יום שני, 28 בנובמבר 2011

סרט מקומי - חמש מצלמות שבורות

תוספת קטנה:בעקבות ההכרזה על מועמדות הסרט לאוסקר באופן טבעי ישנן המון כניסות לרשומה זו שפרסמתי כבר בנובמבר 2011 . "חמש מצלמות שבורות" הוא מהסרטים היפים והחשובים שנעשו בשנים האחרונות ומגיע לו התייחסות יותר ארוכה מהרשומה כאן. אחרי זכייתו בחודש יולי בפרס לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ערכתי ראיון עומק עם גיא דוידי שהתפרסם בכתב העת של סינמטק תל אביב. רשומה על "שומרי הסף" תתפרסם בקרוב. בהצלחה ליוצרים. גירסה מלאה לראיון אפשר לקרוא כאן.

יום הולדת חמש לג'יבריל בנו של בורנאט לצד חמש שנות מאבק בבילעין וחמש מצלמות שבורות


חמש מצלמות שבורות

במאים: עימאד בורנאט, גיא דוידי                                     2011

בדרך כלל כל הישג ישראלי, בין אם זה פרס קטן לסרט בפסטיבל שולי ובין אם זה גול שרירותי של כדורגלן עם תואר שגריר, זוכה מיד לפרסום ומקבל הד גדול. לא כך קרה במקרה של "חמש מצלמות שבורות" שזכה בפרס חבר השופטים לסרט באורך מלא ובפרס חביב הקהל באידפא. קל לבטל ולהגדיר את הסרט כסרט לא ישראלי. היה גם אפשר לומר שאידפא על אף היותו הפסטיבל הגדול והחשוב בעולם לקולנוע דוקומנטרי, הפסטיבל נתפס ככנס מקצועי או כשוק בו מוצעים סרטי תעודה למכירה, לולא לפני כמה ימים פורסם בגאון בכמה ממדורי הקולנוע על יציאתם של שישה סרטים ישראלים לפסטיבל הנחשק ו"חמש מצלמות שבורות" ביניהם.

למי שלא ביקר באידפא קשה לתאר את גודל האירוע, קרוב לשלוש מאות סרטים, אורחים מכל העולם, תקציב ממשלתי גדול משל ירושלים ושל חיפה גם יחד, אולמות ענק מלאים, מהודרת עיתון מיוחדת לפסטיבל, כרזות בכל אמסטרדם ומחוצה לה, תכנית טלויזיה יומית ורצועות שידור עם היבול הדוקומנטרי המקומי בערוצי ברודקאסט. שפע הסרטים גורם לחוסר אחידות ברמתם, ככה שלצד יצירות מופת מוקרנים לעיתים סרטים פחות מוצלחים ופחות בשלים. גם שם קורות תקלות שמוכרות לנו מהפסטיבלים בארץ כמו איחורים או קריסה של המחשבים בקופות, אך בכל מקרה מדובר בפסטיבל מרשים מאוד עם הפקה מושקעת מאוד. אחד הדברים שמקבלים תשומת לב יתרה במהלך הפסטיבל הוא פרס חביב הקהל. באידפא לא מסתפקים בתיבה המונחת בצד שאליה צופים מזדמנים יכולים לשלשל את שמות הסרטים המועדפים אליהם. שם בכניסה לאולמות כל צופה מקבל טופס לדירוג הסרט, וההיענות למסירת טפסים מלאים היא גבוהה למדי. בסיומו של כל יום הקולות נספרים ומפורסמים למחרת על הבוקר בעיתון הפסטיבל כדי ליצור מתח. מעבר לזה שהתחרות פתוחה גם לסרטים שהוצגו כבר ולעיתים זכו בפרסים בפסטיבלים אחרים לפני הקרנתם באידפא, צוות הפסטיבל מייחס לתחרות חשיבות גדולה, אלטרנטיבה להחלטת השופטים שעלולה להיות שרירותית.

למעשה לתחרות הזו יש גם משמעות כלכלית גדולה, שכן הסרטים המובילים בה צפויים להמכר לשידור לערוצים שונים בעולם וגם למשוך את עיני האוצרים של הפסטיבלים ברחבי העולם. על כל פנים, מעצם ההגדרה של פרס המוענק על פי הפופולריות של הסרט הסרטים הזוכים בפרס הם על פי רוב סרטי מיינסטרים עם תקציב גבוה. בשנה שעברה היה מהפך ברגע האחרון והסרט "אמנות בזבל" ((Wasteland זכה במהפך של הרגע האחרון. השנה באופן מפתיע הסרט שהוכתר כחביב הקהל הוא "חמש מצלמות שבורות", סרט שהוא גם אישי וגם פוליטי וקשה לצפייה, מה שעל פניו לא בדיוק מצטייר כחביב הקהל הפוטנציאלי. מה גם שמדובר בנושא שהוצג כבר לעייפה.

בשנה שעברה סרטים על הסכסוך ישראלי-פלסטיני קיבלו הרבה תשומת לב באידפא במפגש הקצוות בין "הדמעות של עזה" הפסימי והברוטלי לעומת "בודרוס" שצייר את האפשרות של מחאה לא אלימה. נישת סרטי המחסומים משכה גם הרבה כותרות בעיתונות ההולנדית בעקבות הסרט "הומלנד" בו הבמאי ג'ורג' סלוייזר האשים את אריאל שרון ברצח במו ידיו במהלך מלחמת לבנון הראשונה. יש לומר שזו היתה סצינה מעט מופרכת, בה הבמאי ההולנדי נראה יושב מול המיצג של נעם ברסלבסקי בו היה דגם של אריאל שרון שקוע בתרדמת בגודל טבעי, ואז סלוייזר מתוודה בפני שרון שיש ביניהם חשבון לא סגור ומספר על הרצח שהוא היה לו לעד ומאז הוא שמר על כך בסוד. אז מה כבר אפשר לחדש בעניין הסכסוך שעוד לא נאמר?

סיפור קשה שנבחר כחביב הקהל באידפא, עימאד בורנאט בפעולה לצד באסם אבו רחמה


מבחינת פרטים "חמש מצלמות שבורות" אכן לא מחדש. אפילו שיאו של הסרט, הרגע בו אחד מגיבורי הסרט נהרג אל מול המצלמה נראה לא רק בחדשות, אלא גם בסרט על האמן דוד ריב מהסדרה "גיבורי תרבות". אז מה כן יש בסרט? תיעוד ארוך בן חמש שנים עם טון מיוחד ואישי, קולו ומבטו של יוצר הסרט עימאד בורנאט. בורנאט מציג את עצמו בתחילת הסרט כבן למשפחת פלאחים. הוא עצמו עבד בחקלאות ובגננות בישראל, והחל לצלם עם תחילת המאבק בבלעין. בורנאט תיעד אירועים בבילעין וסיפק חומר מצולם משם עבור רשתות חדשות וגם עבור כמה סרטים, ביניהם "בילעין חביבתי" ו"זרמים קטועים". דרך העבודה על האחרון בורנאט הכיר את הבמאי גיא דוידי. בהמשך בורנאט פנה אל דוידי ושיתף אותו בכוונתו לעשות מהחומרים היותר אישיים שהוא מצלם סרט תיעודי משלו.

את רוב רובו של הסרט החדש בורנאט צילם לבדו במהלך השנים. ביחד עם גיא דוידי כבמאי שותף נבנה הרצף העליליתי והסיפורי והשניים ערכו את הסרט יחד בצרפת. דוידי טוען שלסרטים אין זהות ואין לאום, יש להם שפה במקרה הזה ערבית ועברית ויש את היוצרים שהם פלסטיני וישראלי, אותו לא מעניין אם הסרט קיבל הכרה כסרט ישראלי. אולם כפי שגם דוידי מזכיר בסרט מעבר לאנשי צוות ישראליים, הושקע בו גם כסף מטעם הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה ומטעם ערוץ 8 בו הוא מיועד לשידור בעתיד הקרוב. כשהסרט "בודרוס" על הכפר השכן זכה בתחרות בפסטיבל ברלין, הזכייה מיד פורסמה והסרט הוצג כישראלי-אמריקאי. פסטיבל ברלין כמובן ידוע יותר, אך מעבר לשאלה של הסיקור העניין מבטא גם את ההבדל בין שני הסרטים. ב"בודרוס" הדגש הוא הוא על מאבק לא אלים והוא מוצג כתולדה של שיתוף פעולה, גם בשטח וגם באיך הסרט עצמו נעשה על ידי במאית אמריקאית וצלמים פלסטינים וישראלים. לעומת הסוף האופטימי של "בודרוס" בסוף הצפייה ב"חמש מצלמות שבורות" נותרת תחושה קשה של תמונת מצב קודרת.

אביו של בורנאט על רכב מג"ב בכניסה לביתו בכפר, מציאות רוויה באלימות וביאוש


לשאלתי על ההבדל בין הסרטים, דוידי השיב שהיוצרים של סרטים כמו "בודרוס" או "בילעין חביבתי" ניסו להמנע מעשייה של עוד סרטי מדכא שעשוי להחליש את פעילי השלום משני הצדדים. אולם בכוונתם להציג סרט שמעצים את הפעילים הם מסתכנים ביפוי ובאידאליזציה של המציאות, בעוד ש"בחמש מצלמות שבורות" הכוונה היתה לבטא את המשמעות האמיתית של החיים בבילעין שכוללת אלימות, מוות ותחושת יאוש כבדה. מאחר וזה סרט אישי מאוד הוא מצליח לעורר הזדהות גדולה עם בורנאט, ככה שדוידי משוכנע שההכרה בסרט גם בארץ תגיע לאחר שאלה שיצפו בו לא יוכלו לצאת ממנו אדישים.

לכל אורך הסרט בורנאט לוקח חלק פעיל במאבק של תושבי הכפר נגד אובדן אדמותיהם. היכן שהיו מטעים שעובדו על ידי בני הכפר נבנו שכונות של קריית ספר ומודיעין עילית. בין הכפר לשכונות החדשות הוצבו גם גדר ההפרדה וחומת ההפרדה כשחלק מאותם שטחים חקלאיים נותרו בין הביצורים ללא אפשרות להגיע אליהם בצורה חופשית. עם זאת, לעומת חבריו הטובים אדיב ופיל שמוצגים כמנהיגי המאבק, עימאד תמיד נמצא מאחורי המצלמה. זה נותן תחושה של המתבונן מהצד שמוכרת ביצוג הפלסטיני מהדמות המצויירת "חנדלה" של נאג'י אל עאלי ומהדמות הקולנועית של אליא סולימאן. בניגוד ל-"ES" השתקן של סולימאן, בורנאט לא מסתפק בהעברת הסיפור מנקודת מבטו, אלא מלווה את הסרט בקריינות. לצד הכשרון הטבעי של בורנאט לצלם ולתפוס סיטואציות ולהכיל אותן, אחת הסיבות העיקריות לאפקטיביות של הסרט היא אותה קריינות. הטקסט, כמו שאר הסרט, מאוד אישי ומדוייק. הקריאה עדינה וחפת התלהמות גם ברגעים הקשים, ואין בה את התיאטרליות שיש למשל בסרטיו של מחמד בכרי, שמיד מבטל את האותנטיות ומרחיקה את הצופים.

ג'יבריל בנו של בורנאט כותב את שמו על החומה


לפני כשבוע התכנסו בכירי עולם התקשורת הישראלית לכנס חירום נגד מגמת ההשתקה של הממשלה הנוכחית המופעלת נגד אמצעי התקשורת. בכנס נשאו דברים על חוק לשון הרע החדש, על מינויים פוליטיים ברשות השידור, על ההתנצלות הכפויה של גיא זוהר, על סגירת ערוץ 10, על סגירת גלי צה"ל ועל סגירת הטלויזיה החינוכית. היה נראה שכל אחד מהדוברים מפרש את זעקת החמס למערכת הקטנה בה הוא נמצא. מצד שני עם לוקחים בחשבון את התמונה הגדולה שעלתה שם אכן מצטיירת מגמה שיש להתנגד לה. חיזוק לכך היה בהשתתפות של דוברים שלא מזוהים עם השמאל הישראלי כמו דן מרגלית העיתונאי הבכיר ב"ישראל היום", ניר חפץ עורך "מעריב" ועד לא מזמן מי שעמד בראש מערך ההסברה של ממשלת נתניהו, חגי סגל הכותב ב"מקור ראשון" ובעברו איש המחרת היהודית, וגם יאיר לפיד שהתעקש להציג את עצמו כמי שאינו חלק מהברנז'ה השמאלנית וככל הנראה בבחירות הבאות הוא צפוי למשוך קולות רבים של מצביעי ליברמן וקדימה למפלגתו החדשה. הסיבה שאני חוזר לכנס היא שבין כל אותם דוברים עלתה גם כרמלה מנשה מ"קול ישראל". בתחילת דבריה היא המשיכה קריאת ביניים בנוגע למצב השטחים שנעדר מהתקשורת הישראלית, ואמרה שאין זו שאלה של ימין או שמאל במצב הקיים מצבם של הפלסטינים בכפרים, בערים ובמחסומים לא מעניין אף אחד ולא נכנס למהדורות החדשות ולא לעיתונים. עם כן, מה שנותר הוא לעשות סרטים דוקומנטריים, כן עוד סרט מחסומים ועוד אחד. בורנאט ודוידי מוכיחים שלא רק שיש מקום לעוד סרטים, עדיין אפשר לעשות סרטים חזקים ואיכותיים ללא מניפולציות. לצערי תמונת המצב שנראית מהסרטים עם הזמן רק נראית קשה ומורכבת יותר. ככה שאם אין לנו סיבה להתגאות ב"חמש מצלמות שבורות" זו לפחות סיבה לצפות בו ולכתוב עליו.






שימו לב, אם אנחנו בעניין של סרטי סכסוך, כדאי להזכיר שביום חמישי הקרוב 01.12 בשעה 20:00 יוקרן בבית העם הסרט "שלטון החוק" של רענן  אלכסנדרוביץ. ההקרנה בחינם באולם החורף המחודש בשד' רוטשילד 69 בתל אביב. בקרוב מאוד תתפרסם רשומה על שני סרטים מאוד מומלצים שיוקרנו השבוע ב"דוקאביב גליל".

2 comments:

  1. אני מסכימה והלוואי ונראה יותר סרטים לצפיה ישירה שייצרו שיח שכזה. אני חושבת שהרבה פעמים אנשים שוכחים שסרטים זו דרך מעולה ואמנותית להביע דעות.

    השבמחק
  2. תודה מאיה, אני מסכים איתך שסרטים זו דרך אמנותית ולגיטימית להבעת דיעות.

    השבמחק