רודי ומרים וייסנשטיין ליד החנות המקורית ברחוב אלנבי
הצלמניה
במאית: תמר טל ישראל, 2011
בפתיחת הסרט "הצלמניה" דלתות הסטודיו ההיסטורי של החנות ברחוב אלנבי 30 נפתחות לציבור הרחב, וניתנת האפשרות להינות מתמונה מקצועית כמו פעם תמורת 10 ש"ח בלבד. בצלמניה המיתולוגית "פרי אור" שנפתחה בשנת 1940 הצטלמו בעבר דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון, שמעון פרס ועוד. לדברי בן פטר מנהל החנות ואחד משני גיבורי הסרט זוהי הזדמנות לשבת על הספסל ממנו יוצאים גדולי האומה.
רודי וייסנשטיין למד בוינה מה שהיום היה אפשר להכניס תחת הכותרת תקשורת חזותית והתמקד בצילום. אחרי שירות בצבא הצ'כי הוא עלה ארצה בשנת 1936, ומרגע זה לא הפסיק לצלם. ארבע שנים אחר כך הוא פתח יחד עם עוד שותפים את "פרי אור". עם הזמן השותפים עזבו ווייסנשטיין המשיך לעבוד כצלם בסטודיו ובאירועים, ואשתו מרים הופקדה על ניהול החנות. וייסנשטיין נודע בצילומים הרב גוניים שלו שמתעדים אירועים בעלי חשיבות מבחינה לאומית וגם את חיי היומיום בארץ ישראל ובמדינה שקמה בה. הוא צילם את תל אביב הצעירה, את הרחובות המסודרים, השדרות עם העצים שהיו עוד נמוכים, את בתי הקפה, את המזרקות, את עוברי האורח, את הרוכלים, צילומי אופנה ואת התזמורת הפילהרמונית. הוא צילם את אדמות הארץ בהן נופי הטרשים הוחלפו בכבישים ובבניינים, את הערים העתיקות והקסבאות שנעלמו מן העין, את הקיבוצים, את המפעלים, את התלמים, את הצמחים ובעלי החיים ואת מקורות המים. את הישג השיא שלו ראה וייסנשטיין בתיעוד הבלעדי בתמונות של הכרזת העצמאות בבית העם בתל אביב בשנת 1948.
נדמה שוייסנשטיין נמצא בכל מקום, נוכח בבנייה של כל בית ובסלילה של כל כביש, אך מעבר לזה מדובר גם בצלם נפלא. ההתייחסות אליו על פי רוב היא כאל מי שהצליח לתעד מאות אירועים ופיסות מציאות, אבל צריך לשים לב למיומנות הטכנית המעולה שלו, הטיימינג הנהדר, השימוש הנבון באור והעמדת המצלמה במה שנראה תמיד כמקום הכי נכון תוך סיכון אישי גדול לפעמים. במספר תצלומים בהם רודי מצולם בעצמו הוא נראה מטפס על סככות או תלוי על גגות על המצלמה הכבדה עליו. דבר נוסף לא פחות חשוב הוא העובדה שגם היום יותר משבעים שנה מאז שפתח את החנות וכמעט מעשרים שנה אחרי מותו תמונותיו זמינות וניתן להשיגם באיכות מעולה. עובדה זו היא בעיקר בזכותה של אשתו מרים שניהלה את החנות לאורך השנים ושמרה בקנאות על התמונות ועל הנגטיבים עד הקיץ האחרון.
מרים וייסנשטיין בתמונה שמזכירה כנראה באופן לא מקרי את הפרסומת ל"קסטרו"
מרים עלתה לארץ בשנת 1921. גם היא הגיעה מצ'כיה ונסעה ללמוד מחול באוסטריה בתחילת שנות השלושים. כשחזרה הכירה את רודי, היתה לאחת הדוגמניות החביבות עליו, השניים נישאו ולצד חיי המשפחה המשותפים גם עבדו יחד בחנות. בשנת 1992 רודי נפטר ומרים השאירה את החנות על תילה כמקום שהזמן בו קפא מלכת. בשנת 2003 תמר טל ביקרה בחנות לראשונה. טל, אז עוד סטודנטית צעירה לצילום ב"קמרה אובסקורה", הגיעה באופן קבוע לעיין בארכיון התצלומים. עם הזמן היא הצליחה להתחבב על מרים ולרכוש את אמונה. עושרם של האלבומים הישנים יחד עם ההתנהלות הקפדנית של מרים משכו את טל לצלם סרט תיעודי ראשון על הצלמניה. הסרט הקצר "אשת הברזל והצלמניה" הוצג בתחרות הסטודנטים ב"דוקאביב" בשנת 2007 וזכה בציון לשבח. זמן קצר אחרי כן נכדם של מרים ורודי, בן פטר, החל לעזור לסבתו בחנות ומהר מאוד נעשה לשותף מלא לצידה. במקביל קרה דבר נוסף, בועדות התכנון העירוני נקבע כי הבניין הקטן בו נמצאה החנות מיום היווסדה יעבור שיפוץ מקיף. למעשה, אושר כי הבניין יבנה מחדש ויהיה לבניין בן שש קומות כמעט ללא התחשבות בנכס ההיסטורי שקיים בתוך החנות.
הכניסה של בן והפער הדורי עם המאבק בתכנון העירוני החדש שיפגע בחנות גרמו לטל להבין שהסיפור על החנות שמכילה את ההיסטוריה הישראלית בתמונות לה נשלם בסרט הקצר, אלא רק התחיל. עוד אלמנט חשוב נוסף שקיים ברקע הוא הטרגדיה הנוראית שפקדה את בן ואת מרים. בנסיבות נוראיות אימו של בן וביתה של מרים נרצחה בשנת 2003, מה שהשפיע במישרין על היחסים בין הנכד לסבתא. השכול העצום ואובדן הדור המתווך הכתיב התקרבות גדולה, אך הוסיף רובד של מטען בעל נוכחות קבועה.
כאן גם טמון כנראה סוד ההצלחה של הסרט. לכאורה כפי שכבר פירטתי יש כאן את כל המרכיבים לסרט תיעודי מוצלח, הכריזמה של מרים, היסטוריה ארוכה, עושרו הויזואלי של עזבונו של רודי, פער בין דורות, מאבק ברשויות בלי אפשרות לדעת מה יהיה בסופו וסוד אפל וטראגי במיוחד. ההצלחה של טל היא באיזון בין כל המרכיבים, כשדווקא המימד הטראגי שהיה יכול להיות בסיס לסנסציה טלויזיונית נשמר באיפוק רב גם של טל כבמאית וגם של הדמויות עצמן. ככה במקום שהרצח יעמוד במוקד הסרט הוא נשאר מעט מאחור, ומרגע בו הוא נגלה לצופים הוא נשאר ברקע כדבק המאחד את כל שאר הרכיבים בסרט.
התפיסה הזו של טל, להתייחס לסרט כאל מכלול סיפורי שלם, הביאה לסרט הצלחה ענקית . הסרט זכה בפרס הסרט הטוב בתחרות הישראלית בפסטיבל "דוקאביב", ובכך הביא לסגירת מעגל אחרי שטל השתתפה בתחרות הסטודנטים חמש שנים לפני כן באותו פסטיבל. טל זכתה גם בקטגוריית הכשרונות העולים בפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי בלייפציג שהוא מהגדולים בעולם. הסרט השתתף בעוד פסטיבלים בעולם וזכויות השידור שלו נמכרו לכמה ארצות. בארץ מאז הזכייה ב"דוקאביב" הוא מוקרן על בסיס שבועי בסינמטקים ומשך עד כה כ-10,000 צופים. לשם השוואה "השוטר" סרט עלילתי עתיר כוכבים עם יחסי ציבור מצויינים עוד לא הגיע לכמות הזאת. "הצלמניה" יוקרן גם בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות בשבוע הבא.
עם זאת, דווקא ההתעקשות בהליכה אחרי מה שמשרת את הנרטיב הביאה לכמה פספוסים. בסרט כמעט ואין דמויות מלבד זו של בן וזו מרים. הדמות הנוספת היחידה שקבלה משקל היא של חברו של בן, וגם זה נראה כמו אילוץ כדי להוסיף לבן מימד נוסף של יציאה מהבית לחיים בוגרים וכדי לשמוע עוד פרטים ותחושות על הרצח שלא יכולים להשמע בשיחותיו עם מרים בגלל הפער ביניהם. כדי לכתוב על הסרט הלכתי לצלמניה כדי לחוש את החוויה בעצמי, את בן זיהיתי מיד עוד לפני שנכנסתי, לעומת זאת אם אופיר היה במקרה גם נוכח בחנות ספק אם הייתי מזהה אותו למרות שהוא נראה בסרט בכמה סצינות וקולו נשמע כמה פעמים. דוגמה יותר קיצונית להתמקדות בפינצטה רק בבן ובמרים היא בסצינה בה מרים משוחחת בחנות בגרמנית ולא רואים בכלל עם מי היא מדברת. רק מתוך הקונטקסט אפשר להניח כי מדובר במי שאצר את התערוכה בפרנקפורט. גם בביקורי בחנות נכח בחנות אוצר גרמני שהתפעל מהתמונות והרבה לצלם בטלפון הנייד צילומים מתוך האלבומים ומהספרים לשם תערוכה בברלין בעתיד הקרוב.
לא רק הדמויות מסביב חסרות, אלא גם עוד קצת מהפרטים הקטנים בחייהם של מרים ובן. למרות העקשנות הניכרת של מרים בכל דבר, נראה שטל נהנתה משיתוף פעולה נהדר גם מצד מרים ובוודאי מצד בן. לי הפריע שחוץ מהסטודיו הפתוח עליו מוכרז בתחילת הסרט, שאמנם זכה להצלחה גדולה אבל הוא אינו משקף את העבודה השגרתית בצלמניה, היה חסר כל מה שקשור לצילום ממש. זה ברור שכיום אין את הקסם של חדר חושך, והחנות מתפקדת כגלריה ולא כסטודיו פעיל, אך לא היתה בסרט הזדמנות אפילו לראות מכירה של תמונה.
רודי ומרים ברחוב בתל אביב, הסרט עושה חסד עם מפעל חייהם
המוזיקה המקורית בסרט שזכתה לשבחים רבים שכתב אלברטו שוורץ היתה מעט סנטימנטלית מדי. צילום בסרט על צילום שבמרכזו תמונות נהדרות של צלם עבר מעולה הוא דבר לא פשוט. דוגמה לזה היתה בסרט על הצלם הידוע דייויד ביילי שגם הוקרן ב"דוקאביב" השנה, בו מאוד בלט הפער בין צילום הסרט שהיה לא טוב לעומת התצלומים המעולים של ביילי. ב"הצלמניה" זה לא המצב. הצלם הראשי של הצלמניה הוא אותו דניאל קדם שזכה בפרס הצילום על הסרט "מתחת לשטיח" עליו כתבתי בפוסט קודם. אם ב"מתחת לשטיח" הצילום המוקפד והיפה טוען את הסרט בעוד רובד אפל ודרמטי, כאן קדם וגם טל בקטעים שצילמה בעצמה לא נצמדו לצילום מסוגנן מדי, הצילום פשוט ויעיל ומשרת את עלילת הסרט. ככה גם העריכה של טל שפי ואייל צרפתי. באחת הסצינות בן משמיע לזכר אימו שיר של חוה אלברשטיין שהיה אהוב עליה במיוחד. הוא לוחץ על פליי והשיר עובר מסאונד דיאגטי ונמשך בסאונד חיצוני תוך כדי שהתמונה מתחלפת מבית הקברות לסרט 8 מ"מ בו רודי וייסנשטיין צילם את המשפחה. השילוב של חוה אלברשטיין עם הריצוד של האופייני ל-8 מ"מ עורר בי כבר אסוציאציה כמעט אוטומטית לתומר הימן. לא מדובר בקישור חסר בסיס, שכן ברק הימן אחיו של תומר הוא מפיק הסרט.
מרים וייסנשטיין נפטרה בקיץ האחרון, מעט אחרי שהצלמניה הועתקה מהחנות הישנה למשכנה הזמני לא הרחק משם ברחוב טשרניחובסקי. מהבחינה הזו עשתה טל נכון ולא חשפה בפני הצופים את הבעיות הקשות הנלוות לחיים מעל גיל 96. מרים מצטיירת בסרט כאישה אצילית הממשיכה בדבקות ובחריצות את מפעל החיים שלה ושל בעלה. בשני קטעים היא נראית זורחת במיוחד, האחד בתחילת הסרט כשמגיעים מבקרים רבים לסטודיו הפתוח והשני כשהיא נושאת דברים בגרמנית שוטפת ומלאת הומור מול קהל גדול. מהבחינה הזו הסרט עושה איתה חסד רב ונותן לה הרבה מההכרה שלפי דברי בן היתה חשובה לה במהלך חייה. זה כנראה לא מקרי שאני כותב על שלושה סרטים ברצף שבמרכזם יש גיבורים זקנים. זה לא שנעשים הרבה סרטים על זקנה, אלא שהזקנה, כמו ב"הצלמניה" או ב"המועדון של אידה" של דלית קימור עליו כתבתי גם בעבר, כאשר ניגשים אליה נכון היא אוצר לעשייה דוקומנטרית.
מרים ובן בצילום של תמר טל, 10,000 צופים בבתי הקולנוע והצלחה חובקת עולם
להשלמת החוויה של הצפייה בסרט אני ממליץ גם להגיע לצלמניה עצמה ופשוט להסתכל בתמונות ולחפש אלבומים לפי נושאים מועדפים. מהביקור בצלמניה למדתי שרודי צילם על סטים של סרטים ישראלים עליהם לא שמעתי כמו "דני" ו"המנצח" משנות החמישים. הוא היה גם צלם אופנה נהדר, פעם בסוף שנות הארבעים כשהדגומנית לא היתה מצודדת ולא צעירה במיוחד וגם הדוגמן היה מבוגר עם שפם בולט, אבל זה לא העיקר כשהבגדים היו יפים והצילום עוד יותר. בדפדוף באלבומים של גדולי האומה לצד התמונות היצוגיות שחלקן ידועות עד היום מצאתי מכל סדרת פורטרטים עוד תמונות מלאות חסד והומור: אריה שרון האדריכל ואשתו מביטים זה בזה כזוג שובב, הרב שלמה גורן בפוזות מחוייכות, ד"ר יוסף לם לבוש מה שנראה כמו חצאית עם עיטורים, האלוף אליהו בן חור עם ובלי מדים שהוא עושה פרצופים מצחיקים של חיוכים לצד מבטים עם רצינות קיצונית, שלמה להט כאלוף משנה שנראה להוט להצטלם כמו דוגמן וסדרת תמונות מחמיאה במיוחד של האדריכל אברהם יסקי. מהתמונות אפשר גם ללמוד שהיו ניסיונות לקידוחי נפט בחבל לכיש או מה היה התכנון העירוני המקורי של רחובות בתל אביב. צילום שאהבתי במיוחד הוא של זוג הנשען על קיר אבן על הגג של המגדל הלבן ברמלה כשברקע העיר רמלה נראית ככפר ערבי קטן ומסביבו אותו הנוף שאני מכיר מילדותי שלי באיזור בו גדלתי.
זהות וזיהוי – סטודיו.ארכיון.צילום
צלמת: דפנה שלום
בפרוייקט שמתקשר היטב לצלמניה ולחשיבות של צילום מקצועי ושימרה על ארכיון, אחד הפרוייקטים היפים שעלו לאחרונה בשכונת ג'סי כהן, החליטה הצלמת דפנה שלום לפתוח סטודיו לצילום במרכז המסחרי בשכונה. הרעיון פשוט ויפה, כל אחד יכול להגיע לחנות ולהצטלם ולקבל את התמונה על דיסק. מדובר בתצלומים עם מצלמה מקצועית והקפדה על התאורה וגם כיוון קל של המצולמים כדי שתצא תמונה מחמיאה. ממש כמו בצלמניות של פעם, אלא שכאן השירות נעשה לרווחת התושבים ללא תשלום מצידם. תושבי השכונה גם נתבקשו להביא צילומים ישנים שנסרקים באיכות גבוהה. מכל התמונות מתקבל מאגר יצוגי שיניב בקרוב תערוכה שתתפרס על כמה דורות בתקופות שונות. מאחורי הפרוייקט ופרוייקטים נוספים בשכונה עומד המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, שהוא גם מקום עבודתי.
הרבה מהדימוי העצמי שלנו נקבע על ידי תיעוד בצילומים. כיום הצילום הדיגיטלי מאפשר מספר כמעט בלתי מוגבל של תמונות מכל אירוע. לכאורה, בזכות הטכנולוגיה המתקדמת פעולת הצילום לא דורשת מיומנויות מורכבות ברמה של תיעוד אישי. המצלמות היום רגישות יותר לאור ופחות לרעידות, הן פועלות מהר וקלות להפעלה. גם ההפצה זמינה מיד מרגע הצילום באמצעות הרשתות החברתיות והדואר האלקטרוני. כולנו נחשפים להמון תמונות של אירועים בפייסבוק, לחלקן יש משמעות אקטואלית רחבה ככה שאותו תיעוד אישי מאפשר נקודת מבט נוספת או מתחרה לאמצעי התקשורת המסורתית. חלקן האחר הוא תמונות אישיות מאירועים משפחתיים ומעקב אחרי התפתחות הילדים. לכאורה, כולם יכולים לצלם ומיד להפיץ וגם לקבל מחמאות מחברים. השאלה היא אם באמת כבר לא קיימים הבדלים.
הפרוייקט של דפנה שלום מראה שההבדלים עדיין קיימים. בשנים האחרונות אנחנו רואים שלצד השיפור ביכולת של מצלמות מסוג מיני-קאם ומצלמות בטלפונים הניידים יש גם התעוררות במכירה של מצלמות יותר מקצועיות שמאפשרות מגוון יותר רחב של צילום איכותי, אך גם דורשות מיומנות תפעולית יותר גבוהה. מעבר לידע הטכני, גם עם מצלמה בסיסית ישנן אין ספור אפשרויות של בחירות אסתטיות כמו קומפוזציה ושימוש באור. ההבדל הוא גם כספי כמובן, מחירה של מצלמת מקצועית עשוי להגיע לאלפי שקלים, בעוד שיש מי שידם אינה משגת גם כשמדובר על מיני-קאם פשוטה. ככה שבהחלט קיימים הבדלים לפי ידע, יכולת וכשרון וגם בוודאי לפי יכולת כלכלית. צילומים טובים ומיוחדים יכולים להועיל בבניית הדימוי בעצמי לעומת צילומים לא טובים וחסרי עניין שיכולים לעזור בקיבוע דימוי עצמי נמוך. הכוונה כאן היא לא רק לבטחון העצמי, אלא לדימוי לפיו אנשים תופסים את עצמם ועל פיו עושים בחירות משמעותיות במהלך חייהם. מכאן שהאופציה של ביקור אצל מקצועי טוב היא עדיין רלבנטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה