סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד שני
בהמשך לרשומה הקודמת, גם הפעם אתייחס לצמד סרטים המוקרנים בפסטיבל הקולנוע ירושלים הנערך בימים אלה, כדי לעזור למי שמתלבט לעלות לירושלים ולראות סרטים. צמד הסרטים מהרשומה הקודמת היה מקטגוריית "ברוח החופש" של פסטיבל. הצמד הנוכחי נמצא תחת קטגוריית "קולנוע תיעודי". לא הבנתי ממש היכן עוברת ההבחנה בין הקבוצות. החלוקה כנראה מאפשרת להכניס יותר סרטים לתוכנייה, כאשר הסרטים מקטגוריית "קולנוע תיעודי" לא מתחרים על אף פרס.
הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כבר ז'אנר בפני עצמו בעולם הקולנוע, זו כבר לא עובדה חדשה. אין כמעט יוצר קולנוע מקומי שלא מקדיש לפחות סרט אחד מהפילמוגרפיה שלו לנושא. בירושלים מוקרנים השנה כמה סרטים חדשים מהז'אנר: "מותרות" של דוד אופק, "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ, "בטון" של נורית קידר, "בני דודים לנשק" של נעמי לבארי וגם "אודם" העלילתי של יהונתן סגל שכבר עשה הרבה כותרות הרבה לפני שהוקרן בישראל.
אולם זה לא אומר שכדי לעסוק בנושא חייבים להיות ישראלים או פלסטינים. לדוגמה גורן אולסון במאי הסרט "מיקסטייפ של הכוח השחור: 1967-1975" הפיק סרט תיעודי הנוגע בתוצאות של שנת 1967 בזירתנו המקומית על אהבתם החוצה גבולות וחומות של יסמין ואוסמה. אולסון לא לבד, מקרה יותר ידוע הוא ביקורו של לואי תרו בארץ המתנחלים. הקולנוענים שביננו כבר מכירים את התופעה, בערך אחת לחודש מתפרסמת פנייה של יוצר מחו"ל שהחליט להגיח לראשונה לישראל ולצלם סרט שיפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בחמישה ימי הפקה ומחפש צוות אדיב. היתרון של אותם יוצרים הוא ביכולת לבחון את הדברים ממבט חיצוני, אך החיסרון השכיח הוא הליכה בעקבות הסטריאוטיפים ובעיות שפה ותקשורת מול שני הצדדים.
גם לירושלים הגיעו שני סרטים מהז'אנר החם "(לא) נושא לבדיחות" הצרפתי לצד "הדמעות של עזה" הנורווגי. הראשון הוא סרט דל תקציב שמחפש סיפורים קטנים דרך מסע בעקבות ההומור הפלסטיני, והשני הוא סרט עתיר תקציב שמבקש להראות את המעיים המרוטשים של הצד המכוער של המלחמה.
הומור פלסטיני?
יש לך בדיחה? רוסו בפעולה
(לא) נושא לבדיחות
במאית: ונסה רוסו צרפת 2010
ונסה רוסו למדה היסטוריה של המזרח התיכון וספרות ערבית בסורבון. רק אז היא הגיעה לעשיית סרטים. בתחילה עזרה לאחרים כתחקירנית בתור דוברת ערבית, ואז כשהגיעה לשטח לעבוד על סרט ברשות הפלסטינית עלה לה הרעיון לסרטה שלה. היא התרשמה מהפועלים שמחכים לפנות בוקר במחסום ובמקום להתלונן הם מספרים בדיחות עם הומור עדין וסרקסטי. אילו רוסו לא הבינה ערבית, היא לא היתה יכולה לתקשר ככה בצורה בלתי אמצעית עם האנשים מהשורה, וגם לא להבין את הניואנסים הקטנים. זו ההצלחה של הסרט, היכולת של רוסו לשמוע ולצלם בחופשיות כזו. היא לא עשתה זאת לבד. יחד איתה יצא למסע ליקוט הבדיחות הצלם פיליפ בלאישה, צלם מחסומים משופשף, שמצלם באופן קבוע לאבי מוגרבי את סרטיו. הבעיה של הסרט שהוא נראה לפעמים כאילו הוא עשוי מקצוות שנותרו מעריכה של פרוייקטים אחרים, יש אחידות בפורמט בו רוסו ניגשת לאנשים ומבקשת לשמוע בדיחה, אבל התוצאה לא אחידה. לפעמים היא מקבלת בדיחה מתובלת בסיפור אישי מעניין ולפעמים הסיטואציה כולה נראית מביכה ולא טבעית. הסרט לא מצליח להתרומם וקצת נתקע על נקודת ההתחלה, כמו שהתחלנו לראות את הסרט ככה גם נצא, רק אולי מעט יותר אופטימיים.
לומדים ערבית מדוברת בסורבון, ונסה רוסו
מצעד הגופות
הדמעות של עזה
ויבקה לוקברג נורווגיה 2010
בהתייחסות לסרט הזה חייבים להתחיל באזהרה. האזהרה המאופקת בתוכניית הפסטיבל אינה מספיקה. מדובר בסרט שחלקים גדולים ממנו לא ניתנים לצפייה. ראיתי אותו בבכורתו האירופאית באידפא, וניסיתי שוב לראות אותו לבד בבית. בקטעים שבאולם הקולנוע אנשים השפילו מבט או עצמו עיניים, בבית מצאתי את עצמי במטבח או בחדר השני מחכה שהמוזיקה ורעשי הפיצוצים יפסיקו. הסרט למעשה משלב שני ז'אנרים דוקומנטריים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני לצד אחד הז'אנרים החמים במסורת הסרטים שמגיעים הישר מהחזית באפגניסטן סרט בין הבתרים. אלה סרטים שלא מסתפקים בדיווחים על המלחמה ובראיונות בדיעבד, אלא במראות של גופות מבותרות וילדים שרופים שעורם עדיין לוהט.
לכאורה זהו סיפורם של שלושה ילדים מעזה שנקלעו לאש התופת של המלחמה בעזה ובדרום בסוף שנת 2008. אמנם לוקברג התחילה לצלם את יחיא, אמירה ורסמיה עוד לפני המלחמה, אבל לפחות בשלב העריכה המוטיבציה שלה עברה לחשיפת זוועות המלחמה הישר מבפנים. המראות קשים ומזעזעים עד כדי שהכוונה לא ברורה. בזמן הצפייה התחושה היא כמו בסצינה המפורסמת מהסרט "התפוז המכני" בה עיניו של מוחזקות פתוחות לרווחה מול תמונות זוועה ממחנות הריכוז ומעשה אונס. הצבא הישראלי מוצג כמו תלתי הרגל ב"מלחמת העולמות" וזורע רק הרס ומוות, וגם הפלסטינים לא יוצאים מהסרט טוב כשגופות של ילדים מונפות בגאון לשלהוב ההמון. הכוונה לא לתמונות שאנחנו מכירים מלוויות מאורגנות, אלא לגופות שנשלפות מבין ההריסות ומוצגות באימפולסיביות.
בזמן המלחמה לוקברג לא הורשתה להכנס לעזה, והיא השתמשה בתיעוד של צלמים מקומיים. חלק מהתמונות היו מוכרות לי כבר מימי המלחמה מהערוץ אל ג'זירה. לעיתים להעצמת האפקט המראות מלווים במוזיקה שתשמע מוכרת לצופים האמיצים. על המוזיקה המקורית אחראית ליסה גררד שליוותה בקולה את הסרט "גלדיאטור", התוצאה המוזיקלית לא שונה. לוקברג לא הסתפקה בסאונד המקורי מזירות ההתרחשות ושלחה את הסרט לעיבוד נוסף בסטודיו הוליוודי שמתמחה בסרטי אימה. יצא לי לשאול אותה לגביי זה והיא אמרה שבתור יוצרת קולנוע היא בעלת החופש להחליט היכן להעצים את הסיפור ולתת לו עוד נוכחות. אני לא הצלחתי להחליט מה הפריע לי יותר העובדה ששמתי לב שקולו של החתול המטייל בין ההריסות מודבק וכמה מהרעשים של הזכוכיות הנשברות נשמעים כאילו הוקלטו על ידי יגאל שילון ולא בהוליווד, או שהבעיה היא שהם פשוט לא הוקלטו בעזה.
לוקברג ביימה כבר מספר סרטים מאז עברה מהצד הקדמי של המצלמה כשחקנית, אך "הדמעות של עזה" נעשה אחרי הפסקה של יותר מחמש עשרה שנה בהן התמקדה בכתיבת ספרים. שאלה מעניינת היא מדוע דווקא הפרוייקט הזה החזיר אותה ועוד בכזו ההתלהבות לעולם הקולנוע. כמו "הגל הירוק" המאכזב שהוא בעיקר אוסף של תסכיתים עם סקיצות לרישומי אנימציה, גם "הדמעות של עזה" מעורר סקרנות לא בגלל הקולנוע שבו. "הגל הירוק" מספק הזדמנות לפגוש בפסטיבל יוצר אירני אמיתי, גם אם דרכונו הוא גרמני, וההקרנה של "הדמעות" מספקת תשובה שבטח עולה בכל פסטיבל אחר, האם הקרנה של סרט כזה תתאפשר בישראל? אני מניח שלו לוקברג תדבר מול קהל בישראל אימרותיה יהיו מעודנות לעומת התכיפות בה היא השתמשה במילה שואה. בכל מקרה למחפשים כותרות וסנסציות בפסטיבל, סיכוי גדול שהם ימצאו אותן בסרט הזה ולא בהקרנות "הגל הירוק". סרטים כאלה לא ניתן לשפוט בצורה אובייקטיבית, אבל דעתי היא ש"הדמעות" לא נועד עבורנו הישראלים שנראה מה נעשה בצד השני תחת אש. המצדדים במלחמות הרי לא יטרחו לצפות, ולמשוכנעים בשלום הסרט יסב רק כאב לב.
לוקברג מימיה כשחקנית
אז אחרי סרט אחד מעט בוסרי וסרט אחד מאוד בשרי, יצא אולי שעדיף להשאר עם המתחרים המקומיים בז'אנר הסכסוך. רענן אלכסנדרוביץ חוזר גם הוא אחרי תקופה ארוכה בה לא ביים ישר לתוך קלחת הסכסוך, דוד אופק מעורר עניין כמעט בכל פרוייקט שלו, נורית קידר מגיעה מצויידת בצלם מעולה – גיורא ביח ולסרט של נעמי לבארי נשמע שיש סיפור מעניין. לו הייתי חייב לבחור רק מבין הבדיחות לדמעות, הייתי מעדיף מעט אופטימיות על פסימיות מוחלטת.
נושא הרשומה הוא בעייתי לכתיבה, ויכול להיות שאקדיש לו עוד זמן מחשבה ואערוך שינויים. אני גם אשמח לשמוע את דיעותיכם, לא על המלחמה בעזה, אלא יותר מה דעתכם על שימוש מלאכותי בפולי ובאפקטים בסרט דוקומנטרי שמוצג כריאליסטי לחלוטין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה