ישירות לאחמדינז'אד בסיוריו בפרובינציות של אירן

מכתבים לנשיא
במאי: פטר לום

הקרנה חופשית מיוחדת

מעניין במיוחד היה סרטו הקודם "מכתבים לנשיא". לום בחר להתמקד בתופעה מסויימת, חלופת המכתבים בין האזרחים האירניים לנשיאם אחדמינז'אד. כל תושב באירן מכיר את הכתובת ויכול להפנות בקשות באופן ישיר אל הנשיא. בגלל הכמות המסתכמת במיליוני מכתבים הנשיא לא קורא את כולם בעצמו, אבל כולם יודעים שיש מי שקורא את הבקשות ומעביר אותן לטיפול. דרך רשויות הרווחה ועמותות חסד איסלמיות המקורבות לשלטון חלק גדול מהבקשות מתמלאות. תומכי אחמדינז'אד רואים בכך הוכחה לחופש הקיים באירן ולנכונות השלטון לעזור לאזרחים שלא כמו בארצות הברית למשל. המבקרים אומרים שמדובר בלא יותר מגימיק שיווקי הנועד להאדיר את פולחן האישיות לנשיא, ומשכיח שהשלטון באירן הוא זה שמשמר את העוני והבערות במדינה העשירה במשאבים טבעיים. 

ההתמקדות בתופעה מקומית ויחודית לאירן שמצליחה להציג את אחמדינז'אד באור חיובי עזרה ללום לזכות בשיתוף פעולה מצד השלטונות באירן. מה שיוצרי קולנוע רבים אחרים לא הצליחו להשיג. לפי המשטר האירני נדחו כ-350 הצעות לפרוייקטים מרחבי העולם. ללום עזרו גם העובדות שהוא מגיע מהקולנוע העצמאי ולא מזוהה עם סרטים מסחריים קפיטליסטיים, וגם הרקורד המרשים שלו בעולם האקדמיה. באחד הראיונות לום גם חשף שבאחד הפסטיבלים זכה להכיר מפיק קולנוע אירני שמקורב ליועץ התקשורת של אחמדינז'אד שעזר לו בהשגת האישורים הדרושים.

לום שהה באירן במשך כחמישה חודשים. את רוב הזמן לדבריו היה צריך להוציא על בירוקרטיה. היה עליו למלא בכל פעם בקשות חדשות לצילום לכל אירוע בנפרד. ההתמדה והעקשנות שלו השתלמו. ימי הצילום שלו הסתכמו בכשלושה שבועות שבמהלכם ליווה את ביקוריו השוטפים של אחמדינז'אד בפרובינציות שונות באירן. 

תוך כדי הצילומים התעוררו לא מעט קשיים. פעם היו אלה קיצוניים לאומניים שהאשימו אותו כמרגל, וקראו לשלטונות לשלול ממנו את אישורי השהייה במדינה ולגרשו לאלתר. פעם אחרת לום גילה שבניין מגורים תמים למראה שצילם משמש למגורים רשמיים של בכירי הצבא והנציגים האירניים החרימו ממנו את הקלטת. אחמדינז'אד עצמו נשמע אומר שהוא אינו מבין למה להמתקד במכתבים הנשלחים אליו ולא בהישגי הגרעין בהם  מדינתו יכולה להתגאות. כשלום הגיע לצלם בקריית הגרעין האישור התעכב, והוא ניסה לשכנע את השומרים שיש לו אישור והבעיה היא אצלם שהם לא יכולים לקבל פקס. השומרים לא התרצו, ולום נאלץ לשוב לדרכו.

עם זאת, באופן מפתיע מעבר לבעיות האלה לא היו בעיות מיוחדות לאשר את החומר המצולם. לום אמנם הראה לנציגים גירסה מרוככת ללא ביקורת מפורשת נגד הנשיא ונגד המשטר, אך ההבדל בינה לסרט הסופי הוא רק במספר דקות שנוספו. סגן הנשיא שצפה בסרט לא אהב את הסרט, אך הוא פטר את לום בדיעה שככל הנראה לא מדובר בבמאי כל כך מוכשר. ליועצים האירנים היה עוד טיפ אחד לקרוא לסרט "דמוקרטיה בפעולה".

כדי להוציא את הסרט אל הפועל היה על לום לשתף פעולה באופן מלא עם המגבלות שהוטלו עליו. שיתוף הפעולה עם השלטונות באירן גרר ביקורת נגד הסרט מצד גולים אירניים, בעיקר כאלה היושבים בגרמניה לפני הקרנת הסרט בפסטיבל ברלין. הגולים חששו מהדימוי הטוב והאנושי שהסרט יעורר לאחמדינז'אד והתנגדו להקרנתו. לום טוען שמדובר בביקורת אוטומטית מצד מי שלא ראו את הסרט. הוא גם מקפיד בראיונות ובדיונים לחדד את ההסתייגויות שלו מהמשטר באירן.

ערוץ פנייה ישיר לנשיא או תעלול שיווקי? מתוך "מכתבים לנשיא"

אחד התנאים לצילומים היה שבידי השלטונות האירניים יש יכולת לקבוע היכן הסרט יוקרן. הסרט כאמור נאסר להקרנה בישראל, אך לום אישר את הקרנתו בדוקאביב בשנת 2009, והגיע כאורח לפסטיבל. כהזדמנות יוצאת דופן לכל מי שקראו מילות אהבה לאזרחי אירן, ולכל מי ששונאים ומפחדים אבל לא יודעים בדיוק ממה תהיה עוד הזדמנות לקבל סיור מודרך ברחבי אירן על ידי אחמדינז'אד ועם לום שמתלווה אליו. לקראת ביקורו עם הסרט החדש שצולם במצרים לום נתן לי את אישורו לקיים הקרנה נוספת פתוחה לקהל של "מכתבים לנשיא". הסרט יוקרן ביום רביעי 02.05 בשעה 20:30 על גג בית העם ברוטשילד 69 תל אביב. הכניסה חופשית. פרטים

בנוסף להקרנה הרגילה בסינמטק תל אביב במסגרת התחרות הבנילאומית של הפסטיבל תהיה הקרנה נוספת של "בחזרה לכיכר". ביום חמישי 10.05 בשעה 20:00 יוקרן הסרט החדש בבית העם בשדרות רוטשילד 69 על הגג. בתום ההקרנה פטר לום יעביר הרצאה על עשייה תיעודית באיזורי קונפליקט בעולם ותהיה גם הזדמנות לקבל לשאול על שני הסרטים. אני ממליץ מאוד להגיע לפגוש את אחד היוצרים הרהוטים והנחמדים שהכרתי. לום בולט בכל דיון קולנועי בו הוא משתתף ולא רק בגלל העובדה שהוא מתנשא ליותר משני מטרים, בכל זאת יוצר דוקומנטרי שמצלם נהדר סיטואציות עדינות ומצליח לרקום אינטימיות עם גיבוריו וגם יודע להתנסח כמו מרצה לפילוסופיה בהארוורד. לפני הקרנת הסרט בשעה 19:00 תהיה הרצאה נוספת של יואב גרוס ("סוסיא") על כוחו של הוידאו ככלי מאבק. כמו כל האירועים בקולנוע בית העם, הכניסה חופשית. פרטים

בין לבין ההקרנות אני אסע בעצמי להמשך הצילומים של הסרט שלי, וגם יהיה שידור בערוץ 2 של סרט עליו עבדתי כמפיק שותף. אעדכן פרטים בהמשך.

הים הדרומי - סוריאליזם ופנטזיה מתועדים

סוריאליזם ופנטזיה באילת

הים הדרומי

במאי: איתמר אלקלעי                                          ישראל, 2012

"הוא ככל הנראה רצה להעלם" אמר נציג צבאי בניסיון להסביר את מעשיו של פרח הטייס שנעדר. לפני כשבוע תמונת הצעיר הופצה בפייסבוק ובמהדורות החדשות.  לבסוף כמה שעות אחרי שאמו יצאה בקריאה נרגשת בטלוויזיה וקראה לו לצור קשר עם המשפחה התקבל דיווח שהוא אותר. עוברי אורח דיווחו למשטרה שראו אותו בטיילת בעיר אילת.

זוהי דוגמה לתפקידה של אילת בחיינו; יעד לבריחה, עיר מקלט, המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו בתוך גבולות המדינה. תוסיפו לזה את הנוף היחודי לישראל, המפגש בין הרי המדבר עם הים הצלול, ואת המלונות המצועצעים וההסתמכות על ענף התיירות, ותקבלו מוקד משיכה לטיפוסים ססגוניים. טיפוסים שיכולים להחזיק סרט דוקומנטרי ואפילו סדרה.

זו היתה ההנחה שממנה יצא איתמר אלקלעי כאשר התחיל לעבוד על הרעיון לסדרה על אילת. אלקלעי פרץ עם הסרט "סטפן בראון" בשנת 2008. הסרט שנעשה יחד עם ניר שנהב זכה בפרס הצילום בפסטיבל הקולנוע ירושלים בקטגוריה הדוקומנטרית ובפרס מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים לסרט הביכורים הטוב ביותר. כשנה אחר כך עלתה הסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים" בערוץ 8. בעוד ש"סטפן בראון" קצר מחמאות על "הצילום החושני והפואטי" כפי שהגדירו השופטים בירושלים ועל בניית האווירה, בסדרה על היסטוריית המועדונים בארץ אלקלעי הוכיח את עצמו כמוציא יעיל לפועל, וכמי שמסוגל לעמוד מאחורי הקלעים של יוצרי הסדרה, ניסן שור ואורי סלעי, שהגיעו מהעיתונות הכתובה. ככה שלא מפתיע שהספיק לאלקלעי לנסח רעיון ראשוני על פני פחות מעמוד אחד כדי לזכות באמונם של קברניטי ערוץ 8, זאת לצד מקוריות הרעיון והפשטות לכאורה.

משלב הרעיון התחילה העבודה הממושכת בשטח. התחקירנית, נעמה שביט, נשלחה לחודש לאילת, וערכה רשימה בת כמאה דמויות פוטנציאליות שהתאימו לחזון ההתחלתי של הסדרה. אלקלעי הצטרף אליה והחל בסדרת פגישות עם דמויות מפתח, מראש העיר ועוזריו ועד כאלה המתבודדים במדבר. אלקלעי הבין שעל הפוליטיקה המקומית ועל החזיונות הבירוקרטיים להשאר מחוץ לסדרה. הוא לקח את היצירה כהרפתקה, והלך והתמקד בעשייה לפי הסיפורים ולפי מה ששירת את הויז'ן שהיה לו.

איתמר אלקלעי בצילומים עם יונתן והסנה הבוער משלו

העיר וגיבוריה

הצילומים נפרסו על פני שנה שלמה. לעיתים יצא שדמויות שנראו מעניינות לכאורה על הדף, כמו אבי שרואה בעצמו משיח בגירסה עצלה, עזרי נהג האוטובוס הצבעוני ולולייני הקרקס והפודלים המאולפים נזנחו לאחר שהתגלו כחד גוניות, ותפקידם צומצם לדמויות משנה. בעצם יהיה נכון יותר לתאר את תפקידם כהופעות אורח שנועדו להוסיף עוד טעם ולהאיר יותר את מי שנשארו במוקד העלילה. בין הגיבורים ניתן למנות את אילן פיפסון הבליין שמסרב להכנע לתכתיבי הגיל, ג'ון פקס ובנו יונתן שמנהלים אכסניה מסוג מעט שונה, משה סלסה מנהל בידור ויחסי ציבור במלון "פרימה מיוזיק" ואהובתו, ופוקסי מדריך הצלילה עם בתו אור.  

אחד הדברים היפים בסדרה הוא הפסקול המקורי עליו אחראית רונית רולנד. שאלתי את אלקלעי אם בסדרה בה מככבות כמה דמויות לא היתה מחשבה לאפיין כל אחד מהגיבורים עם תמה מוזיקלית משלו כמו בסדרה "טווין פיקס". אלקלעי הודה שהיתה מחשבה כזו, אך הוא החליט שהדבר לא נכון לתפישה שלו שלמעשה אלה רק דמויות בסדרה בה הגיבורה האמיתית היא אילת.

גם בבחירת הדמויות אפשר לראות חשיבה דומה. כל אחת מהדמויות המרכזיות מתאימה לסטריאוטיפים השכיחים של אילת. אילן מעיד על עצמו שיש לו גנטיקה נהדרת, אך גם זוכר שחיי המלך שלו המתענגים על הנאות ועל נוחות מתאפשרים רק בעיר אילת. אילן מסמל את הסליזיות של העיר, וגם את ההיאחזות בפנטזיית הנעורים. הפנטזיה מכילה גם את הפלסטיות של העיר שנראית יפה מרחוק, אך הרבה פחות רעננה מקרוב. בסדרה אילן נאלץ להכריע בין המשך הפנטזיה לבין האחריות שבאבהות, כשלא בטוח שהוא בכלל מסוגל לבצע החלטה שהיא מעבר לסיפוק גחמת הנאה של אותו הרגע.

ג'ון פקס מזכיר הוויה ישנה של העיר של חופש ורוחניות, קצת בסגנון של רפי נלסון. הוא ואשתו, ילדי הפרחים של פעם שהיגרו מהמערב וגרון בנואיבה, מציעים כיום גרסה משיחית ממשית של אילת בתור עיר מקלט הפתוחה בפני פליטים מסודן ובפני טיפוסים שלא ממש יכולים להרגיש בבית במקומות אחרים. בנם יונתן לא משוכנע לגמרי באמונתם המשיחית ובראייה של אביו את עצמו כמנהיג קהילה. עם זאת, עדיין יש ביונתן שמתגורר בחושה במדבר את אותה רוח החופש ואת החיבור לטבע ולמדבר. רודי האורח שהגיע להוסטל רכוב על אופניים מהולנד הרחוקה, ונושא איתו בובת דובי קטנה לה הוא קורא "אמא" היה נחשב בכל מקום אחר לתמהוני, אך שם באילת אצל משפחת פקס הוא הופך לבן בית.

משה סלסה אחראי על לבדר את אורחי המלון. תפקידו הוא לעשות שמח, ונראה שמי שבתור מנחה מפנה את המיקרופון לקהל כדי לקבל אישור חיובי לשאלה אם הם נהנים, נשאר עם המיקרופון ביד ועם הרצון לפידבק גם שהוא יורד מהבמה. באחת הסצינות הוא נמצא אצל המטפלת שלו שמסבה את תשומת ליבו שהוא חי בציפיה שאחרים יאשרו אותו. בכך משה מייצג יותר מכולם את החיזור אחרי התיירים. חיזור שנראה בצורה מוחשית כאשר הוא מתחיל עם תיירת בקניון ועורך איתה טקס של נישואי בזק עם כוס פלסטיק חד פעמית. יש במשה גם את התלישות שמאפיינת הרבה מתושבי העיר שחלק גדול מהם לא נולדו בה.

חלק לא מבוטל מהתושבים לא גרים בעיר באופן קבוע, ונעים במחזוריות לפי עונות התיירות. משה שהסתנוור מהאפשרויות העומדות בפניו כשהגיע לאילת השתקע בארעיות הסמלית של מגורים בחדר בבית מלון. לעומתו פוקסי לא מרבה בסופרלטיבים על העיר. הוא חי בדירה יפה עם נוף נהדר לים ולהרים. נראה שהוא עובד בעבודה שהוא אוהב, בה הוא צולל באתרי הצלילה היפים בישראל בכל יום, אבל הוא מעיד על עצמו שהכל קרה במקרה. הוא הגיע לעיר בעקבות איזו ידידה. הוא מצא עבודה, והנה הוא כבר תקוע שם במשך עשרים שנה. כשהבת שלו אור תגיע לגיל 18 הוא מתכנן בכלל לחתוך לתל אביב. גם אור מתנהגת כמי שהעיר קטנה עליה, וחולמת על היום בו היא תעבור לתל אביב, בזמן שהיא מוצגת כילדת טבע פעם בין הענפים ופעם כשהיא מאכילה את הדולפינים. קשה לחשוב על ילד שלא היה מקנא בה. לצד הרצון לעזוב את העיר שמקבל ממשות בנסיעה לתל אביב, פוקסי גם מדגיש את החיבור לים האדום, אחרי הכל זהו יחודה של אילת מערי פיתוח אחרות, החיבור בין המדבר הצחיח לים הטרופי בו נמצא מגוון רחב של יצורים באמת הזויים.

אילן פיפסון חי כמו מלך ודואג לתעד את חייו 

אין הרבה קשר בין כל אחד מהגברים, חוץ מהיותם גרים באילת וקשורים לענף התיירות בה. אולם העריכה המעולה של גל נופר מצליחה להצליב בין הסיפורים, ולהדגיש ביניהם קוים מקבילים. מעבר לעריכה צריך לתת כאן קרדיט נוסף לאלקלעי לנינוחות שכל אחד מהטיפוסים מרגיש מול המצלמה. גם כשמדובר בטיפוס מופנם כמו יונתן, וגם שמדובר בפוקסי שמעיד על עצמו שלא היה לו הרבה עניין בלהצטלם. במקרה של פוקסי כנראה המקריות משחקת תפקיד גדול, במקרה הוא כבר עובד באילת עשרים שנה, ובמקרה הוא הסכים להתמסר לצילומי הסדרה במשך שנה. הנינוחות מאפשרת גם טבעיות ואינטימיות. לפעמים האינטימיות נראית מעט מוגזמת, ומזכירה מעט סדרות דוקו-ריאליטי כמו "מחוברים".

אלקלעי דוחה כל השוואה בין "הים הדרומי" לבין "מחוברים", בעיניו מדובר רק בקישור מקרי בין סדרות שבמרכזן עומדים כמה גברים. אולם קשה גם כאן אי אפשר להטיל את החיבור אך ורק על יד המקרה. עמי טיר שהיה העורך של "מחוברים" שימש כעורך ראשי של "הים הדרומי". גם רם לנדס שהיה המפיק של "מחוברים" ומי שיזם את הפורמט ביחד עם דורון צברי, שימש כמפיק הראשי של "הים הדרומי". שתי הסדרות נעשו עבור "הוט", וגם אלקלעי עצמו עובד כבמאי עריכות של העונה הגברית החדשה של "מחוברים". ההבדלים ברורים, ב"מחוברים" מעבר למעט השלמות של צילומי אווירה לצרכי עריכה הגיבורים מתעדים את עצמם, ואלה מהם שבאו מהתקשורת הם בעלי מודעות גדולה מאוד לכח של המצלמה ולרצון לספק את הקהל. לעומת זאת, הדגש של "הים הדרומי" הוא לא בתיעוד החיים של הדמויות, אלא בפנייה לעבר הסוריאליזם והפנטזיה."הים הדרומי" גם צולמה בצורה מוקפדת מאוד על ידי צוות צילום בראשותו של גונן גלזר, והמפגש של המשתתפים עם המצלמה הוא יותר ראשוני, הנוכחות של אלקלעי וצוות הצילום לא תמיד מפריעה לגיבורים להמשיך בחייהם.

לכאורה מי שבאופן מובהק לא דופק חשבון למצלמה הוא אילן פיפסון. עם זאת, במקרה שלו נראה שיש לו לעיתים מידה גדולה מדי של מודעות למצלמה. נראה שמצידו הוא היה מעז לספק סחורה במידה רבה יותר ממה שאלקלעי היה מעוניין, ויותר ממה שהצופים היו יכולים להכיל. בדומה לאליעזר ראט שהיה אהובו ובן זוגו של סטפן בראון וגיבור אותו סרט של אלקלעי, גם אילן מתעד ומקליט את עצמו בקלטות. ההסבר של אלקלעי לכך, שזה חלק מהמשחק של אילן. ככה הוא תופס את עצמו, לא רק נער שעשועים מזדקן, אלא גם עיתונאי חשוב במקומון אילתי. האקט הזה שמזכיר את הדמות של הסוכן קופר מ"טווין פיקס", מצד אחד מדגיש את המופרכות של מי שראה בעצמו דגם מושלם בפס היצור האנושי, ומצד שני גם עוזר להוריד את המסכות כלפיי חוץ כמו בסצינה הנהדרת בה אילן מקליט סיכום ביניים כשהוא יושב במכונית במגרש חנייה נטוש וברקע האורות הנוצצים והמכוערים גם יחד של מלונות העיר.

גם משה סלסה מספק הרבה רגעים אינטימיים מאוד מול המצלמה. בפרק השני מתגלה הפתעה, ואנחנו למדים שהליצן העצוב שכמהּ לאהבה נמצא במערכת יחסים זוגית עם שי-לי. בתור מי שמכור לאישור לאהבה זה לא מונע ממנו להמשיך לחוות כאב על נטישתו על ידי האקסית המיתולוגית שבחרה לעזוב את אילת. משה ושי-לי מרגישים כל כך בנוח מול המצלמה עד שהם לא חוסכים כלום מהצופים, וחושפים רגעים כמעט מביכים של שיחות אינטימיות וריבים.

משה סלסה ואהובתו שי-לי – לא נרתעים לשתף בסצינות אינטימיות וגם לא לשתף פעולה עם הנחיות בימוי

הכְוונת הדמויות והמשיכה לטראש

לצד הרגעים האינטימיים בהם הגיבורים ממשיכים בחייהם למרות הצילומים, אחד הדברים המאפיינים את הסדרה הוא שישנה התערבות ברורה של הבמאי בכמה מהסצינות. לא חסרים מקרים בהם יוצרים דוקומנטריים מכוונים הגיבורים בצורה שתחדד את העלילה. ההתערבות יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות; ממפגשים מקריים לכאורה עם דמויות שהוזכרו בצילומים קודמים או בתחקיר, דרך מימון נסיעות וטיולים והגשמה של חלומות קטנים ועד העברה ללוקיישן אחר רק כי באתר הצילומים המקורי לא היה די מקום לפנסי תאורה. כשהתערבות משרתת את שני הצדדים כמו במקרה הקיצוני בסרט היפה של אוהד יתח "לאהוב את סופיה" קשה לבוא בטענות. במקרים פחות מוצלחים קשה להתעלם מהמניפולציות שהיוצרים מפעילים על הדמויות.

כבר ב"סטפן בראון" אלקלעי העז לביים את אליעזר ראט, כמו בסצינות בהן הוא יושב לאכול בחדר אוכל ריק במלון ומנגן בפסנתר באולם ללא קהל. במקרה של "הים הדרומי" הבימוי וההעמדה של הדמויות לפעמים הוא כל כך בולט לעין, ככה שלפחות אי אפשר להאשים את אלקלעי בחוסר כנות, לא כלפי הדמויות ולא כלפי הצופים. התאורה המדוייקת בפרומו ששי-לי עושה לערב בהנחייתו של "משה סלסה הגדול" מסגירה התערבות מצד אלקלעי וצוותו. יש  בסצינה זו גם דמיון רב להכרזה על המסיבה מ"סטפן בראון". ההתערבות בולטת יותר כאשר משה סלסה עוטה מסכה של דמות של כלב במקום ציבורי. ברור שזהו דימוי שאלקלעי בדה ותכנן. ככה גם הקוקטייל על שפת הבריכה במלון הנטוש של אילן, וכך גם הנסיעה של פוקסי ואור באוטובוס הריק לתל אביב עם ארזי הנהג הכי בולט בעיר.

בסצינות אחרות יותר קשה לדעת מה היתה מידת ההתערבות של היוצר. אחרי שאור פגשה לראשונה את הנהג הצבעוני בנסיעה באוטובוס היא מגיעה לבקר אותו בביתו כאילו באופן מקרי, או שאולי זו היתה הזדמנות לאלקלעי להראות את הדירה העמוסה בחפצים של ארזי כחלק מעולמם של הדמויות. עורכת הדין מחכה לפוקסי על החוף כשהוא יוצא מצלילה בים. האם היא במקרה חיכתה לו שם? או שאולי בכלל היעוץ המשפטי כולו שפוקסי קיבל היה במסגרת ההפקה. בסצינה אחרת נראה פוקסי מספר פעם נוספת על המשפט לחבר תוך כדי הגחכה של הפרטים. החבר ארוך השיער נראה גם הוא כאחד מהתמהוניים שאליה אוספת אילת, אלא שמדובר בפרופסור אביגדור אבלסון. קולו של אבלסון זכור מהקמפיין הרדיופוני נגד חוות הדגים שסיסמתו היתה "דליק לא צדק", והוא נחשב לאחד המומחים הגדולים לאקולוגיה במי הים האדום. מה ששם את הסיפור של פוקסי בפרופורציה מעט אחרת. גם בסצינה בה משה סלסה קונה חליפה לקראת הסילבסטר הסיבוב שלו בקניון נראה מעט מוגזם, ולא במקרה הוא נחתם בפנייה ישירה של משה אל הבמאי בקריאה "איתמר אני מאוהב".

אלקלעי מעיד שהבימוי וההכוונה בסדרה באו לו בטבעיות, על אף התפישה לפיה "עולם הדוקו רודף אחרי הקטע האותנטי", כשהכוונה היא למעקב ללא התערבות. הרעיון היה לקחת את המדיום הדוקומנטרי למקום אחר שהוא לא בהכרח פחות נאמן למציאות. לפי אלקלעי גם בגישה של זבוב על הקיר ממילא אין מאה אחוז של אותנטיות. זה ההסבר שלו לשוטים עם המסכה של משה סלסה אותו הוא מגדיר כ"דמות מאוד קולית". המסכה היא אביזר מעולמו של משה סלסה שמשמשת אותו בדמויות אותן הוא מציג על הבמה במסגרת עבודתו, אז אלקלעי לקח את המסכה ועשה ממנה פרוֹפְּ שתורם לתפקיד שמשה מגלם כמו שאר הדמויות הסדרה כ"שחקנים ראשיים בסרט של עצמם". לטענת אלקלעי לא מדובר בתכונה יחודית רק לגיבורי הסדרה. בעיניו כולנו מספרים לעצמנו סיפור, אלא שאצל הדמויות הסיפור הוא יותר קיצוני.

כאן המקום לציין שאלקלעי מאוד נקשר אל הדמויות ואוהב אותן מאוד גם במבט לאחור. הוא גם מצליח להרגיש אמפטיה לכל אחד מהם, ובעיניו בסיטואציות אחרות הוא היה יכול להיות אחד מהם. סיבה נוספת למשיכה אל הגיבורים האלה דווקא היא שהם על פניו הם אינם מצדיקים סרט דוקומנטרי שנופל לתבניות הצפויות מראש של סרטי סכסוך, סרטי שואה או מאבקים אישיים קורעי לב.

לשאלה אם בדיעבד פרוייקט כזה יכול להצטלם רק באילת אלקלעי משיב בחיוב. לדעתו השוליים קיימים בכל מקום, אבל רק באילת יש ערבוב של המרכיבים הקיצוניים של מרחק, נופים וארעיות שיכולים להיות מתורגמים לאלמנטים קולנועיים. ההגדרה של אלקלעי למראה של העיר היא "הפלסטיק שבתוך הגלויה". כשפוקסי מברר בטלפון על תחרות השחמט, הוא מבקש אם אפשר להתחשב בו ולסדר לו יריבים קלים. נציגת איחוד השחמט עונה לו "לך לאילת, שם, תחליף לבגד ים, כובע קש, זה חיים קלים".

פוקסי הצוללן שמחפש חיים קלים בשחמט עם בתו אור

אילת לא מזוהה רק עם מנוחה מאתגרים, אלא גם עם פריקת עול. יש בה אלמנט טראשי, שאליו אלקלעי נמשך גם בפרוייקטים אחרים עליהם הוא עובד.  בסרט "סטפן בראון" אלה הפרוות והאדרת המת שאליעזר ראט מציג. בסרט "בַּייטֵל" עליו אלקלעי עובד בימים אלה יש סיפור קיצוני עוד יותר. הסרט עוסק בצלם סטילס מבוגר בן לניצולי שואה משבדיה שנטמע בתוך חבורת ניאו נאצים מפריז וצילם אותם. גם באותם צילומים ניכר אלמנט טראשי מובהק. כאשר בייטל נחשף כיהודי הוא נאלץ לעזוב ולברוח מפריז. אלקלעי רואה גם בו דוגמה למי שקשה לשים את האצבע על הגבול בין החיים "האמיתיים" שלו לסיפור שהוא בנה סביב דמותו.

בנוסף לעבודה על "בייטל" ועל העונה הבאה של "מחוברים" אלקלעי עובד על תסריט לסרט עלילתי בשם "אשד הזכוכית". גם במרכזו יהיה גיבור יוצא דופן, רופא שמגיע מגרמניה למושבה בצפון הארץ בשנות השלושים ובמסווה של טיפול במלריה מקדם מניעים נסתרים ומסוכנים על חשבון התושבים האחרים. אלקלעי מגדיר את התסריט כ"מפונק" שכן הוא כבר זכה במספר קרנות פיתוח בישראל ובגרמניה ובסדנת פיתוח בטורינו. שאיפה אחרת של אלקלעי היא לערוך גירסה מאוחדת של פרקי הסדרה לסרט דוקומנטרי אחד כדי להקל על הפצתו בחו"ל. למעשה אין סיכוי למכור למדינות אחרות זכויות שידור לסדרה שאינה בשפת המקום או אולי באנגלית. אגב, אותה גישה נראית גם ב"ים הדרומי" כאשר ג'ון שהגיע בעצמו מהולנד לפני שנים רבות משוחח עם רודי באנגלית ולא בהולנדית, כדי שאלקלעי או הצופים יוכלו להבין. גם פסטיבלים כמעט ואינם מתייחסים לפורמט של סדרות.

פריים מתוך הפתיח היפה - יצירת אווירה על ידי בחירות מוצלחות של מוזיקה ושל דימויים חזותיים

פסקול וקריינות

אלקלעי לא מסתפק בקולנוע וגם מקליט שירים בסגנון שנע בין ניק דרייק ללאונרד כהן. מה שמסביר את ההשקעה בפסקול של "הים הדרומי". רולנד ואלקלעי עובדים יחד כבר כמה שנים. היא היתה שותפה להקלטות של אלקלעי כזמר וגם חיברה את המוזיקה ל"סטפן בראון". הנטייה הטבעית של רולנד היא לכיוון גיטרות, מה שלא התאים לסרט על הפרוון של החברה הגבוהה בתל אביב של פעם, אך התאים בדיוק להזיות המדבר של אילת. גם הבחירה של השירים הנלווים לסדרה קולעת בדיוק, בעיקר הביצוע של טום לשיר וויטס Sea of Love עם דמויות של דגים ודולפינים מחנות מזכרות בתור הפתיח לסדרה.

עוד קליעה בול היתה בקריינות של בני בשן. כבר הרחבתי בעבר הרבה על הקושי בכתיבה ובהגשה של קריינות שמוסיפה לסרט ולא מורידה ממנו. במקרה של "הים הדרומי" מבחינת העלילה אין שום הכרח בקריינות, אך זוהי תוספת מבורכת של תיבול מדוייק לאווירה של הסדרה. באופן מפתיע הקול של בשן מזכיר מעט את הקריינות של אלון אבוטבול בסדרת הדרמה "יחפים", אלא ששם חלק גדול מדי ממהלכי העלילה היו טמונים בפואטיות של הקריינות העמוסה מה שהיה נקודת התורפה המרכזית של הסדרה, הרי מדובר במדיום ויזואלי ולא בספרות. אלקלעי מספר שגם הוא קצת נבהל מהדמיון כאשר ראה את "יחפים" לראשונה, ואז גם אצלו עלו חששות אולי הוא הגזים עם הקריינות שכבר הוקלטה ונערכה. את הטקסט כתבו אמיר בן דויד, מיתר קוטלר שאחראי יחד על אלקלעי לפיתוח התסריט, גל גופר העורך ועמי טיר העורך הראשי. לגביי הנחיות הבימוי לבשן, אלקלעי הציג את זה כאילו לא היה פשוט מזה. בשן ראה את הסדרה, נכנס לאולפן ואחרי שעתיים הכל היה מוכן. עיקר ההצלחה היתה בליהוק, והשאר בכך שבשן התחבר לסדרה והבין בדיוק את הלך הרוח שבה.

הקול העמוק של בשן, יחד עם הנופים הנפרסים, והעריכה המוצלחת שנותנת תחושת אחידות לצילומים התת מימיים ולשיטוטים במסדרונות המלונות מצליחים לצור לצפייה בסדרה אווירה ממכרת. הקצב האיטי אליו הצופים צריכים להתרגל מקבל המראה בפרק השלישי ואז ברגע שהיה נראה כאילו נוצר פה קאלט חדש שוב אנחנו נמצאים מעל הקניון במדבר. אז בשן שוב מתאר את ים תטיס הקדום כמו בתחילת הפרק הראשון. מה שאומר שההזייה נגמרה, והתחושה היא שהסדרה נקטעה בטרם עת.

מצורף להנאתכם השיר הנושא של הסדרה – ים של אהבה על פי טום ווייטס

לקוחות "הוט" יכולים לצפות בפרקי הסדרה ב-VOD בחינם או בשידורים חוזרים שיהיו בערוץ 8, הסדרה הועלתה גם לרשת באתר וואי-נט.