דמויות נודדות - המשך

 סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד  שלישי
                    חלק ב'

נמשיך בצמד סרטים שאותן הדמויות מזגזגות ביניהן ונגיע לצמד סרטים בהן מופיעות דמויות אחרות אך הם חולקים את אותו הנושא ואותו הלוקיישן. רשומה אחרונה המוקדשת לפסטיבל הקולנוע ירושלים 2011.

אותה הגברת בשינוי הסרט

סמפט פאל דווי גיבורת "סארי ורוד" ניצבת בחזית

 סארי ורוד

במאית: קים לונגינוטו                 בריטניה, הודו 2010

את הסרט "סארי ורוד" עוד תוכלו להספיק לראות בפסטיבל ירושלים במוצאי שבת. במרכז הסרט עומדת סמפט פאל דווי ההודית שלא מסכימה להשלים עם ניצול הנשים והפשיעה נגדן במחוז כפרי נידח בהודו. פאל פועלת באיזור מגוריה בלבד, אך הסרט משקף בעיה חברתית חמורה שתקפה למדינת אוטר פראדש בה נמצא המחוז ולהודו כולה. הקישור האסוציאטיבי של הודו אצל רבים מאתנו הוא של רוחניות מזמינה לצד יופי של בניינים עתיקים כמו הטאג' מהאל והעיר וארנסי שמצויים גם במדינת אוטר פראדש. אולם אווירת השנטי הזו מכסה על חברה משוסעת ומוכת אלימות. חברה בה יש חלוקה למעמדות ברורים וקבועים שלא ניתנים לשינוי. בתחתית החברה למעשה אפילו מחוץ לדירוג הווארנות, שאר המעמדות החברתיים, גם מתחת לקאסטת העבדים מצויים "המנודים" או "הטמאים". בנוסף לזה בחברה ההודית יש אפליה ברורה נגד נשים. מכאן יוצא שבתחתית של התחתית נמצאות הנשים הכפריות ממעמד "המנודים". מנקודת מוצא זו החלה סמפט פאל "המנודה" בעצמה את מאבקה למען זכויות הנשים.

בשנת 2006 ייסדה סמפט פאל את "כנופיית גולאבי" או הכנופייה הורודה. זו קבוצת העצמה לנשים שהחברות בו לובשות סארי בצבע ורוד זוהר ומחזיקות מקלות במבוק ארוכים. התדמית הלוחמנית של הקבוצה שמגולמת בנשיאת המקלות שנועדו להגנה עצמית, או בשימוש במילה כנופייה ולא מועדון או עמותה, היא לא מקרית. סמפט פאל היא מורדת בכל מוסכמות החברה. כנהוג באיזור נמכרה כילדה ונישאה לגבר מבוגר ממנה. כאישה בוגרת עשתה צעד לא מקובל היא חיה עם בחיר ליבה, תוך שהיא דואגת לכלכל את ילדיה ואת בעלה אליו היא עדיין נשואה שאינו עובד.

זה לא עניין של מה בכך בחברה בה נשים או אפילו ילדות נתפסות כחפץ השייך לבעליהן. במקרים יותר גרועים הבעל נאלץ לעבוד בעיר הגדולה, והאישה נשארת תחת מרותם המלאה של הוריו ומתפקדת כמשרתת ללא תמורה. דפוס חוזר במקרים אלה הוא מקרי אונס בהם אבי המשפחה כופה את עצמו על אשת בנו כשזה אינו בסביבה. נשים שמנסות להמלט מגורל דומה נרצחות על רקע כבוד המשפחה או מחפשות מפלט בהתאבדות. על כן סמפט פאל רואה חשיבות עליונה במלחמה בנישואי ילדות שלדעתה הם אונס לכל דבר. לצד המקרים הקשים האלה סמפט פאל עוזרת לזוגות ממעמדות שונים להנשא, דבר שהוא טאבו על פי הנורמות הנוקשות של החברה המעמדית. חשוב לא פחות הוא העזרה של פאל לנשים לרכוש השכלה. הכנופייה מפעילה בתי ספר לילדים וגם עורכת שיעורים לנשים מבוגרות בהם הנשים לומדות קרוא וכתוב. הנשים גם יכולות לקבל הדרכה מקצועית וללמוד תפירה או מלאכות אחרות כדי שתוכלנה לצאת לעבוד.

אז איך הסרט הזה שמתאר את פועלה של סמפט פאל מתקשר לדמויות הנודדות בין סרטים? הבמאית הבריטית קים לונגינוטו אינה היחידה שהתרשמה מהצבע הורוד העז ונסעה להודו לצלם את סמפט פאל. ללונגילוטו יש חזות צעירה שמסתירה את העובדה שמדובר ביוצרת המתקרבת לגיל 60 ופעילה כבר משנות השבעים. כבמאית וכצלמת מאחוריה מספר לא מבוטל של סרטים זוכי פרסים, רבים מהם עוסקים במעמד האישה. מעניין לדעת באיזה שלב של ההפקה לונגינוטו גילתה שסמפט פאל מככבת במקביל בסרט אחר. הסרט "הכנופייה הורודה" עליו חתום הבמאי האיטלקי אנריקו ביסי יצא מעט לפני "סארי ורוד". יכול להיות שלונגינוטו ידעה על הפקת "הכנופייה הורודה" ויכול להיות שהיא גילתה על הסרט האחר רק בשלב ההפצה לפסטיבלים.

הסמיכות בין הסרטים בטוח יצרה בלבול בקרב מי ששמע עליהם, כשהמלצתי על "סארי ורוד" לפסטיבל בינלאומי מסויים הבנתי מהתשובה של מנהל הפסטיבל שהוא עונה בכלל על "הכנופייה הורודה". בכל מקרה אי אפשר להתחמק מההשוואה, אנא נסו גם אתם לא להתבלבל. "סארי ורוד" הוא סרט מעקב. קולה של הבמאית נשמע כמה פעמים כשהיא שואלת שאלות או עונה בעצמה כמו באחד הקטעים החזקים בסרט בו אחת הנערות פונה ללונגינוטו ומבקשת ממנה לקחת אותה איתה ללונדון, אך הבמאית שומרת על עמדת צופה מהצד ואינה מתערבת בסיטואציות. "הכנופייה הורודה" משלב סצינות עם ראיונות פרונטליים של סמפט פאל. בראיונות פאל מקבלת במה לשחרר סיסמאות על חשיבות מאבקה ועל הבעיות העומדות מולה כמו שחיתות המשטרה. לעומת זאת ב"סארי ורוד" פאל לא נדרשת להפריח סיסמאות, הסצינה בבית המעצר מבהירה בדיוק מה כוחה של המשטרה המקומית. ההבדל בולט בפתיחה של שני הסרטים. "הכנופייה הורודה" נפתח בשקופיות אינפורמטיביות שמראות נתונים מזעזעים בהודו בכל 34 דקות אישה נאנסת ובכל 93 דקות אישה נרצחת. המידע מקבל חיזוק אחר כך חיזוק בדבריה הארוכים של סמפט פאל. הפתיחה של "סארי ורוד" היא דוגמה מעולה לפתיחה מוצלחת לסרט דוקומנטרי. זו סצינה מלאת הומור שמצולמת ברגישות בה נערה מובלת על ידי אימה לפגוש את סמפט פאל מול אסיפה של נשים בורוד. לנערה "המנודה" נמצאת בקשר עם בחור מקאסטה גבוהה יותר, אך על פי המסורת הם אינם יכולים להתחתן. הנערה מוצאת נחמה אצל סמפט פאל שמעודדת אותה ומבטיחה לה שאפשר לצאת נגד החברה. אולם לונגינוטו לא רוצה להטל בצופים, מהסצינה למרות ההומור לא מקבלים תחושה של אופטימיות. הדרך לשינוי מעמדן של הנשים או מעמדם של "המנודים" בחברה ההודית הכפרית נראית עוד ארוכה מאוד.

מצליח לרגש למרות/בזכות הפשטות "סארי ורוד"

כשיצאתי מהקרנת "סארי ורוד" בפסטיבל בחו"ל פגשתי דיפלומט ותיק שעבד שנים רבות במטה האו"ם בז'נבה וגר תקופות ארוכות במזרח. הוא סיפר שהוא מכיר באופן אישי את כנופיית גולאבי ופועלה, ואמר שלצערו על אף שהארגון מונה היום אלפי נשים מדובר רק בטיפה בים ומצבן של הנשים בהודו לא עומד להשתנות בגלל העריצות החברתית המונהגת בה. בעיניו הדמוקרטיה בהודו היא רק מעל פני השטח ולא כולם יכולים להינות ממנה. סמפט פאל היתה מיועדת להיות מוצבת במקום ריאלי ברשימה של אחת המפלגות הגדולות בהודו. המהלך טורפד בעקבות החשש שמועמדותה תבריח מצביעים גברים מאוטר פראדש בה היא דמות מוכרת. מדובר על המדינה הגדולה בהודו עם כמעט 200 מיליון תושבים.

במקרה של סמפט פאל הנוכחות של המצלמה לא מפריעה לה. היא בטוחה שכל פרסום עשוי לסייע למאבקה, ולכן היא מוכנה לחשוף גם את חייה האישיים. בסרט "סארי ורוד" יש מספר סצינות אינטימיות מאוד בהן נראית סמפט פאל האישה שמעבר לתרועות המאבק. פעם היא נראית מוטרדת מכאבי גב לצד אהובה, פעם דואגת לילדיה ואפילו פעם עם דמעות מטילה ספק ביכולת של מאבקה להצליח. אצל "הכנופייה הורודה" המתחרה סמפט פאל הפרטית לא קיימת. לונגינוטו טענה בראיון שסמפט פאל בהתחלה היתה מוכנה להקריב את פרטיותה למען המאבק, אך עם הזמן כשהפכה לדמות ידועה נראה שהיא התמכרה לפרסום. אולם כאן הבמאית הבריטית מצליחה לשמור על הדמות הראשית של סרטה ולדאוג שלא תצא בצורה לא מכובדת.

לונגינוטו נוהגת לצלם בעצמה או לעבוד עם צלמת נוספת שמגיעה איתה ללוקיישן במדינה הזרה. בסרט הנוכחי בשל בעיה של הרגע האחרון היא נותרה ללא צלמת והיתה צריכה לעבוד עם צוות מקומי. הבמאית סיפרה שהיה לזה יתרון במידת המסירות לפרוייקט הצלם לא הפסיק לצלם לרגע והתעלם מכל מבוכה אפשרית. בעיני היתרון הגדול היה הבנת השפה והמנטליות. הדבר המרכזי בסרטה של לונגינוטו הוא ההצלחה לזהות סיטואציות והיכולת להבין אותן תוך כדי התרחשות בזמן שהמצלמה מכילה אותן, אולי המתכון הטוב ביותר לסרט דוקומנטרי.

"חייה של נערה הם אכזריים, חייה של אישה הם מאוד אכזריים" משפט פסימי של סמפט פאל שמסכם תמונת המצב של הנשים ההודיות באיזורים הכפריים. למרות החום האנושי וההומור בסרט, תמונת המציאות אינה אופטימית. אפשר רק להיות בטוחים שסמפט פאל תמשיך את מאבקה ולונגינוטו תמשיך לצלם סרטים בנושאים דומים.

קים לונגינוטו במאית "סארי ורוד"

מקרה אחר של השקה או חפיפה בקולנוע דוקומנטרי יכול להיות שהדמויות שונות אבל הנושא דומה.

מה קורה שלא מדובר באותן דמויות, אך ששני סרטים מאותה עת מתארים לוקיישן ונושא זהים?

אותם הפנים אבל לא אותו פרצוף

  איש  לא יצא משם כפי שנכנס

מלכודת גואנטנמו

במאי: תומאס סלים ואלנר                     גרמניה, קנדה, שווייץ 2011

לסרט שהקרנותיו בפסטיבל הקולנוע ירושלים כבר היו, היה אפשר לקרוא "מפרץ החזירים: הקללה השחורה". הסרט מספר איך השהייה במתקני הכליאה והחקירה של צבא ארצות הברית באי קובה פגעה בחייהם של כל מי שהיה שם. איש לא יצא משם כשהיה וזכה לנהל חיים נורמליים: לא מוראט קורנז האזרח הגרמני ממוצא טורקי שנעצבר בפקיסטן בחשד למעורבות באל קעידה, לא דיאן ביוור הפרקליטה הצבאית שהכשירה שיטות של עינוי במסגרת החקירות ולא מתיו דיאז שהגיע אחריה שפרקליט צבאי ומסר לארגוני זכויות אדם רשימות עם שמותיהם של העצירים במקלט. קורנז היה עצור 5 שנים במתקן מבלי שהועמד לדין. תמונותיו מהתקשורת הגרמנית פוגש את אימו כאשר חזר מהמעצר עם שיער ארוך וזקן פרא זכורות לכל שם. מאז הוא לא מצליח לחזור לחייו. אימו שניהלה מאבק בן 5 שנים לשחרורו עדיין מנסה להבין אם מאבקה המסוקר פגע בבנה או האיץ את שחרורו. ביוור תזכר כאישה שחתומה על צו המאפשר שיטות חקירה כמו שימוש בכלבים להפחדת עצירים עירומים. בסרט נרמז שגם היא שעדיין מצדיקה את החלטותיה המשפטיות סובלת מהפרעות פוסט טראומטיות אחרי שהבינה איך אלה הובילו לפגיעה בעצירים. דיאז הועמד לדין וריצה מאסר של חצי שנה. מאז חייו נתקעו והוא לא מוצא עבודה, אפילו לא בקרב ארגוני זכויות האדם שהתנערו ממנו.

הבעיה של הסרט היא שהרגע ספרתי כמעט כל מה שמתרחש בו, זה לא רק אני, גם בתכניית הפסטיבל הכל רשום וכנראה בכל מקום בו הוצג הסרטים תוארו אותם פרטים. יש בסרט רגעים נוספים שבהם קורנז נראה מתהלך כרוח רפאים וביוור מוצאת קריירה חדשה מפתיעה, אבל הסרט לא מצליח להתרומם הרבה מעבר לכתבה ארוכה. 

 מוראט קורנז כפי שנראה כשחזר לגרמניה

הסיבה שבכל זאת מעניין לדון בו היא שהוא מזכיר קצת את אחד הסרטים הדוקומנטריים המדוברים ביותר של השנה האחרונה "4 ימים בגואנטנמו". הסרט של לוק קוטה הקנדי ופטריסיו הנריקז הצ'יליאני שחי בקנדה נקרא בשמו הארוך "האמת לא תמצא חן בעינייך: ארבעה ימים בתוך גואנטנמו". הסרט זכה בציון לשבח באידפא הפסטיבל החשוב ביותר לקולנוע דוקומנטרי. יש בו שימוש בקטעי חקירה מגואנטנמו של העציר עומר חאדר בעל האזרחות הקנדית על ידי חוקר קנדי. הסרט נפתח בפגישה הראשונה של חאדר עם החוקר הקנדי תחת הכותרת "תקווה". החוקר פונה אל חאדר כאל חבר ומציג את עצמו כקנדי. חאדר שנמצא כבר תקופה במתקן הכליאה שמח לפגוש במישהו מטעם הרשויות הקנדיות ובטוח שסוף סוף מישהו בא לקראתו ואפילו דואג להביא לו סנדוויץ' מסאב וויי. מהר מאוד חאדר מבין שזו רק עוד חקירה, שוקע לדכאון ומסרב לשתף פעולה.

להבדיל מקורנז הטורקי שנעצר בפקיסטן רק על בסיס חשדות ולא הוכחה מעורבותו בשום ארגון הקשור לאל קעידה או לטאליבן, חאדר הנער בילה במחנות אימונים לצד לוחמי אל קעידה. חאדר נתפס בתום קרב כשהוא פצוע על סף אבדן הכרה. החיילים האמריקאים התפלאו שהנער שסבל משני חורי ירי פתוחים בחזה דובר אנגלית. קציני מודיעין זיהו מייד את הפוטנציאל המודיעיני של מי שנפל בחלקם. נער צעיר דובר אנגלית רהוטה שגדל לסירוגין בטורונטו ובמחנות אימונים של לוחמי אל קעידה. אביו שהיה כביכול פעיל ארגוני צדקה היה מקורב לבכירי אל קעידה ונהרג בקרב אחר. כשחאדר החלים הוא הועבר לגואנטנמו והיה לעציר הכי צעיר במחנה. הוא הקטין הראשון שהואשם בפשעי מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה. הוא הודה בהרג חייל אמריקאי, ובהמשך חאדר שלח את התנצלותו לאלמנה על הסבל שגרם. ועם זאת עדיין מדובר בילד בן 15 שאפשר לחשוב שמניפולציה של סנדוויץ' מסאב ווי או המבורגר ממקדונלדס תעבוד עליו.

חאדר הוא דמות מורכבת. לי אין את האפשרות לחבב או להבין מישהו שכילד להכין מטענים ולהטמין מוקשים במחנות בפקיסטן ובאפגינסטן, וזה אחרי שאת רוב ילדותו העביר בקנדה. עדיין הסרט מצליח להיות להשאיר רושם חזק. הסרט כולו מבוסס על קטעים מחדר החקירות שצולמו על ידי שלוש מצלמות אבטחה נייחות באיכות וידאו נמוכה. לא רק שאלה קטעים אותנטיים הם מוצגים בצורה גולמית מאוד שנראית כמו מסך מפוצל מחדר הבקרה של המתקן בגואנטנמו. הצופים מקבלים תחושה כאילו הם בטוח האירוע עצמו. לאורך הסרט אין שינוי בזויות הצילום של שלוש המצלמות. בין קטעי החקירה משובצים ראיונות עם מומחים למשפט או עם אנשים שהיו במתקן גם מי כשומר ומי כעציר ועם אחותו ואימו של חאדר, כששתי האחרונות עוטות בורקות. הראיונות מתקשרים לקטעי החקירה הנראים, והקטעים משתלבים היטב זה בזה. העשייה הקולנועית הפשוטה לא מורידה מערכו של הסרט, אלא דווקא מחדדת את העניין שבו.

כאן אפשר להתייחס שוב אל סרט אחר על נושא זכויות האדם ולכאורה נראית בו בחירה ויזואלית לא שגרתית, "הגל הירוק" שמשלב אנימציה בסרט דוקומנטרי, או כפי שכבר כונה "ואלס עם באשיר" האירני. עלי סמאדי אהדי הבמאי נראה בחור נחמד, אך הסרט שזכה בציון לשבח בירושלים במסגרת ברוח החופש נראה גולמי מדי. קטעי האנימציה רחוקים מאוד מהעושר הויזואלי האדיר של "ואלס עם באשיר", וגם העריכה לא קולחת. "הגל הירוק" הזכיר לי עבודת וידאו של האמן שון סניידר שנקראה "Untitled (Index IR 3958_Iran / Election Protest)". העבודה הכילה קטעים שצולמו בזמן ניסיון המהפכה הירוקה על ידי מפגינים אירנים באמצעות מכשירי טלפון ניידים והיא הוצגה בארץ במקלט צר וחשוך במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון בו עבדתי. גם הבחירה החזותית המיוחדת של "4 ימים בגואנטנמו" נראית מתאימה לעולם הוידאו ארט. יהיה מעניין לראות את הסרט כחלק ממיצב תלוי חלל.

 מעביר תחושה שאנחנו נמצאים במקום "4 ימים בגואנטמו"

שני הסרטים "4 ימים בגואנטנמו" ו"מלכודת גואנטנמו" מתייחסים לאותו לוקיישן, ואפילו מתייחסים אל הלוקיישן כאל דמות מרכזית בסרט. נקודת השקה חשובה נוספת היא ששניהם נעשו כקופרודוקציות עם חלק עיקרי לקנדה. מקנדה לא יצאו רק תומכי אל קעידה, היא עצמה חברה בקואליציה של מדינות המערב ומחזיקה חיילים בשטח אפגניסטן. לסרט "מלכודת גואנטנמו" יש גם מעורבות ישראלית. עמית ברויאר שפעילה כיום בטורונטו היא מפיקה שותפה בו. בעבר ברויאר עבדה כמפיקה לצד אייל סיון ויואב שמיר.

בגזרת גואנטנמו נראה שלא היתה ברירה להתפשר על הסרט הפחות מעניין. "4 ימים בגואנטנמו" כבר שודר ביס דוקו לפני ארבעה חודשים. מה שהותיר לאוצרי הפסטיבל לבחור ב"מלכודת גואנטנמו" שמתחרה על אותה המשבצת. בהקשר של סמפט פאל וכנופיית גולאבי לעומת זאת, בחרו אוצרי התכנייה, שהעדיפו את "סארי ורוד" ולא את "הכנופייה הורודה", בסרט היותר מוצלח.