דמויות נודדות

סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים - צמד  שלישי
                    חלק א'


איך תחביב הסקווש של נבו קמחי קשור ללבישת סארי ורוד?    רוב הקוראים נמצאים עדיין באוהלים במחאה נגד שכר הגבוה בערים בישראל, אז בינתיים אני אעלה את חלק א'.

קמחי במרכז מתוך "בוקר טוב, אדון פידלמן"

מה קורה שאותן דמויות מופיעות בסרטים שונים? היש דרך להבטיח שהדמויות בסרט אחד לא יופיעו במקרה גם בסרט אחר?

נתחיל בקולנוע עלילתי

התסריטאים בודים דמויות ומפתחים עלילות. הם יושבים וכותבים, ואז באים הבמאים מוסיפים פרשנויות, מחדדים את הדרמה ובוראים עולם אסתטי שלם. אז מגיעים המלהקים ומחפשים את האנשים במוכשרים ביותר שיישמו את אותה תוכנית פעולה. השחקנים הנבחרים מפיחים חיים ומול המצלמה לפי הנחיות הבמאי הם הופכים את הסרט למשהו מוחשי. בסוף באים העורכים ומרכיבים לנו מחדש את אותן פיסות מוחשיות לסיפור אחד, סיפור שבו נבו קמחי משחק סקווש.

סביר להניח שרוב חובבי הקולנוע שמעו על חיבתו של נבו קמחי לסקווש, או שיצא להם להווכח בה בשניים מהסרטים הגדולים של השנה "הערת שוליים" של יוסף סידר ו"בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני. התיאור הרומנטי בו פתחתי לא מתאים במאת האחוזים למה שמכונה תעשיית הקולנוע הישראלית, בה לרוב הבמאי הוא גם התסריטאי או לפחות שותף בכתיבת התסריט. הבמאי גם בטח טרוד בענייני גיוס הממון, ככה שהוא מאוד עסוק גם לפני ההפקה עצמה. ככה שאי אפשר לבוא אל הבמאים בטענות לגביי פאשלות מסוג זה. עשיית סרטים בארץ אינה דבר זוהר. גם אל השחקנים אי אפשר לבוא בטענות. במציאות המקומית הם לא במצב שבו הם יכולים לדחות פרוייקטים, ואז הצופים מקבלים את אותה ריימונד אמסלם שתחזור בקרוב בעונה חדשה של "טקסי דרייבר" גם בסרטים "רסיסי אהבה" וב"אחותי היפה" שמתמודדים באותה קטגוריה בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

כשאותו יוסי מדמוני נשאל לגביי ליהוקו של עוז זהבי בסדרה "חיים אחרים" הוא סיפר שהיה חשוב לו למצוא שחקן לא מוכר, כדי להעניק מימד של אותנטיות  לסיפורה של הדמות. במקביל דובר קוסאשווילי פקד בעצמו בתי ספר למשחק לחפש פרצופים חדשים לסרטו "התגנבות יחידים", ובחר בזהבי לתפקיד ראשי. גם לקוסאשווילי וגם למדמוני היה ברור שהם על הולכים על בטוח, ומדובר באלמוניות זמנית רגע לפני שזהבי יהפך לכוכב. הם לא תיארו לעצמם שזה יקרה כל כך מהר עם הפריצה של "עספור". במקרה של זהבי גם קשה לומר כי מדובר בחשיפת יתר, עוד הולכת להיות לשחקן קריירה ארוכה. גם אמסלם שחקנית טובה, וסביר להניח שלא תטבע תחת הגל הנוכחי, אבל עדיין מעניין לחשוב על מה חשב נבו קמחי כשקרא את התסריטים של התפקידים ומה אמר בתגובה ליוצריהם.

אני כבר מכיר את הילדים האלה - האחים הימן

נדידת דמויות בסרט דוקומנטרי

כל זה אולי מראה על שמרנות של מי שאחראים על הליהוקים בסרטים ישראליים, אך מדובר רק באנקדוטה משעשעת של צירופי מקרים. מה קורה ליוצרים דוקומנטריים כשהם מגלים שהדמויות שלהם נודדות גם לפרוייקטים אחרים זו שאלה אחרת. בסרט דוקומנטרי אין שחקנים, והדמויות הן הגיבורים עצמם כפי שהם מתפקדים בחיים עצמם. זה אומר שאם אותה דמות מופיעה בשני סרטים, אז יהיו שני סרטים בהם נקבל את אותו סיפור או סיפור דומה מאוד.

כשמדברים על סרטים תיעודיים עם אותן דמויות בהקשר המקומי העכשיווי אי אפשר שלא להזכיר את תומר הימן. בשנתיים האחרונות קבלנו ממנו את "בדרך הביתה" סדרה בעלת שמונה פרקים ששודרה ביס דוקו, ועוד שלושה סרטים שכביכול עומדים בפני עצמם: "I Shot My Love", "למלכה אין כתר" והסרט "בדרך הביתה". אותם חומרי הגלם עמדו לרשות תומר הימן ואחיו ברק שליווה אותו כמפיק בכל השלבים. האחים טוענים שהיו להם 700 שעות חומר גלם כשניגשו להתחיל למיין לקראת עריכת הסדרה, וזה לא כולל את החומר שהתווסף עבור הסרט "I Shot My Love" שאפשר להתייחס אליו כאל הפרק התשיעי בסדרה. הסדרה נחתמה עם הופעתו של אנדראס והסרט מוסיף את סיפור אהבתם של אנדראס ותומר. הסרטים "למלכה אין כתר" ו"בדרך הביתה" היו פרקי המיטב, תמצות הפרוייקט עבור רשת.

באופן אישי אני מחבב יומנים אישיים, מדוד פרלוב ועד עמית גורן, כל עוד אין הרגשה שנכפה על הצופים להציץ למה שהיו מעדיפים להשאיר חסוי או מעומעם. אצל הימן הגבול הזה נחצה כמה פעמים, לדוגמה עם בן זוגו שנקלע למצוקה פסיכיאטרית או בכמה רגעים של חשיפה פיזית מוגזמת של אימו. הימן גם זכה להכרה גדולה על תיעוד חייו ומשפחתו. הסדרה זכתה בפרס הסדרה התיעודית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים 2009, "I Shot" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באורך עד שעה בפסטיבל הוט דוקס 2010 ו"למלכה" הוקרן בתכנית הפנורמה בפסטיבל ברלין 2011.

את רוב פרקי הסדרה ראיתי בסינמטק תל אביב, והאולם היה מלא למדי גם אחרי הבכורה החגיגית, את שאר הסרטים ראיתי כבר בגרמניה. אולי זו הסיבה שהתחברתי אליהם למרות ההרגשה של כפילויות וחפיפות. בלי לבדוק שוב את השורה הזו, אני יכול לומר שבכל אחד מהסרטים וגם בסדרה מופיע הקטע בו אחיינו של הימן אומר "בכל דור ודור צריך להתחתן", וזו בוודאי לא הרפליקה היחידה שמופיעה מספר פעמים. אחרי כמה פעמים שראיתי את האח הבכור לבית הימן סופר בשיר "אחד מי יודע" הרגשתי שחגגתי בעצמי מספר לילות סדר אצל המשפחה. זו אחת הנקודות שעוררו הזדהות מהסיבה שאת החגים האחרונים חגגתי בחו"ל לצד חברי הקהילות היהודיות שאותן אני מצלם לסרט שלי. העובדה שבגולה חוגגים את ליל הסדר פעמיים, לא פיצתה על המרחק ממשפחתי. יכול להיות שתומר הימן פשוט למד עם הזמן ללחוץ על נקודות הרגש לא רק של אימו בראיונות איתה, אלא גם של הצופים. אין ספק שכדוקומנריסט במהלך הפרוייקט השאפתני הזה הוא שיפר מיומנויות. כנראה שגם הוא חושב ככה. בראיון אחרי צאת "סינדרלות" בשנת 2007 הימן טען שהוא נאלץ לדחות הצעות ללמד, כי הוא לא מרגיש שיש לו מה ללמד. מאז הוא התחיל ללמד עשייה דוקומנטרית בבצלאל.

נראה שהימן הגיע ליכולת לערוך סיפורים מרגשים מחומרים לא מיוחדים כמו בלבולי שפה של אחייניו שהיגרו לארצות הברית. יוצא מהכלל הוא "בדרך הביתה" הסרט שהופק עבור רשת, שנראה כמו לקט משעמם של הסדרה, ללא הרגש, ללא ההומור וללא מידת הביקורתיות שמופיעים בכל שאר היומנים האחרים של הימן. את הפתיחה של הסדרה "בדרך הביתה" הקרנתי לתלמידים שלי בתור דוגמה מעולה לשילוב של נושאים וסמלים: משפחה, ארץ-ישראליות, צבא, יציאה מהארון ועיסוק בעשייה קולנועית עצמה, ושילוב של פורמטים: 8 מ"מ, וידאו ישן וצילום דיגיטלי. הסרט לעומת זאת, נראה כאילו מישהו חשב שמה שמיועד לצופי יס דוקו צריך לעבור הפשטה ודיאטה עבור צופי ערוץ 2. 

גדלו מול עיננו והפכו לבני בית בכל בית בישראל

הימן, אחיו ואחייניו זו דוגמה שמראה במשהו את הבעיתיות של הופעת אותן הדמויות במספר סרטים דוקומנטריים או חזרה על אותם סיפורים בסרטים שונים. אולם זו לא בדיוק דוגמה מייצגת, שכן מדובר בז'אנר של יומן אישי. גם אם לא תכנן מראש להוציא את הסיפור בגירסאות שונות, הימן היה מודע לזה בשלב העריכה. מקרה אחר שונה בתכלית הוא שמצלמים סרט, נכנסים חדר העריכה, מגישים לפסטיבלים, מתקבלים ושם מגלים שמישהו בדיוק עשה סרט דומה והשתמש באותן הדמויות. לפעמים מגלים את זה בשלב הצילומים. מוצאים רעיון לסרט, מפתחים אותו, כותבים תסריט (לאלה ביננו שעובדים עם תסריט), מגישים לקרנות, מגייסים גופי שידור, יוצאים להפקה בקצה העולם ומגלים שהאותנטיות הראשונית של הדמויות נעלמה כי הגענו בדיוק אחרי צוות צילום יותר זריז מארץ אחרת.

מקרה כזה קרה לבמאית מרסדס סטלנהוף במהלך הצילומים שלה בכפר הצועני גְלוֹד ברומניה במה שיצא בסוף בסרט "כרמן פוגשת את בוראט". לדבריה, הבמאית ההולנדית הגיעה במקרה לכפר המבודד והחלה לצלם את תושביו כשהיא מתרכזת בשאיפותיהם. מראש תוכנן שימי ההפקה יתפרסו על תאריכים שונים כדי שיהיה גיוון באירועים ובעונות השנה. באחת מגיחותיה החוזרות לגלוד סטלנהוף נתקלה בבעיה חדשה. תושבי הכפר לא נאותו לשתף בחייהם את הבמאית וציוותה. לא רק שהם התנו את צילומיהם בתשלום, דבר בעיתי שלעצמו בצילום דוקומנטרי, גם אלה שכן הצטלמו החלו לעשות פוזות מול המצלמה כפי שצוות הצילום האחר הדריך אותם. 

זה לא ההוא מהסרט? מתוך "כרמן פוגשת את בוראט"

אותו צוות הצילום היה צוותו של סשה ברון כהן שצילם בכפר את הפתיחה המפורסמת לסרטו "בוראט". מה שגרם לתפנית של מאה שמונים מעלות בתסריט של הסרט. מאותו רגע סטלנהוף ופיטר ואן הויסטי, מפיק הסרט, עברו מתיעוד המצוקות של תושבי גלוד לתיאור מאבקם של התושבים בסשה ברון כהן שניצל אותם. ברון כהן הרוויח מבוראט עשרות מיליוני דולרים בעוד שתושבי הכפר שהשתתפו בסרט קבלו כיורו וחצי עבור יום צילומים. התוצאה היא סרט משעשע למרות קטעי הוייס אובר הלא אותנטיים של תיאור החלומות של הדמויות, בעיה שמוכרת לנו גם מ"הדמעות של עזה" עליו כתבתי בפעם הקודמת. אפילו אם היוצרים לא הכניסו לדמויות מילים לפה, הסיטואציה גרמה להן ככל הנראה להגיד מה שמצופה מהן להגיד. יתכן שפשוט לא היה להם שום דבר מעניין להגיד והתנאים שבהם הוקלטו גרמו להם לתחושה לא טבעית. זו בעיה שמאפיינת סרטים בהם היוצרים מתארחים במקום עם מנטליות שונה, בעיקר אם הם רואים בתרבות המקומית פחותה מזו שלהם. 

לאיזה סרט תושבי הכפר גלוד היו מנוצלים?

הביקורות בקרב קולנענים מרומניה היו אפילו חריפות יותר, וכמה מהם טענו שהסרט עשה שימוש ציני בתושבי הכפר שחמור בהרבה ממה שברון כהן עשה. לטענת המבקרים סטלנהוף ואנשיה עוררו בתושבי גלוד תקוות שווא שיש ביכולתם להתעשר, והם אלה שיזמו את כל ההתרחשויות בסרט כולל הנסיעה חסרת הסיכוי של משלחת התושבים ללונדון למשרדי "פוקס המאה העשרים" מפיקי הסרט. על כל פנים, המקרה הזה גם אם לא מדובר בו על שני סרטים דוקומנטריים שהשתמשו בסיפור דומה, מראה את הבעיתיות שהחשיפה למספר צוותי צילום יכולה להוביל בגלל השינוי במודעות מול המצלמה.

הפגיעה בקשר עם הדמויות או השינוי החיצוני בהתרחשויות בגלל חשיפת יתר למספר צוותי הפקה זו בעיה אחת שנוגעת ליוצרי אותם הסרטים ומחייבת אותם למצוא פתרונות. אולם בעיה לא פחות משמעותית מצויה בקרב הצופים עצמם. בסרטים דוקומנטריים הרי אין שחקנים והם אמורים להעביר פיסות מציאות. כאשר לא מדובר בתיעוד חייהם של סלבריטאים, כמו ברוב סרטי התעודה, מתפתחות אצלנו ציפיות לקבל סיפור חד פעמי, מפגש יחודי עם הדמויות. אם נראה שני סרטים עם סיפורים דומים ועם אותן הדמויות מאותה תקופה, משהו באותנטיות של הסרט בעיננו יפגע. 

אולי בעצם הוא היה שם קודם? בוראט בגרסה ישנה יותר

אם כן, מה הסיכוי ששני צוותי צילום ממקומות שונים בעולם יגיעו לעשות סרט על אותה אישה בכפר נידח בהודו? מסתבר שזה דווקא יכול לקרות. בקרוב יפורסם חלק ב' שיפרט על צמד סרטים המוקרנים בירושלים.